"רילוקיישן זה דבר אכזרי, בדרך כלל האישה היא זו שמוותרת"
לירז חממי מתעצבנת כששואלים אותה איפה הייתה עד עכשיו, אבל מודה שככה זה כשאת מבלה עשור שלם בתפקידי משנה, ובחמש השנים האחרונות חיה על קו ישראל־אנגליה בעקבות נישואים לבמאי תיאטרון בריטי. לאחרונה היא סוף־סוף פרצה בהופעה אדירה כפקד טל בן־הרוש בסדרת הלהיט "מנאייכ" ובביקור מולדת עם בתה מספרת על רגעי הפחד כשהמשפחה הקטנה לקתה בקורונה, ומגלה שבלונדון הייאוש אולי יותר נוח, אבל הדאגות הכלכליות הן ממש כמו אצלנו
לירז חממי מנתניה מכירה את הבדיחה שנוהגים לספר עליה בלונדון, אשר לפני חמש שנים וחצי הפכה לביתה. הנה, בעוד דקה היא תיכנס, עם עיני השקד, 160 סנטימטרים ("אני אישה קצרה") ו־45 ק"ג ("בלי דיאטות ובלי כושר, הכל גנים, בתחום הזה אני ממש מעוררת שנאה"). כשישאלו אותה מאיזו ארץ היא הגיעה לממלכה ומה מקצועה, וחממי תגיד, "אני ישראלית ושחקנית" (ברור שלא ככה, באנגלית) כולם יקפצו עליה עם "שיחקת ב'פאודה'? לא? אז שיחקת ב'שטיסל'? גם לא? אז מה את עושה?"
בחודשים האחרונים הרגישה חממי (36), הנשואה לבמאי התיאטרון הבריטי בן ניילור (43), שכבר קשה לה לזייף חיוכים מנומסים. שבא לה לצעוק בקולי קולות, "לא שיחקתי ב'פאודה' וגם לא ב'שטיסל', אבל אני פקד טל בן־הרוש ב'מנאייכ' שהלוואי שתימכר לנטפליקס וזה לא מספיק למכור, הלוואי שהיא גם תצליח בכל העולם והלוואי ששלום אסייג המלך יהפוך לכוכב בינלאומי!"
בשבוע שעבר היא נחתה בארצנו האדומה עם בתה ארייה (שנה ותשעה חודשים) שעכשיו מארגנת את סבתא וסבא חממי לריקוד במעגל. בסלון. באמצע ארוחת הצהריים, שלא כוללת בננה מפני שבארוחת הבוקר היא כבר חיסלה שתיים ואמא שלה, זו שהתאמנה במטווח לפני שלבשה את מדי השוטרת, חקרה ולמדה ששתי בננות ביום זה לא בריא.
טיימינג אידיאלי לביקור מולדת!
"לא באתי לביקור. ברור שאני מתמוגגת כשארייה מבלה עם הוריי ושלושתם מאושרים, אבל באתי לעבודה. העונה השנייה של 'מלכות'. אני נילי פרנסיס הרעה, זו ששופכת חומצה על הפנים של היפהפיה ש...".
שווה לקחת את הסיכון הבריאותי כדי להצטרף בפעם השנייה למשפחת הפשע?
"את צוחקת?" היא מרצינה. "הצילומים של 'מלכות' יימשכו ארבעה שבועות, אבל בשביל תפקיד אני מוכנה לקפוץ ארצה גם ליום אחד. אמנם זה כרוך בלוגיסטיקה מסובכת, ואחרי עמלת סוכן ומסים בקושי נשאר לי מזה שקל, אבל אני לא מסוגלת להגיד 'לא' לתפקיד בעברית. זה בדמי ובנשמתי. כשיוסף סידר הציע לי תפקיד קטן ב'הנערים' טסתי ליממה, על חשבוני, כשאני בחודש השלישי. בהמשך ההפקה, כשביקשו שאקפוץ ארצה להקלטות סאונד, כבר לא יכולתי לטוס בגלל הבטן והדמות שלי נחתכה מהסדרה. הפרויקט הזה היה בשבילי בגדר התאבדות כלכלית, אבל מי אני שאסרב לסידר?"
הקורונה לא מפחידה אותך?
"כבר לא. אנחנו אחרי. שלושתינו חלינו בגל הראשון, בתחילת מארס. במשך יומיים הרגשתי נורא, כאבים בכל הגוף ומיגרנות שחבל על הזמן וגם איבדתי את חוש הריח, אבל באותה תקופה עוד לא ידעו שזה אחד מסימני הקורונה. כשהבנתי שזה סימן המשכתי להניק את ארייה כדי שתקבל ממני נוגדנים. בן, שנדבק ממני, חטף את זה ממש חזק. הוא סבל מקוצר נשימה והייתה חרדה ממשית. בעלך אומר לך שהוא נחנק, את מצלצלת לעזרה ראשונה ואומרים לך שהאמבולנס יגיע רק בעוד ארבע שעות מפני שבעלך עדיין נושם".
אמאל'ה, מה עשית?
"שלחתי הודעה קולית לקבוצת הווטסאפ של החברים הישראלים, שבלונדון הם המשפחה שלנו, אמרתי שאני מפחדת שבן עומד לאבד את ההכרה ואין אף אמבולנס. הם הגיעו מיד לשמור על ארייה ולקחתי את בן לבית חולים. אחרי שלושה שבועות בבידוד, בבית, הקורונה לא מפחידה אותי".
מה כן מפחיד אותך?
"אפשר להחליף את ה'מפחיד' ב'מרגיז'? עכשיו, אחרי 'מנאייכ', כולם שואלים אותי 'איפה היית עד עכשיו?' מה זאת אומרת איפה הייתי? עשר שנים אחרי שסיימתי את בית הספר למשחק אני עובדת ללא הפסקה, אף פעם לא עצרתי, אפילו לא ליום אחד. אבל יש פער בין הכרה של מלהקים ובמאים, שאותה כבר קיבלתי, לבין הכרה ציבורית שעוד לא קיבלתי גם בגלל שאני לא חיה כאן. כש'מנאייכ' הייתה על המסך נאלצתי להסתפק בחיבוק וירטואלי, מרחוק. גם כאן עוד אסור להתחבק, אבל מגיבים אליי ברחוב, וזה נעים".
נשמע הגיוני, אבל בואי נחפור עוד קצת. מה כן מפחיד אותך?
"החיים בחוסר ודאות כלכלית. עד עכשיו ארייה הייתה איתנו בבית מפני שלא יכולנו לשלם לגן, אבל בינואר היא אמורה להתחיל. מה יקרה אם אקבל תפקיד בסדרה? אבוא בלעדיה? אין מצב. אעקור אותה מהגן לשלושה חודשים כדי להשאיר אותה אצל הוריי? זה מסובך. אני חוששת שככל שארייה תגדל הנוכחות שלי על המסך הישראלי תצטמצם. וזה לפני שהתחלתי לחשוב על ילד שני".
כמה ילדים בעלך רוצה?
"אם תשאלי אותו הוא יגיד 'כמה שלירז רוצה'. הוא יודע שכדי לקנות את הבית שלנו לקחתי הלוואות עם ריביות מטורפות ומישכנתי את כל מה שיש לי, חוץ מאשר את עורי".
הצד של ה"אין"
התמודדות כלכלית היא לא דבר חדש עבור האמצעית מבין שלוש בנות חממי ("זה שם תימני, אבל הוריי ממוצא פרסי") שגדלה בדרום נתניה, "הצד של ה'אין', מסתפקים במועט ואומרים תודה על מה שיש. אבא שלי נפצע קשה בשלום הגליל, אמא מטפלת בקשישים, ובגיל ארבע, כשהתחלתי לחקות ולשיר ולרקוד, היה לי בבית קהל מדהים, אבל כשרציתי חוג לגיטרה אמרו לי 'אין'. ובתיכון, כשלמדתי במגמת תיאטרון, הוריי הוציאו אותי מחוג התיאטרון כדי לחסוך בהוצאות על הג'וק שלא יוצא לי מהראש".
מגיל 13 היא עבדה כדי לממן את עצמה. "ניקיתי שירותים בפארק מים, שודרגתי לתפקיד מלצרית, גם הייתי שליחה של פיצרייה, ושמחתי שאני יכולה לשלם עבור כל מה שהוריי הגדירו כמותרות, כמו קטנוע ובגדים ובילויים. במשך שנה הוצאתי ילדה מהגן ושמרתי עליה עד שאמא שלה חזרה מהעבודה ובכסף שהרווחתי קניתי שמלה למסיבת סיום ונעלי ואנס קוליות".
אחרי שירותה כמטאורולוגית בבסיס עובדה ("זה עשה לי טוב, התערבבתי שם עם אנשים מרקע שונה משלי") היא לא התקבלה לניסן נתיב וגם לא ליורם לוינשטיין וטסה ללונדון, "בתקווה לחזור עם בוכטה שתיתן לי אוויר. עבדתי בעגלות, הייתי מוכרת נוראית, וכשחזרתי עם סכום נאה שכרתי דירה ביפו ועשיתי אודישן שני אצל יורם, שלא זכר למה לא עברתי בפעם הראשונה.
"יורם עושה שני דברים שאין להם תחליף. הוא מביא מורים שעובדים בשיטות שונות, כי אין אמת אחת ואין דרך אחת להתמקצע, וכבר בשנה השלישית הוא מייצר לך עבודה כדי שהצלילה שלך למים העמוקים תהיה כמו שיותר חלקה. כתוצאה מכך, חגית רכבי־ניקוליבסקי, שהייתה המורה שלי, לקחה אותי ל'שמוליק של זוהרה', ו'הבימה' קנתה את המחזמר 'סיגל' שהועלה אצלנו, בבימוי צדי צרפתי. בשניהם הייתי הסייד־קיק, אני חסידה גדולה של תפקידים קטנים, גם בעשרה משפטים שכתובים טוב אפשר לגנוב את ההצגה. במהלך הלימודים הבטחתי לעצמי שביום שבו אתחיל לעבוד בצורה מקצועית אפסיק לנקות בתים ונפרדתי מהמטאטא והמגב בשמחה, למרות שיורם הצטער. גם אצלו ניקיתי. הוא טוען שהייתי עוזרת מעולה".
לפני שמונה שנים, כשגילמה בהבימה את ג'סיקה ב"הסוחר מוונציה", היא טסה עם ההצגה לפסטיבל שייקספירי בלונדון, שבמהלכו הכירה את מי שהפך לבעלה. "בן מורה למשחק, יש לו קורס משלו ב'סנטרל סקול', סטודנטים מכל העולם באים אליו לסמסטר אחד, וסטודנטית לשעבר שלו הכניסה אותו לערב הגאלה שאחרי הפרמיירה שלנו. היא שיחקה אצלו בתפקיד ג'סיקה ואמרה, 'אני חייבת להכיר לך את המאסטר שלי'. ברגע הראשון לא התלהבתי, הייתי אחרי פרידה, אבל אם תחפשי את התמונה של בן בגוגל תביני הכל. הסטודנטית לשעבר גם דאגה ללחוש באוזני שהוא יהודי. התלהבתי, עשיתי מוב, אמרתי לבן שאשמח לעבוד איתו, והוא נבהל ועשה אחורה פנה, אבל בדרך הביתה הבין שעשה את שטות חייו. הוא קנה כרטיס להופעה השנייה שלנו, שהתקיימה למחרת, וכשיצאנו לקהל בסוף ההצגה קלטתי אותו בין 1,500 אנשים. שוב ניגשתי אליו, הזמנתי אותו למסיבה פרטית שאנחנו הולכים אליה ולמחרת חזרתי ארצה. אחרי שבועיים הוא קנה כרטיס ובא ארצה לשבוע. זה סיפור מאוד דביק עבור שני אנשים מאוד לא רומנטיים כמונו. רק כשאמא שלי מצלצלת לאחל לנו מזל טוב אנחנו נזכרים ששוב שכחנו את יום הנישואים שלנו".
על הקו
במשך שלוש שנים הם התנהלו על הקו, התחתנו בלונדון בנישואים אזרחיים, "אבל רק אחרי החתונה השנייה, בארץ, התחלנו לענוד את טבעות הנישואים. בן היה בטוח שאחזור ללונדון יחד איתו, אבל נשארתי בארץ עוד עשרה חודשים מפני שהרגשתי שאני לא יכולה לעקור לשם לפני שאעשה משהו בטלוויזיה. ידעתי שהחיים על הקו לא יאפשרו לי לעבוד בארץ בתיאטרון רפרטוארי, שבו ההצגה נודדת, בניגוד ללונדון, שבה הצגה עולה במקום אחד עד שהיא מסיימת את דרכה, ולכן הייתי חייבת לפרוץ את תקרת המסך הקטן. נכנסתי לרכבת הרים של אודישנים עד שהתקבלתי לסדרות 'המדרשה' ו'מפלצות קטנות' שקצת פתחו לי דלתות".
רק אז היא ארזה והמריאה לחיק בעלה. "רילוקיישן זה דבר אכזרי, בדרך כלל האישה היא זו שמוותרת על הקריירה שלה וגם אני נאלצתי לוותר. בן הוא במאי שייקספירי, כמה עבודה הוא יוכל למצוא בישראל? אכלתי הרבה קש עד ששיכנעתי את המלהקים שאודישן מצולם לא פחות טוב מאודישן פרונטלי. במקביל, אכלתי חצץ עד שמצאתי בלונדון סוכנות קטנה שהסכימה לייצג אותי ושלחה אותי לאודישנים של פרסומות שבהן, בגלל צבע העור שלי, ביקשו ממני ללבוש חיג'אב. אחרי שצילמתי את 'מתיר עגונות' ו'עיר מקלט' אמרתי לבן שיש לנו חלון של חודש להיכנס להיריון, כולם הזהירו אותנו שזה עלול לקחת זמן, ונקלטתי בדקה. ההיריון היה מדהים בזכות העובדה שלא חסרה לי עבודה. טסתי ללוס־אנג'לס לתפקיד ישראלית נובורישית בסרט 'נתראה בשמחות', שאמור לצאת אחרי הקורונה. ארייה הייתה בת חצי שנה כשקיבלתי את 'מנאייכ' ובן לקח חופש של חודש וחצי כדי לבוא איתי ארצה ולטפל בה. אני לא מכירה הרבה גברים שהיו עושים את זה".
איך זה ללדת בלונדון?
"אין כמו ללדת בלונדון. פשוט אין. הייתי בטוחה שאלד עם אפידורל ועם כל הסמים המותרים, אבל לונדון מקדשת ומעודדת לידות טבעיות ומבטיחה לך סוויטה עם ג'קוזי ענקי ומלצרית שתגיש שתייה ואוכל לשני המלווים. נשכתי שפתיים, ילדתי במים, אפילו על גז צחוק ויתרתי. רק אחרי שהבאנו את ארייה לדירת החדר שבה גרנו הבנתי שאנחנו חייבים לעבור לבית עם גינה. זו הדרך היחידה ליהנות מרגעי השמש הנדירים. אין יום שאני לא כואבת את האפרוריות והגשם. במשך שמונה חודשים בשנה אנשים שמים על עצמם איזשהו גגון ובקושי מרימים את העיניים. לזה לא אתרגל לעולם".
הפקה: מיטל ברונר; איפור : ליטל מז׳אן שיער: עדן ירושלמי בגדים: Roya ,ביאליק 13 ראשון לציון; תכשיטים ,yoster
לפנייה לכתב/ת 
