כיסא העינויים

הוא היה הגינקולוג היחיד שהיו לו תורים פנויים. זה כבר היה אמור לעורר את החשד שלי. גינקולוגים טובים זה דבר מאוד נדיר בארצנו מוכת האנטיפתים. אבל אני כל כך לא מפונקת כשזה מגיע לגינקולוגים, שלפעמים נדמה לי שאולי זה מעיד על איזו שנאה עצמית לא מטופלת. חברות שלי מתייעצות בקבוצות פייס ועושות אודישנים למספר רופאים. אחת הולכת לפרופסור שמקבל רק בפרטי. אחרת מטופלת במרכז מפונפן כזה, עם שם ניו־אייג'י לח כמו "אלוקימה - מיניות. אישה. בריאה". וכמובן שיש גם את זו שמוכנה ללכת רק לרופאה־אישה, אבל לא סתם אישה, היא צריכה להיות פמיניסטית. "למה זה טוב", אמרתי לה פעם, "היא תדבר איתך על סימון דה בובואר כשהיא תעשה לך פאפ־סמיר?"

לי אין כאלו דרישות, ולכן במשך שנים הלכתי בנאמנות לרופא אחד שקיבל במרכז מסחרי נטוש. כיניתי אותו "העגלון" כי הוא נראה כמו עגלון מעיירה של שלום עליכם. טיפוס עליז, ישיר וגס, שהיה שואג עליי "נו, יאללה, רגליים למעלה", כאילו שאני סוסת משק חסונה. אבל אני אהבתי את זה, את חוסר הטקס בישבן, את ההתייחסות אליי כאילו אני עוד חיה אחת ממין נקבה בין מיליוני פרות, נחשות ודביבונות שיולדות, שבוכות, שמדממות מדי חודש ביקום הענק הזה. כשאני הולכת לרופא נשים, אני לא רוצה שהוא יהיה פרופסור עילוי שעלול לשפוט את העישון ו/ או את נעלי הפליפ־פלופ שלי. בטח לא שיהיה חתיך וירוק עיניים כמו הגינקולוג הדוגמן של חברה שלי עינת. אני גם ככה מתביישת להתפשט ומתביישת לשים את הרגליים על מתקן העינויים הזה, מעדיפה שמי שרואה אותי שם יהיה מישהו שהסטנדרטים שלו כה צנועים שהוא מקבל ליד פלאפל איציק.

רק שלפני שנה ראיתי את השם של הגינקולוג שלי בכתבת תחקיר. מוזר, תמיד חשבתי שהלחיים שלו אדומות כי חם לו. מתברר שכמה מטופלות התלוננו עליו שיש לו הבל פה של ויסקי ושהוא טיפל בהן שיכור כמעט לחלוטין. והנה הדבר המביך, גם אחרי שגיליתי את זה, המשכתי ללכת אליו עוד פעמיים־שלוש. "אז הוא שותה", אמרתי לחברות שהתפלאו, "כולנו אנושיים, בטח אני עם הסיגריות שלי. העיקר שהטיפולים שלו עובדים לי פיקס". לא אמרתי שרק המחשבה על לחפש גינקולוג חדש מעבירה בי צמרמורת. הנה החוק הראשון ברופאי נשים: מצאת אחד סביר? תיצמדי אליו כמו וולקרו. כי כמות המגלומנים שהמקצוע הזה מושך אליו גדולה יותר מהריכוז שלהם בכנסת ישראל.

רק שבפעם האחרונה שלי אצל העגלון, זה כבר נהיה יותר מדי. הוא ישב בקליניקה הריקה שלו בודד ומאובק כמו פקעת לפת שהרקיבה. כשניגש לבדוק אותי, עלה ממנו ריח של גוף לא נקי. וככה הגעתי לגינקולוג הנוכחי. חיפשתי באפליקציה רופא והשם שלו קפץ. זה קצת מזכיר שופינג אונליין באתר סיני. את כבר יודעת שהוא כנראה יהיה לא משהו, אבל הלב שלך מחצרץ בתקווה, אולי הוא הרופא שחיכית לו כל חייך. מישהו נחמד, שבאמת אוהב נשים ואת הדרך הנוגעת ללב שלהן להילחץ כשהן צריכות להיבדק.

חברה שלמדה רפואת נשים ברומניה אמרה לי פעם שכמעט כולן עושות את אותו טקס: מקפלות את התחתונים יפה־יפה ומחביאות אותם מתחת למכנסיים על הכיסא כאקט אחרון של צניעות לפני העירום הגדול. מזיזות את העיניים הצידה בביישנות כשהרופא נכנס, ואז כשהוא ניגש למקום, מתחילות לפטפט במבוכה. "אפילו נשים בנות 83 מקפלות את התחתונים ומסתירות אותן", אמרה לי. "חייבים לאהוב מין שלם שחיברתו אותו ככה לגבי המיניות שלו שהוא עדיין מנסה להישאר אסתטי בבדיקה אצל רופא". כן, חייבים לאהוב מגדר שלם שרואה בכל התפשטות אודישן שתפקידו לבדוק - האם את מספיק אישה? מספיק יפה? מספיק ריחנית? עצוב כמה התרגלנו לחשוב על הגוף שלנו כחפץ שתפקידו להשביע רצון, אפילו כשהוא מונח על כיסא מתכת מביך ומאיים.

הוא קיבל בקומה מינוס אחת, סימן מקדים למה שיהיה בעוד רגע. מחוץ לחדר שלו חיכו כחמש נשים, ואני העסקתי את עצמי במשחק חדר ההמתנה החביב: מי בהיריון, מי בבעיות פוריות, והאמא והבת המתבגרת היפה, הן פה כדי לעשות הפלה? הרגשתי כמו המחלקה הפנימית המוזנחת שצופה בקנאה במחלקת יולדות, עם המלונית וחפצי האמנות והמענק על כל יולדת מהממשלה. הרי פרשתי מהמשחק, הרחם שלי הוא סוג של מחסן גינה, שצריך רק לשים לב שהכלים שבתוכו לא יחלידו.

"שלום דוקטור", אמרתי כשנכנסתי, והידיים שלי נשלחו להיטיב את השיער, אינסטינקט שאי־אפשר להשתלט עליו כשאת יודעת שלפנייך גבר שעומד לראות אותך עירומה. הוא נבח, "כן, מה הבעיה?" השתדלתי מאוד להיות קצרה. זה קורונה טיים, ולאף אחד אין זמן להקשיב לסיפור חיי המרגש, אבל זה מוזר כשהגינקולוג שלך קפוא כשאת מספרת לו איך ההורמונים החדשים שרשמו לך עושים אותך משוגעת ועצובה עד רצון למות. ראבק, תלונה על כדורים שעושים מחשבות אובדניות, היא לא בדיוק משהו שרופא צריך לקחת באדישות מזלזלת כזאת.

"טוב", קטע אותי, "נבדוק אותך". אני אפילו לא יודעת מה קרה שם בבדיקה, זה לא שהאצבעות שלו היו מכאיבות וגסות יותר מהמקובל. או שהוא העיר הערה מחרידה כמו הגינקולוג שבדק אותי באמצע שרשרת החיול שלי בבקו"ם. אפילו לא הייתה אחות או חיילת בחדר כשהוא אמר לי, "איזה חזה יפה יש לך" ונגע בי בדרך שאני לא יכולה לשכוח. אני תמיד אזכור איך במסדרון אחר כך פתחתי וסגרתי את הפה כמו דג, מתה לצרוח שקרה לי משהו רע, אבל הייתה לי רק שנייה אחת בתוך קצב החיול. אולי הוא ידע שזה כל מה שיהיה לי ובגלל זה מישמש אותי כאילו שאני הטבה רעננה שזכותו הצבאית לקבל.

הגינקולוג הזה לא עשה משהו בלתי ראוי, חוץ מלא להסתכל עליי או להחליף איתי מילה. הוא אפילו לא טרח לענות לי כשבדק לי את הבטן בצורה מדאיגה ושאלתי "הכל בסדר?" היחס שלו כלפיי היה כאל חתיכת בשר מיותרת וחסרת כל רגשות, שמשום מה מחוברת בכמה ורידים לאזור ההתמחות העיקרי שלו. בשם האלוהים, לא לענות כשאתה רואה שהמטופלת מפחדת?

אחרי זה הוא ישב בדממה ותיקתק, עד שהעזתי לשאול אותו, "אז אתה הולך להחליף לי את הכדורים האלו?" הפרצוף שלו התכרכם והוא פתאום התחיל לשאוג, "מה פתאום? זה כדור מצוין, ואת צריכה לקחת אותו שלושה חודשים לפחות עד שאני אסכים לרשום לך משהו אחר".

"אבל זה עושה אותי מדוכאת", אמרתי לו. הוא נתן בי מבט ציפורי ורע. "ייתכן שאת אובדנית ללא שום קשר לתרופה", אמר, "ייתכן שלא, זה לא מקומי לשפוט את מצבך הנפשי". הוא אמר את זה בלעג, כאילו מרמז שאני אישה לא יציבה, כרכרת גלי חום משוגעת שצורחת על יונים ברחוב. הרי בגילי די ברור שיהיו לי מחשבות אובדניות, סיימתי את תפקידי הביולוגי, אז מה עוד יש לי בחיי חוץ מלבוא אליו ולהתבכיין על כדור שמי כמוהו יודע כמה הוא מצוין? איזה עוד גבר ייתן תשומת לב לאישה כמוני, חוץ מרופא?

יכול להיות שזה לא מה שהוא חשב, אבל קצת צניעות, גבר, טיפה אחת של אסטרוגן לא לקחת בחיים שלך. אז מאיפה לך לדעת שזה לא סוג של ציאניד נפשי? האם ילדת כמוני ועברת שלושה ימים של בכי ותחושת אבדון בגלל "בייבי בלוז"? לא פלא שיותר נשים פונות לרופאות נשים. הגינקולוגיות בתל־אביב, למשל, עמוסות עד מעל הראש. אני יודעת, ניסיתי לקבוע תור עם ארבע מהן.

יכול להיות שזה קשור לעובדה שגם הן הלכו לרופאים־גברים וזכו ליחס המקסים הזה של שבי ותסתמי, ובואי אני אספר לך איך מרגישים? חברה שלי, שהיא אל־הורית, שמעה מהגינקולוג, "את עוד תתחרטי על זה". לחברה אחרת הרופא אמר, "אני רואה שחגגת כמו שצריך החודש, יש לך מחלת מין". מישהי מהטוויטר אמרה שהיא סובלת מפיברומיאלגיה, ובכל זאת בדקו אותה במלחציים מהסוג שמפצחים איתו לובסטר והתעקשו שהיא סתם צורחת כי היא מפונקת, היא לא צריכה הרדמה מקומית. לדוגמנית יפהפייה למידות גדולות הרופא בישר שהיא "סובלת מעודף משקל, זה יפריע לך בהריונות". "אבל אני לא רואה בזה עודף", היא אמרה לו, "ואני גם לא סובלת". הוא ניפנף לה בפרצוף בתנועת יד מבטלת.

סליחה, אבל איך אפשר להיות גינקולוג ולא להבין שכמעט כל פציינטית רגישה בטירוף לכל מבט או מילה שלך? עירום נשי הוא עדיין ביג־דיל, ואתה לא מדבר בחוסר טקט למישהי שזה עתה חשפה את האיבר הכי חשאי שלה בפניך. אם לעמוד מול פתחה של מנהרה שמסוגלת לגדל בתוכה חיים, לא נותן לך טיפת ענווה, כנראה שאתה לא במקצוע הנכון.

כשאני יוצאת ממנו עם המלצה להמשך מעקב, כאילו שאני פעם אחזור לקליניקת הבלהות הזו, אני די מופתעת לגלות שעומדות בעיניים שלי דמעות. למה אני בוכה? מה הוא כבר עשה לי? לא נגע בי בצורה מטרידה, כולה עוד גינקולוג שחושב שהוא מחטט מתחת למכסה מנוע של פורד פיאסטה. אבל כשחברה שולחת לי לינק לקבוצת הפייסבוק המעולה 'המלצות ואזהרות על גינקולוגיות.ים', הכל מתבהר. אני מוצאת שם את השם שלו די מהר, ומתחתיו שרשור ענקי של נשים שכותבות עליו: "גרם לי לבכות", "רופא נוראי", "דמעות בעיניים", וזה מנחם אותי, כי אף אחת מהן לא יודעת לציין משהו קונקרטי שהוא עשה, רק את היחס האטום שלו שגרם להן להרגיש נקב. פרה. רחם מפונק שסובל מהיסטריום. כל מאות השנים שבהן אישפזו אותנו במוסדות כי אנחנו משוגעות רגשניות שיש להשתיק.

והנה עוד דבר שכבוד הדוקטור לא מבין, שאתה לא יכול לבדוק אישה בלי לדעת שאישה היא אף פעם לא אחת, היא מיליוני נשים ממיליוני תקופות שונות והיא זוכרת בעצמות דברים שהיא אפילו לא יודעת מאיפה היא זוכרת. אבל ביקורת ארסית באתר שלו אולי הוא דווקא כן יצליח להבין.