אביב אלוש כבר לא שם, בימים של הקוביות בבטן. לא שהוא הפסיק להיות אחד הגברים הכי יפים בארץ, עם רעמת התלתלים שהוא מצמח פרא והקסקט הירוק שיושב לו על הראש על תקן כיפה מאולתרת, וכן, הוא כבר מקפיד לחבוש כיסוי ראש כל הזמן. זה פשוט שהיום הוא נראה כמו קאובוי עברי שמח, לא כמו המאהב הכחוש והאינסטגרמי של פעם.
"לא בא לי להתאמץ יותר ליד אנשים, לא בא לי לזייף, לא בא לי יותר להתחנחן לבמאים", הוא מספר, "הייתי יוצא מאודישנים פצוע. היה בא לי להוריד לעצמי סטירה. מרגיש בחילה מהרגע המזויף שבו אני מנסה למצוא חן. לא רוצה! זה הדבר הכי נורא, לרצות, להיות מישהו שאתה לא. הריצוי זה המצרים שלי. זו העבדות. והיום אני חופשי".
ביום שני עולה הסדרה 'שעת נעילה' איתו ב'כאן', אבל בינתיים הוא בכלל שם. כבר כמה חודשים שהוא ומשפחתו גרים בחוות נמורה, חוות בודדים עם נופים מפעימים שממוקמת על גבעה תנ"כית באזור הר מירון. הגיעו בסגר הראשון לארבעה חודשים, ראו כי טוב, נסעו להפסקה קצרה בתל־אביב וחזרו בראש השנה גם לשני. יש לא מעט סלבים שלקחו איזו וילה בארסוף או צימר ליד הים כדי להעביר את מרק המחנק של הסגר בתנאים משופרים, אלוש הוא לא אחד מהם. העובדה שהוא פה היא חלק ממסע רוחני שהוא עובר כבר שמונה שנים, תהליך שבמסגרתו מצא את הקב"ה ואיבד את הנטייה לרצות ולמצוא חן.
"גם פיזית זה לא היה כיף", הוא מספר על הימים ההם, "כדי להצטלם בלי חולצה צריך להוריד מלא במשקל. הייתה תקופה שכל מה שיכולתי לאכול זה 120 גרם חלבון ביום. אז קניתי שבעה קילו עוף, דמייני אותי יושב עם שבעה קילו עוף בחצר של הבית שלי בקריית שלום, מטגן אותם על מחבת חשמלית שלא יהיה מסריח בבית, ואז מחלק למנות, שוקל ושם בנייר כסף. זה רגש הריצוי שתמיד ניהל אותי: הבאתי את עצמי לקוביות, לעשרה אחוז שומן בגוף, הגשמתי את החלום הזה של הוואו והשלמות, ובפועל אני יושב בחצר ושוקל עוף מעל מחבת חשמלית. וכולם רק רוצים את השלמות הזאת היום, רק לפאר את הגוף וכושר וסלפי, זה כזה עצוב. כל העולם שבוי באיך רואים אותי. תסתכלי על ילדות בנות 16, איך הן מצלמות את עצמן באינסטגרם. לפעמים ילדות בגיל ממש צעיר פונות אליי ומתחילות איתי בצורה ישירה ברשת, תראי לאן הגענו".
כל יום אלוש קם בחמש בבוקר, והולך לעץ האלון הקבוע שלו שמשקיף על הכרמים, להניח תפילין ולהתפלל. בערבים הוא הולך ללמוד בחברותא שיש לו פה, קבוצת גברים חברים שלומדים יחד תורה וגמרא. "בכל פעם שאני יושב עם קבוצת גברים שמדברים על נדל"ן ועסקים, בא לי לצעוק, 'בואו נדבר באמת רגע אחד, בוא נספר אחד לשני על הכאבים שלנו, על הקושי בזוגיות שלנו, על החסד שיש בה, כמו שאנחנו עושים כל החברים פה'".
חוות נמורה אמנם מעמידה בתי עץ ואבן להשכרה כצימרים ומציעה סדנאות בריאות, אבל אלוש הוא חבר טוב של בעלי המקום. אז הוא לא אורח פה, יותר תושב קבע שגר פה בבקתה עם אשתו, עורכת דין לענייני נדל"ן בשם נופר שנמצאת בחודש השמיני, ושלושת הילדים. ליה (שמונה וחצי), אריאל (שבע), והלל (חמש וחצי). הם אמורים מתישהו לחזור לדירה בשכונת קריית שלום בתל־אביב, אלוש הקפיד לבחור בשכונה עם ריח של סירים לשבת, אבל עכשיו, כשהוא יושב עם הגיטרה מתחת לעץ הרימון, כבר לא כל כך בא לו לחזור.
× × ×
אלוש נראה כל כך מאושר ובתוך האלמנט שלו פה בגן העדן הרוחני שהם בנו, שלא נעים לי לגרור אותו לשטחיות של ימי הקוביות בבטן. אבל הם חשובים, הימים האלו, כי זאת אחת הסיבות המרכזיות שבגללה הוא כאן. "יש לי נטייה להשמנה. אם הייתי פורק עול, הייתי מגיע למקומות לא טובים. כשסיימתי את השירות הצבאי הייתי מאה ומשהו קילו. אז נכון שהייתי גם במצוקה, הייתי שבור מבחורה שריסקה לי את הלב, ועדיין. כל השנים האלו הייתי במשחק של דיאטות כאסח. אם ידעתי שיש לי תפקיד חדש שאני יודע שאני צריך להוריד בו חולצה, הייתי נכנס למשטר ברזל. וזה מעייף, זה מתיש. כל ההתעסקות הזאת עם המושלם. עם החומר. בגלל זה שיחררתי".
הפרסומת האחרונה שבשבילה נכנס למשטר היא גם נושא כאוב קצת. אבל אז זאת הייתה פרסומת לקסטרו שכל כך רצתה לצעוק "אני סקסית" ולא פסחה על אף דימוי, כולל מבטים מצועפים דרך גדרות תיל והתגפפות על אופנוע כבד. אלוש ורותם סלע מוטלים בחצי עירום על הרצפה ואוחזים זה לזה בחושניות בשוקיים. אלוש בלי חולצה יושב על כיסא, סלע קושרת לו את הידיים ועולה עליו בתנוחת האישה־און־טופ. "בשבילי הפרסומת הזאת כבר הייתה על הגבול, ממש על הקשקש שלי. זה לא הייתי אני כבר, מבינה? ומעבר לזה, אני ממש לא חושב שזו הדרך שבה צריך למכור בגדים. שנינו, גם רותם וגם אני, לא אהבנו את זה בכלל. בהתחלה קיבלנו תסריט אחר, חכם, שהיינו מאוד בעדו. אבל הם רצו את התסריט של האופנוע. ושם זה נשאר. חסר מעוף וחסר טעם. לאורך כל יום הצילום היינו שנינו בבאסה ממה שמבקשים מאיתנו, זה לא כיף להתנשק מול מצלמות, ועוד יותר מזה כשדי כופים את זה עליך".
למה לא אמרתם כלום?
"אמרנו אבל לא נלחמנו. מה שבטוח, יכול להיות שאם התסריט הזה היה מגיע אליי חודש אחרי, כבר לא הייתי מסכים. הנה, היום יש כבר סצנות במשחק שאני כבר לא אעשה. כל הסצנות הסליזיות והקינקיות האלו. בטח לא אעשה פרסומות מיניות כדי למכור ג'ינס, לא אראה יותר את התחת שלי ברבים. די, מספיק. הראיתי אותו בכל סדרה הרי, ב'להיות איתה' בשתי העונות, ב'תא גורדין'. אני אומר לעצמי, וואלק, אני לא חייב. לא חייבים את זה כדי לספר סיפור. וכדי להראות תשוקה, אני לא חייב עכשיו להוריד בגדים".
ומה לגבי 'להיות איתה' שתחזור לעונה נוספת, אתה תצטרך הרי להתנשק עם רותם, יהיו סצנות אהבה.
"מי אמר שחייבים להראות את סצנת האהבה? למה לא להשאיר לדמיון? לאט־לאט אני רואה שאני מרגיל את הבמאים והיוצרים לסטנדרטים החדשים שלי, לפעמים אני מגיע לסט הכי תל־אביבי שיש, ובסוף זה מסתיים בזה שאנחנו עושים בהפסקה שיעור תורה וכולם נהנים. וכן, יש אולי תפקידים שאני לא אוכל לעשות יותר, בסדר, מהמם. אני מקבל בהכנעה ובאהבה את המציאות החדשה. זה לא קשור אפילו רק לתורה העניין הזה. יש לי גם ילדים".
× × ×
אלוש אומר שהוא רצה להתראיין, הוא רצה להעביר לעמו היקר מסר להפסיק עם הריבים והשנאות ולהתחיל לאהוב. אבל הסיבה הרשמית לראיון היא הסדרה החדשה שלו, 'שעת נעילה' המשובחת של 'כאן', שכתבו רון לשם, עמית כהן ודניאל אמסל (ימי שני ב'כאן 11' ובדיגיטל). אפוס מרשים ויקר שמבוים בסטנדרטים הוליוודיים ובו אלוש משחק את יואב, מפקד בגולני, שנאלץ להגן על חייליו שנלכדו במוצב החרמון אחרי שהסורים פלשו אליו ולחלץ אותם משם. "אחרי סצנה קשה אחת שכבתי על הסט ולא יכולתי לזוז שעות, רעדתי ובכיתי. במשך ימים הייתי מוכה ושבור".
הבנתי שרון לשם רצה ללהק אותך עוד בימי 'בופור'.
"עם רון זה חברות ורומן של שנים, נפגשנו במקור ב'בופור', ולמרות שזה לא יצא השתתפתי בהצגה שמבוססת על הספר שלו 'אם יש גן עדן' בהבימה, ואז בתא גורדין, ובסוף נפגשנו כאן. הצלחנו לעשות משהו שהוא מאסטרפיס, ישתבח שמו, ואני לא נוהג להגיד את זה בדרך כלל".
אתה חושב שבתקופת הקורונה אנשים יראו סדרה מורכבת וטריגרית, או שימשיכו לצפות ביצירות כמו 'אמילי בפריז'?
"למרות הטנקים השרופים והמלחמה, יראו. יש פה סיפור של נס שקרה למדינת ישראל. כי לא היינו אמורים לנצח, ובכל זאת ניצחנו. יש גם דברים שלא מדברים עליהם בתקשורת. יש עדויות של חייילים סורים שאומרים שראו מלאכים בשמיים ומהבהלה הם ברחו, רק שאף אחד לא מפרסם את זה. קרה פה נס וזה גם מה שאני מאמין שהקורונה תביא איתה".
אלוש מאמין שהקורונה היא דבר טוב, לא רק טוב, שזה בדיוק מה שיביא אותנו לגאולה. קודם, בבקתה, הוא דיבר קצת על האמונה שלו בביאת המשיח ובבניית בית המקדש. הוא לא רצה להסביר למה הוא מתכוון, רק שעכשיו מתברר לי שהוא רומז שזה יכול לקרות ממש בקרוב. "אל תילחמו בזה, העולם השתנה. ברגע שאתה מקבל את המציאות, דברים מתחילים לקרות כמו שהבורא התכוון".
אתה מדבר על זה שהשיטה תשתנה, שהכל יעבור תיקון. לדעתך הווירוס הזה הוא הכנה למשיח ולבית המקדש?
"אני מתכוון שהבורא הביא וירוס קטן שהורס את העולם הישן ולא בכדי. בית המקדש השלישי והאחרון גם יהיה חלק מזה, ככה פשוט בלי מלחמות". אני שואלת אותו למי הוא יצביע בבחירות ומה הוא חושב על התפקוד של ראש הממשלה שלנו, והוא אומר במסתוריות "לא יהיו בחירות".
כלומר?
"לא יהיו יותר בחירות. נתניהו הוא ראש הממשלה האחרון של מדינת ישראל. ככה אמרו הרב כדורי ועוד הרבה רבנים. אז תחשבי בעצמך מה זה אומר. אז עכשיו רע, אבל בעצם זה סולל דרך לעידן אחר, שבו יש פחות שנאת חינם, שבו אנשים מוצאים את אלוהים ואת האמונה, שבו השיטה מתחלפת במשהו חדש. הרי זה היה יכול להיות גם אסטרואיד שייפול על כדור הארץ, ויכולנו כולנו להיות עכשיו במלחמה כימית ולשבת במקלטים עם מסכות אב"כ. דקה לפני הקורונה היינו כבר ככה קרובים למלחמת עולם, והיום הרי יש כבר פצצות אטום. לכן כל הקורונה הזאת היא רחמים גדולים על העולם. פתאום בא וירוס קטן אחד שאף אחד לא יודע מה הסיפור שלו, מוריד לכולם את הגאווה ואת האגו והוא יביא אותנו לאיחוד. כאדם מאמין אתה מיד מבין מה קורה פה. אני לא מחדש כלום, יש המון כתבים על אחרית הימים וגם על זה שגוג ומגוג תהיה בכלל מגפה. אז כשאני עושה 1 ועוד 1 ויוצא לי 2".
מה לגבי החרדים שלא שומרים על ההנחיות? אתה איתם באמונה שזה הכל ביד השם?
"אל"ף, כן, מה שהבורא מחליט זה מה שיהיה. אבל אני גם לא מאמין לכל הסיקורים האלו בתקשורת, יש לך מושג כמה בתי כנסת נסגרו בחגים האלו? כל מה שאנחנו מקבלים בחדשות זה את הרע. אישית אני כן מאמין שצריך להישמר ולהקפיד. אני גם אוהב את זה. הניקיון הזה שמזכיר לנו להיות גם נקיים מאגו ומיצר רע. ומה זה המסכה? קודם כל שתוק, סתום את הפה. תחשוב לפני שאתה מדבר".
ומה תגיד למישהו שעבד קודם בתור כנר בפילהרמונית וצריך עכשיו לעבוד בתור שליח של וולט?
"שזה לא כל כך נורא. הייתי שם, צריך להתגבר על האגו, ומתוך הנכונות שלך לעבוד כשליח ובכל עבודה שהיא לא האמנות שלך יוצאים דברים מדהימים. לפני כמה שנים נכנסתי לקשיים כלכליים. הייתי כבר מפורסם, זה היה בתקופה של 'עספור' ו'האי', ועדיין היו לי המון חובות. לקחתי מלא־מלא הלוואות, ואני לא זהיר עם כסף. אז כל הזמן ניסיתי, הלכתי לאודישנים וקיבלתי 'לא' בסוף. כבר הגעתי למצב שלא יכולתי ללכת ברחוב בלי שיזהו אותי, אז פתאום להגיש לאנשים קפה? ואז חבר שלי מצא לי עבודה. ממלא טפסים בביטוח לאומי. הוא אמר לי, 'תקשיב אתה הולך וממלא טפסים לאנשים בקופת חולים, בא אליהם הביתה, בקטנה, אחלה כסף'. אתה עוזר לאנשים עם ביורוקרטיה. התחלתי להגיע לבתים, והילדים מזהים אותי. לא נעים. כואב באגו, משפיל, אז התחלתי להתחפש. הייתי שם משקפי ראייה, מסדר את השיער, כובע. ואז היה לי איזה רגע, שאמרתי לעצמי, 'פאק, די. מי אתה חושב שאתה, צא לעבוד כבר קיבינימט'. גיסי אמר לי, בוא תעבוד אצלי, היה לו בר בפלורנטין, אמרתי, אני בא. ניהלתי לו את כל הבר. ומשם התחלתי לקחת עוד ועוד עבודות. והחובות התחילו לצמצם, ופתאום כל הקריירה שלי נפתחה".
"וזה מה שאני אומר היום עם הקורונה. כואב לי באמת על עם ישראל, עולות לי דמעות בעיניים כשאני רואה מה קורה בעם שלנו. אז עכשיו הכל משתנה. זה זמן חשוב לאנושות, הקורונה, והוא אמור להוביל לתיקון".
× × ×
בעצם אני תופסת אותו על קו התפר. הוא עבר את שלב ההתחזקות שבו אתה מודד את הדת כמו חולצה ובודק אם מתאים לך. והיום הוא מה שהוא מכנה יהודי מאמין, מניח תפילין, מתפלל שלוש תפילות ביום, מקפיד על כשרות, שומר שבת ואפילו קונה קופסה של טישו לפני כדי לא לחתוך חלילה נייר טואלט.
אתה מקיים את כל המצוות?
"הלוואי. את יודעת מה זה לקיים 613 מצוות?"
אתה שומר נגיעה? לא תחבק שחקנית חברה כשאתה נכנס לסט?
"גם זה יבוא, כנראה, כשאני אהיה מוכן. ברור שהתחלתי לחשוב על זה. אני בנאדם שמאוד אוהב לחבק ואוהב מגע. אבל פתאום אני רואה בקורונה שזה לא נורא לשמור נגיעה, כולם שומרים נגיעה. אתה פוגש ברחוב מישהו, ואתה אוהב אותו בעיניים, אתה לא צריך לגעת בו".
יש עוד כמה דברים שהוא מתלבט לגביהם. למשל, האם לרשום את הלל לגן כאן, גן שהוא מכנה בהומור 'גן אנתרופודוסי'. "זה גן נהדר עם צוות לא ייאמן", הוא אומר, "אבל לילדים שלומדים פה יש ממש פאות, ואני לא יודע אם זה לא יגרום להלל או לאריאל להרגיש שהם צריכים לגדל גם". הוא חושש מאוד לכפות על הילדים איזה קוד לבוש ואת דרך החיים שלו, אולי כי יש לו זיכרונות מהזמן ההוא שבו אבא שלו פתאום חזר בתשובה. הוא היה בערך בן 13. "וזה היה לי קשה, לא היה לנו ברור מה הוא עושה. הוא ואמא שלי היו עדיין יחד, ופתאום הוא התעקש שנשמור שבת. פתאום לא נוסעים בשבתות, פתאום הוא רצה שאני אלך לבית ספר דתי, ואני לא הסכמתי. אבל אחי כן הלך לבית ספר דתי. זה היה מהיר מדי, קיצוני מדי".
דרמות משפחתיות כמעט תמיד משתכפלות ועוברות ממש כמו בחלב האם או בדם מההורים לילדים. אתה נשבע לעצמך שאתה לא תעזוב את הבית כמו אמא או תחזור בתשובה כמו אבא, ואז אתה מוצא את עצמך בדיוק באותו מקום שלו, ונותר לך רק לבחור בדרך משלך להתמודד. במקרה של אלוש זה אומר לוודא שהמעבר שלו לאורח חיים אמוני לא יכביד על כל המשפחה, ובעיקר על אשתו הג'ינג'ית בעלת פני הלב, שהיא כל עולמו ושאיתה, בניגוד למה שקרה עם ההורים שלו שניהלו ריבים לוהבים עד שהתגרשו, הוא נחוש בדעתו להישאר כל חייו.
"השבת הראשונה ששמרתי בחיים שלי הייתה בארצות־הברית. באתי לצלם שם סרט ובחדר המלון החלטתי שאני שומר את השבת. זאת הייתה חוויה כל כך חזקה, רק אני לבד, עם אוכל שקיבלתי מהקהילה היהודית, מקיים את המצווה הזאת. כשחזרתי, אמרתי ישר לנופר שאני רוצה להמשיך לשמור שבת, והיא, שתמיד מקבלת אותי אמרה, 'בסדר, רק שלגביי אין לי מושג, כשנגיע לגשר נחצה אותו'. וכמובן הגשר הגיע מאוד מהר, הוזמנו לאירוע במשפחה של נופר. אז קניתי אופניים עם כיסא מאחור לכל ילד, וככה תיכננו לנסוע, נופר ואני. יום לפני קרה משהו, לא זוכר, היא מעדה ואז היא אמרה לי, 'אתה יכול להגיע באופניים, אני נוסעת'. לא רציתי שהמשפחה תיפרד ועוד בשבת, אז הלכתי לשאול את הרבי".
איזה רבי?
"רבי גוגל. ברצינות, ראיתי שאלה בפורום דתי והרב שם ענה - העיקר שלא תיפרד מאשתך ומהילדים, תכבד גם במחיר השבת, אם היא נוהגת באוטו, תבוא איתה. עליתי לאוטו, ישבתי מאחור, וכל הדרך הדמעות שלי זולגות מעצמן. אני בוכה ונופר מציצה עליי מהמראה של המכונית, העיניים שלנו נפגשות במראה. וזהו. כשחזרנו הביתה התחלנו כולנו לשמור שבת. אפילו לא היה דיבור על זה, לא היה צורך".
מעניין אותי איך מגיבים אנשים יותר אתיאיסטים וציניים ממני, מסוג ה"אמא'לה נרות שבת" ו"יש הדרת נשים במזווה שלי". מה הם אומרים עכשיו על החתיך עם החולצה הפתוחה שתמיד היה אפשר לסמוך עליו שייראה מסוכן ופגיע גם יחד. הם חושדים בו שהוא כבר לא הוא רק כי הוא מדבר על לולבים על הסט?
"היה לי איזה פרויקט ששבועיים אחרי תחילת הצילומים קיבלתי טלפון מאחד היוצרים שלא הפסיק לצרוח עליי שאני הורס לו את הדמות, מפספס במשחק ומזעזע. אם זה היה קורה לפני כמה שנים הייתי יוצא על החיים שלו, טורק לו את הטלפון בפנים ומטריף את כל העולם עד שיתנצל - אבל באותו רגע שהעליב אותי, הצלחתי אשכרה להכיל. אמרתי לו בשקט שאין שום סיבה שנדבר ככה אחד לשני ושינשום כמה דקות ויתקשר, ואז הוא מיד שינה את הטון ואמר 'טוב טוב, אביב, תודה אני אתקשר'. ומתברר שהוא בכלל לא התכוון לאיך שזה יצא והוא בכלל אהב את העבודה שלי ורק היה בלופ עם עצמו. בסוף התחבקנו. ולמה אני מספר את זה? כי אני דואג ממה שעובר על עם ישראל, יש לי דמעות בעיניים כשאני רואה את רמות השנאה, הפילוג, איך כל דבר קטן מתנפח לכמויות של רעל. כל מה שמעניין אותי זה להיות שגריר לאהבה".
"אז אתה לא שופט יותר אף אחד?" אני שואלת, "משתדל", הוא אומר. הוא מספר לי על איך תמיד הדרך שבה הישראלים נוהגים בכביש הטריפה אותו, ואיך הוא היום צריך לאלף את עצמו לא להגיב יותר בכעס או בתנועת אצבע בלתי רצונית. "היום אני מזכיר לעצמי שאני לא יודע למה הנהג האחר נוהג ככה, ויום אחד, כשאיזה נהג כמעט חתך את ליה ואותי כשהלכתי איתה ברחוב, רתחתי מכעס ובכל זאת הכרחתי את עצמי לגשת ולדפוק בנימוס על השמשה. האיש שהיה שם החזיק לי חזק בידיים, ובכה. הוא חזר מהאזכרה של הבן שלו".
לפעמים אנחנו אנושיים, רוצים לשנוא מישהו קצת בסבבה, להרגיש צודקים.
"התיקון הוא לא להתפתות לזה. היה לנו חבר פה בחברותא שנפטר מסרטן, זכרונו לברכה. בהלוויה שלו ניגש אליי אחד החברים שלו והתחיל להגיד דברים כמו, 'אז אביב, איך רותם?' דברים מהסוג שהייתי מקבל פעם ברחוב, ועוד בהלוויה. השתדלתי מאוד לא להתרגז עליו, להזכיר לעצמי שאני לא יודע מי הוא ומה עבר עליו. מגיעים לשבעה, והוא ממשיך עם השאלות הבוטות ואווירת החגיגה, אני ואיתי תורג'מן, שגם הוא עבר מסע יפה, מחליפים בינינו מבטים, ואני רואה איך איתי וגם אני משתדלים, ממש מתאמצים שבמבט הזה לא יהיה לעג, לא יהיה שיפוט. ואיזה מזל שהתאמצנו, כי אחרי זה דיברתי עם חבר אחר והוא סיפר לי שהאיש הזה הוא החבר שהיה הכי קרוב לחבר שלי ז"ל, זה שליווה אותו לכל הטיפולים, שתמך בו בבית החולים. האיש התנהג איתו בכזה חסד, ואיזה יופי שלא הרשיתי לעצמי לצאת עליו, כי באמת לא ידעתי שאולי ככה הוא מתמודד עם האבל שלו".
איבדת חברים בגלל החזרה בתשובה?
"היו כאלו שהתרחקו, אבל אני לא כועס, ממשיך לאהוב אותם בלב שלי. ויש גם כאלו שהם ממש לא בדרך שלי ובכל זאת מוכנים לנסות. לפני שנתיים חבר טוב שלי מלוס־אנגל'ס אמר לי, 'בוא, אנחנו נוסעים לגמר של המונדיאל'. אבל אני כבר בתהליך, ואני ממש לא רוצה לנסוע איתו למוסקבה, אני יודע שיהיו איתו שם עוד חברים והולכים לברים וזה מסוכן, לא בא לי על האנרגיה הזאת בכלל. אמרתי לו, 'תשמע, אני עושה איתך תנאי. אני בא רק למונדיאל, אנחנו ישנים לילה, ועל הבוקר אנחנו נוסעים לאומן. אתה מזמין אותי למונדיאל, על חשבוני הטיסה לאומן'. וככה היה. הלכנו למשחק, אחריו הלכנו למסעדה כשרה, השלמנו שם מניין, ובבוקר תפסנו טיסה. הייתה לנו טיסה מוקדמת, מסכן, בכוונה הזמנתי מוקדם".
ומה קרה?
"שכחנו שהיינו במונדיאל. חזרנו לארץ בלי חוויה אחת מהמשחק, וזה היה גמר מונדיאל עם שישה שערים. אבל לא חזרנו עם זה הביתה, לא אני, לא הוא, לא הבן דוד שלו. כי זה חומר שהוא רגעי, ומה שקרה לנו באומן זה נצחי. אני את החוויה הרוחנית שלי קיבלתי דווקא בקבר של הסבא־רבא של רבי נחמן, הבעל שם טוב, חוויה רוחנית פסיכית שאי־אפשר להסביר אותה. שלוש וחצי שעות של בכי".
ומצד שני, אתה שחקן שגר בתל־אביב ומכיר את התעשייה. ברור לך שיש לחשושים על זה.
"ברור לי שיש גם כאלו, לא אכפת לי. אפילו הסוכנים שלי התרגלו. לפני כמה חודשים קיבלתי הצעה מדהימה לבוא לשחק בהוליווד, אבל סירבתי לזה, ולמה? כי הצילומים יצאו בול על תקופת החגים".
ויתרת על הוליווד בשביל חגי תשרי?
"אני את החגים מבלה עם המשפחה ועם הילדים שלי, פה בארץ. אין קריירה בעולם שתזיז אותי מזה. לילדים יש כאן מלא חברים, והם כל הזמן בחוץ בטבע, אתמול אפילו נסענו עם האוטו בלילה ללכת לחפש חיות, אבל מצאנו רק נמייה דרוסה".
× × ×
אלוש מתמחה בריצוי מגיל מאוד צעיר, הוא נולד בקריית־ביאליק, אבא שלו ניהל חנות בגדים ואמא שלו גננת שהיום השלימה גלגול רוחני ומטפלת בצמחי מרפא ביישוב רקפת פה ליד, אבל בגיל עשר הם עברו לכרמיאל. "לא רציתי לעבור, ואז בהפסקה ביום הראשון אני עומד עם דמעות בעיניים, הרגשתי את הזרות נורא חזק, ופתאום נוחתת עליי כף יד על הכתף. מסתכל, ילד ענק שנראה בן 30, אבל מסתבר שהוא בכיתה ו'. אומר לי, "שמעתי שאתה מצור שלום, זאת השכונה בקריית־ביאליק, אתה איתי מעכשיו". מסתבר שזה היה הקינג של בית הספר, ואז נהייתי אביב מצור שלום. צור שלום היה מקום נפלא לגדול בו, אבל אז היה לו שם של אלימות וסמים ופשע. זה היה הדיבור. הומלכתי ברגע. יצאתי ילד מבויש להפסקה בבית הספר, וחזרתי בן־אדם אחר. מילד טוב ומרצה לסוג של פרחח, עשיתי שטויות. אפילו לעשן התחלתי כדי לצאת גבר. אולי בגלל זה מאוד קשה לי עם המודל הזה של הגבריות הישראלית, לעשן כמו האיש של מרלבורו, לדבר על בחורות ונדל"ן, בפנים זה לא הייתי אני. הייתי צריך לספק את הסחורה, ומדהים לגלות כמה כיף לי היום להשתחרר מזה". הוא עדיין פרזנטור של גבריות ושל קפה טורקי, אבל עכשיו אף אחד לא סופר לו קוביות.
זה לא פשוט להיות סמל מין, במיוחד כשאתה נראה כמו משורר רומנטי בגוף של פלאח. ועוד יותר כשאתה פוגש את אהבת חייך בגיל 24. "נופר גדלה איתי, היא הייתה מלכת כרמיאל, פיה מהלכת ויפהפייה ידועה, אבל אז היא הייתה נורא בחומר. הייתה לה ב־מ־וו אדומה, אני הייתי חוזר מהצבא ברגל, והיא פעמיים לקחה אותי טרמפ בב־מ־וו האדומה שלה. בפעם הראשונה שהיא הסכימה לצאת איתי, אני כמו תמיד לא הייתי עם הרבה כסף. אז נסענו לסוף שבוע בכנרת, לחוף נטוש. אוהל, ירח מלא, יין ומנגל עם בשרים טובים. וזהו. אני זוכר שאבא שלה, לימים חמי, אמר לי, 'הבת שלי רגילה ללכת למלון חמישה כוכבים'. את כל הכסף שעשיתי מהסדרה הראשונה שלי, 'פיק אפ', ביזבזתי בעצם על לפצות את נופר".
אז הסיפור מ'להיות איתה' על העני שמתאהב בעשירה יפהפייה קרוב לחיים שלך.
"בטח, אני מכיר אותו ממש מקרוב. המשפחה שלה לא קיבלה אותי בהתחלה. הם לא רצו אותי כי אני שחקן שאין לו מקצוע ואין לו תעודה ובחיים לא יוכל לפרנס את נופר. כל מה שמתנפץ היום לנגד עיניהם. והיא גם אשכנזייה, אז איפשהו בתת־מודע שלהם אולי גם האלוש הפריע. אלוש השחקן. וגם נופר עצמה, היא הכירה את אביב של כרמיאל, וכל הזמן הסתייגה. בתקופה ההיא הייתי פרוע, יציאות, בחורות, עניינים".
אי פעם הטרידו אותך?
"שאני לא אספר על נשים ומה שהן עשו לי. אפילו בתקופה שזה התפוצץ עם 'להיות איתה'. זה היה מטורף. אנרגיה חזקה של נשים שרוצות ממני משהו וצריך לעבוד מול זה, לא ליפול לזה. זה חלק מהטבע שלנו, לחשוק ולחמוד, ואנחנו צריכים להיות מעל זה".
כבר 14 שנים ביחד. איך שומרים על זה?
"כל הזמן עושים עבודה, משתפרים. אם פעם היינו יושבים מול הטלוויזיה, נגיד שרואים מאסטר שף, ואני גרגרן ובשלן, אז כל ההתכוננות, להכין מנה מדהימה לפני, לסדר את הכלים, לשבת ולראות. ופתאום אני מבין, אני מתיישב פה עם אשתי בתשע וחצי בערב ומחכה שהטלוויזיה תגיד לי איך להרגיש. מה שעל המסך יקבע אם נהיה שמחים, או מרוגשים, או עצובים. ולזה אני לא מוכן יותר, זה חלק מהחופש החדש שלי ושלה. אנחנו מדברים במקום לצפות".
