הזמנים משתנים

דיבבתי דמויות בעשרות סרטים מצוירים במהלך הקריירה הארוכה שלי – את סקאר ב"מלך האריות", ג'עפר ב"אלאדין", ד"ר פאסילייה ב"הנסיכה הצפרדע", פרולו ב"הגיבן מנוטרדאם", דוק ב"שלגייה ושבעת הגמדים" ועוד רבים אחרים.

זכיתי לעשות את הדמויות הכי פיקנטיות, לפעמים את הנבלים הכי גדולים, וכל דמות שעשיתי – אהבתי. מה נדרש ממדבב טוב מלבד כישרון משחק? בעיקר אוזן מוזיקלית. טביעת הקול שלי הפכה לחזות הכל. לכל דמות שדיבבתי עשיתי אודישנים, ובדיסני בחרו את הקול שלי בלי שידעו מי אני. בזכות אותם סרטים הקול שלי נחרת בראשם של אלפי אנשים. כשאני עולה לבמת התיאטרון ובקושי אומר מילה, ישר מזהים את הקול שלי. ילד קטן שרואה סרט מצויר ושומע קול מסוים, אותו קול ילווה אותו כל החיים. כך יצא שהקול שלי מוכר אפילו יותר מהמראה שלי.

פעם ראו את הסרטים האלה בבתי הקולנוע, אבל הזמנים משתנים. זה טבעם של החיים. השינוי החל עוד קודם, אבל הקורונה הייתה הקטליזטור. ב־20 השנים האחרונות נסגרים יותר ויותר בתי קולנוע, וחוויית הצפייה עוברת הביתה. לנטפליקס יש חלק גדול במהפכה הזאת, ועכשיו גם בדיסני הבינו שאלו פני העתיד. השאלה היא איך הם יסתדרו עם התוכן. הם מן הסתם יצטרכו לגוון ולהגדיל את הספרייה שלהם כדי להתחרות בנטפליקס, וזה לא יהיה פשוט.

עבור הדור שלי ושל ילדיי הצפייה בקולנוע הייתה חוויית ילדות, אירוע בפני עצמו – עם הסרטים, הפופקורן והמפגש עם עוד משוגעים לסרטי דיסני. נכון, בקולנוע אפשר לצפות בבית, וגם שם אפשר להכין פופקורן, אבל מדובר בעוד מכה שהילדים של היום יצטרכו לשבור את הראש איך מתמודדים איתה – בים המכות שהם חוטפים.

לשמחתי, לפחות התיאטרון לא ייעלם. לצפות בתיאטרון בבית זה מוזר ולפעמים לא אמין. אין כמו לראות אנשים חיים על במה, במרחק כמה מטרים, לראות את אגלי הזיעה שעל פניהם ולהריח את הכישרון שלהם מקרוב.

אלי גורנשטיין דיבב את ג'עפר ב"אלאדין", סקאר ב"מלך האריות", סבסטיאן הסרטן ב"בת הים הקטנה", לומייר ב"היפה והחיה" ואיה החמור ב"פו הדב"