הפואטיקה של הסטלה

אין דבר, חדשות רעות // אדוארד סנט אובין - מאנגלית: דבי אילון - הקיבוץ המאוחד - 324 עמודים בשני כרכים

ההמתנה השתלמה. שני הכרכים הראשונים בסדרת פטריק מלרוז הם תערים חדים שחורצים חתכים מדויקים במוחו של הקורא. הספרים התפרסמו, כנהוג, בעיקר בזכות עיבודם לסדרת טלוויזיה. לא צפיתי בה, אבל אני מטילה ספק ביכולתו של המדיום הוויזואלי לייצר את התדר המטריד, המחליא, המחריד, לצד הרובד האירוני שהופך את כתיבתו של אדוארד סנט אובין למה שהיא. במובן מסוים, הוא כירורג, כמו אביו. כירורג ספרותי.

בדיונים האינסופיים על הפרופיל של פוגעים ואנסים, דמות אביו של פטריק, דייוויד מלרוז, שמה את הזית במרטיני: סדיסט בן 60, אציל אנגלי - נצר לצ'רלס השני מיחסיו עם זונה – עצל, מושחת, דלפון מבית, שנישא לאלינור העשירה, הכנועה והאלכוהוליסטית (כל תיאור של הדמויות מגמד את התמונה הפסיכולוגית השלמה). זירת ההתעללות היא אחוזתם הפסטורלית של בני הזוג בדרום צרפת.

כבר בעמוד הראשון אנחנו פוגשים את מלרוז האב בעיצומו של טבח המוני בנמלים. שעשוע פסיכופתי, המיוחס לרוב לילדים רעים, מסמן עבורנו את המשחקיות, את השיעמום הניהיליסטי, מתוכם פוגע מלרוז בקורבנותיו כולם (אם כי גם הוא נושא בתוכו "פקעת שאין לה מילים", מן הסתם תוצאה של חינוכו בידי אביו שלו, שסבר כי העיסוקים היאים לג'נטלמן אנגלי הם "ירי בבני אדם ובבעלי חיים").

לעומת האב ש"מניח לניצולות להתפתל על האבנים הרטובות, להשיב לעצמן את כבודן העצמי לזמן מה, ואז מנחית עליהן שוב את אשד המים" – בנו בן החמש מהרהר כמה עמודים אחר כך ש"זה לא הוגן למחוץ את החלזונות אחרי הגשם כי הם יצאו החוצה לשחק". תגובתנו לאירוע האיום הממתין בלב הספר ומפלח אותו לשניים, מעידה כמה פגיעים אנחנו כקוראים, כמה משוכלל מנגנון ההגנה שלנו, כמו זה של ילד. אין כמות מספקת של סימני אזהרה שיכולה להכין אותנו לרע מכל.

כתיבתו של סנט אובין פיוטית, מסנוורת, אלגנטית גם כשהיא טובלת בסחי: "היא דמיינה וודקה שנמזגת על קרח ואיך הקרח נסדק כמו עמוד שדרה בידיו של אוסטיאופת מיומן". על אף הבוהק שבטקסט, 'אין דבר', הכרך הראשון בסדרה, קשה לקריאה. לעומתו 'חדשות רעות', החלק השני, הוא קרנבל מהנה במיוחד, על אף שמדובר באודיסאה של הרס עצמי. ייתכן שההקלה נובעת מכך שהספר נפתח במותו של האב. הוא מת! הוא מת! גם האכזר שבאויבים לא חי לנצח! הפגיעה שפגע חיה כעת בגופו של פטריק, נרקומן ומיליונר בן 22, ש"מענה את גופו כדי לרצות את תודעתו". אנחנו מלווים אותו במסעו הקצרצר לניו־יורק, לאסוף את האפר של אביו.

לא נכתב רומן סמים כמו הרומן הזה, וסביר שגם לא ייכתב. הידע של סנט אובין - תוצאה של תחקיר אישי - ניכר בכל שורה. זה בלתי נתפס בה במידה שזה אמין. השיא מגיע במפגש המיוחל של פטריק עם פייר, הדילר הצרפתי שלו, אדם ש"העביר שמונה שנים מחייו בבית משוגעים כשהוא משוכנע שהוא ביצה".

ההרגלים של פטריק מופרזים באופן שרק אדם במעמדו יכול להרשות לעצמו. עמוד אחרי עמוד הוא נופל וקם, מחורר את ורידיו, ממלא את נחיריו, בולע, מקיא, מתעלף וחוזר חלילה. "ההידלקות הייתה מאכזבת. אמנם ידיו רעדו ולבו הלם, אבל פסחה עליו תחושת העילפון העילאית ההיא, אותו רגע שובר לב שהוא דחוס כמו האוטוביוגרפיה של טובע אבל חמקמק ואינטימי כריחו של פרח". אכזבה שכזו מובילה אותו למסקנה הנמהרת שיש צורך במנה נוספת, ואז "זיעה טרייה ודוקרת בצבצה על כל עורו ועיניו נעצמו בחוזקה שעה שתהלוכה מהירה של סצנות הבהיקה על פנים עפעפיו: דבורה שמתנגשת במעוף־שיכורים בעמוד העלי עמוס האבקה של פרח; בקיעים המתפשטים על פני הבטון של סכר מתמוטט; להב סכין ארוך הפורס רצועות של בשר מגופתו של לוויתן מת..."

סנט אובין מציע את הפואטיקה של הסטלה ואת הפילוסופיה של ההזרקה: "וכי יש דרך טובה יותר להיות בעת ובעונה אחת הדופק והדפוק, הסובייקט והאובייקט, המדען והניסוי, בניסיון לשחרר את הרוח באמצעות שעבוד הגוף? וכי יש צורה אקספרסיבית יותר של חלוקה־עצמית מאשר החיבוק האנדרוגיני של ההזרקה, שבו זרוע אחת נועצת את המחט ברעותה, מגייסת את הכאב לשירות העונג ושבה ורותמת את העונג לשירותו של הכאב?" וכי יש עוד טקסט על התמכרות שכתוב כך?

מבין ספרי הפרוזה המובאים לאחרונה לביקורת, רבים עוסקים בפגיעה מינית. יש שיברכו על ההצפה, ויש שיחשדו שהקורבניות, ובעיקר זו בעלת הגוון המיני והפדופילי, הפכה, באופן מוזר, לאופנה. הצלחתה של הסדרה כעת - כמעט 20 שנה אחרי שיצא הספר הראשון - רוכבת אולי גם על הגל העכור הזה. על אף שמדובר בחילול קודש, מתחשק להשוות בין הטיפול בדמות שהיא קורבן להתעללות נפשית, פיזית ומינית קשה בספרי פטריק מלרוז, לבין הטיפול שזוכה לו דמותו של ג'וד שעבר דברים דומים ב'חיים קטנים', הזוועתון הארוך והמוערך של האניה ינגיהארה, שיצא כאן לפני שנתיים. החדשות הן שאפשר להיות קורבן, או ליתר דיוק אפשר לכתוב על קורבן, בלי להתקרבן, בלי להתבוסס במי אפסיים צדקניים. אם ינגיהארה העבירה את הקורבן שלה התעללות ספרותית במסווה של חמלה, סנט אובין גואל את פטריק במסווה של קור רוח. •