שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    WEB
    24 שעות • 14.10.2020
    "הקורונה לא רק מוטטה לנו את העסק, אלא גם את החלומות להמשיך לעבוד במטבח"
    הם למדו קולינריה, שברו חסכונות, הקימו במו ידיהם מסעדות ודוכני מזון, והצליחו להגשים את חלומם. אבל אז הגיע משבר הקורונה וריסק אותם על רצפת המטבח: אלפי שפים ובשלני אוכל רחוב סגרו בשבועות האחרונים את בית העסק ונאלצו לחשב מסלול מחדש. שוחחנו עם כמה מהם שתלו את הסינר והפכו בן רגע לאינסטלטור, מוכר בחנות פרחים ומשווק פירות וירקות, ושמענו מהם על הכאב והחובות שנותרו מאחור. "ענף המסעדנות לא יחזור להיות מה שהיה. זה כואב אבל חשוב להכיר במציאות ולחפש מקצוע אחר", הם אומרים
    ענת לב-אדלר

    שי אלפסי מתל־אביב היה חלום. להיות איש קולינריה בשוק התקווה ולהביא בשורה של אוכל שמח ומקומי לאנשים הצעירים שעוברים לגור בשכונה הוותיקה והמנומנמת. אז הוא פתח בשוק בשנים האחרונות שלושה עסקי מזון — קפה הודיה, דוכן פריקסה שקנה לו מעריצים קבועים, וגם את "הקובייה" — מסעדת שוק שמחה, צבעונית, כזו שמגיעים אליה גם מחוץ לעיר הגדולה, כדי להיות חלק מהווייב שהלך והתרחב.

     

    "הרמתי פרויקט שהיה חלום ילדות שלי. רציתי להביא את האוכל הכי טעים שאני יכול ולתרום לאווירת השוק, וזה עבד. הפכנו להיות כתובת לצעירים שהגיעו לשכונה, לשחקנים מבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין, הייתה תנועה, היו לקוחות", הוא אומר. אבל אז הגיעה הקורונה.

     

    "אחרי שהחזירו את שוק התקווה לפעילות, מיד בתום הסגר הראשון, דווקא פתחתי. הדאגה התחילה זמן קצר אחרי זה, כשהכריזו על האזור כאדום והבנתי שאנשים יחששו להגיע, ובאמת כמות העבודה ירדה. החלטתי שאנחנו אומרים תודה רבה ושלום".

     

    סגרת את הכל?

     

    "את הכל. את הקובייה, את הקפה, את הפריקסה. גם שחקן פוקר טוב צריך לדעת מתי לעזוב את השולחן, בין אם הוא מפסיד ובין אם הוא מרוויח. מגיע שלב שאתה צריך לצאת לברייק ולחשב מסלול מחדש".

     

    אז עכשיו אלפסי מחשב מסלול מחדש, ומתמודד עם הרבה מאוד כאב.

     

    "זה לא קל. זה מאוד כואב. זה חלומות של הרבה מאוד שנים שהתנפצו. והנה בברקס אחד כל מה שחלמנו עליו נעצר", הוא אומר ומפנה אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל שלא עושה מספיק כדי לסייע לבעלי העסקים ומשאירה אותם לטאטא את רסיסי חייהם, ולהתמודד עם הקריסה ועם החובות בעצמם.

     

    "אם היה יותר סיוע ממשלתי שהיו מעניקים לנו בזמן, אם הייתה קבלת החלטות נכונה של המנהיגים שלנו, היינו יכולים להחזיק מעמד. איפה הממשלה?" הוא שואל בכאב. אחרי שכבר הבין שאת חלומו יהיה קשה לשקם, אלפסי שינה כיוון וכיום הוא עובד כהנדימן. "אני נותן שירותי חשמל, אינסטלציה, שיפוצים. אין לי ברירה. כשהייתי ילד עבדתי בהתקנת דודי שמש ומילצרתי בלילה, כשאני חולם שיום אחד יהיו לי מסעדות משלי. אבל ברור לי שעכשיו אני צריך לתת לענף המזון לנוח לפחות לשנים הקרובות".

     

    שנים?

     

    "את רואה את ענף המזון מתאושש בשנים הקרובות? ואני לא מדבר על זה שאנשים יישבו בבית ויעשו משלוח ממסעדה. אני מדבר על לצאת למסעדה. זה לא יחזור להיות מה שהיה ואני כואב. אני שלם עם ההחלטה שלי לסגור. אבל אני כואב אותה".

     

    "הגרוע עוד לפנינו"

     

    אלפסי לא לבד. בשבועות האחרונים יותר ויותר מסעדנים החליטו לסגור את בית העסק שלהם ולשנות מקצוע. זה לא רק אי־הוודאות הגדולה שמרחפת מעל. זה גם התשוקה שירדה בעקבות הקשיים שנלווים לתחום. ירון זוהר מחומוס זיתון כואב, כואב את העסק שקרס באחת, ולא — הוא ממש לא אופטימי לגבי הענף כולו.

     

    "זה עוד לא ממש הקו האדום", מזהיר זוהר. "מבחינה כלכלית עוד לא חווינו את המפלה הגדולה שתגיע כתוצאה מהקורונה. האפקט הכלכלי עדיין לא שלח אותנו לתחתית. עוד כמה חודשים נתחיל באמת לראות אנשים שלא יכולים לשרוד, ואני דוגמה קלאסית לכך", אומר זוהר, שמנהל את חומוס זיתון הוותיק ששייך למשפחתו.

     

    ב־2013 נפתח חומוס זיתון בשוק התקווה ומהר מאוד הפך למעוז ניגובים פופולרי. שש שנים אחר כך החליטו הבעלים לגדול ולעבור מקום. הם לא ידעו שההחלטה הזו תסתום את הגולל על מקדש הגרגירים שלהם. "לקחנו את הדברים שאנחנו הכי טובים בהם — חומוס וקובות בעבודת יד, ולפני שמונה חודשים פתחנו מחדש את הסניף בדרך בגין בתל־אביב", הוא אומר ומסביר שכיוון שהפתיחה עם כל ההוצאות של הרכישה, השיפוץ והפרסום, הייתה ממש קרובה לסגר הראשון, המקום ירד בבת אחת ל־30 אחוז של פעילות.

     

    "לא יכולנו להחזיק מעמד. היינו עסק חדש. עדיין לא התארגנו על משלוחים, שהפכו בקורונה להיות מקור החמצן העיקרי של עסקי האוכל, ופשוט קרסנו. אתה רוצה לעבוד, אתה מאמין במקום שלך, אתה אפילו מוציא כסף מהכיס כדי להחזיק את העסק, אבל אז הבנקים עוצרים לך את הפעילות, הספקים לא מוכנים לראות אשראי והם צודקים — הם רוצים מזומן, אז אתה משלם לספקים במזומן, והלקוח משלם לך באשראי, והכסף נכנס לבור של המינוס ואתה לא יכול לקחת מהעסק אפילו משכורת לעצמך. אז ממה תחיה? אז קרסנו ונשארנו עם חובות".

     

    וממה אתה חי היום?

     

    "מאשתי", הוא צוחק. "הרווחתי, התחתנתי עם עובדת חיונית. זה אמנם היה לפני 27 שנה, אבל היום היא המפרנסת. נכון שזה מדאיג, אבל אנחנו אנשים אופטימיים ואני היום בגיל 51 צריך לחזור להיות שכיר. אז אני מנסח את קורות החיים שלי ומתחיל לשלוח, משהו שלא חשבתי שיקרה. גם אין כל כך עם מי לדבר עכשיו".

     

    אז אין לך כלום ביד בעצם.

     

    "יש לי חובות".

     

    הנקודה שמעלה זוהר בעניין המשלוחים היא קריטית, כיוון שממשלת ישראל החליטה לאפשר משלוחים אבל לאסור טייק־אוויי, מה שמשאיר דווקא את בעלי המסעדות הקטנות מול שוקת שבורה. כל מי שרוצה להזמין אוכל ממסעדה שכונתית או מדוכן קטן, גם כדי לעזור לו לשרוד כבר מכיר את הטריק: מתקשרים למקום, מבצעים את ההזמנה, מגיעים לרחוב סמוך ובעל הדוכן מוציא אליך את המשלוח. העיקר שלא יגידו שבאת לקחת בטייק־אוויי.

     

    "למה זה צריך להיות ככה?" שואל שי ברמן, מנכ"ל איגוד המסעדות והברים. "למה לאסור על הטייק־אוויי, שזה אקוטי עבור עסקי האוכל הקטנים, הפלאפל, השווארמה, הפיצות השכונתיות, הקונדיטוריות. זה עסקים שרובם נמצאים במרחב האורבני, באוויר הפתוח, אפשר להגיע אליהם ולקנות במקום, למה לגזור מהם הכנסה על שליחות? להחלטה לא לאפשר טייק־אוויי אין שום בסיס אפידמיולוגי. זוהי החלטה פוליטית מהתחלה ועד הסוף, פשוט כי סגרו את המשק בצורה הרמטית כדי לסגור את ההפגנות וככה סגרו אותנו. את כולנו".

     

    אם היו משאירים את הטייק־אוויי, פחות עסקי מזון היו נסגרים?

     

    "בטח. יש 3,000 עסקי מזון קטנים שנמצאים ברחוב שהיו יכולים לעבוד ולהתפרנס. הרי שאר המסעדות סגורות, אז למה לא לתת לדוכני המזון לפתוח, בהיותם האלטרנטיבה היחידה לממכר אוכל ברחוב? עבור אנשי האוכל והמסעדות זה הולך להיות סגר ממושך לתוך החורף. היזמים בתחום הולכים לשבת עוד הרבה חודשים בבית והממשלה יודעת את זה. אי־אפשר להתעלם מהמשפחות האלה. צריך לדאוג לתוכנית כלכלית שתהיה מותאמת עבורם".

     

    חגי בוזגלו, בן 36, נשוי ואבא לשלושה ילדים מאשדוד, סגר לפני חודש את "לה בריוש" — הקונדיטוריה שלו ביבנה שכללה גם מתחם של קייטרינג חלבי.

     

    "עד הקורונה הייתי עושה המון אירועים, חתונות, ימי הולדת, אבל הקורונה פשוט מוטטה לנו את כל העסק. לפני חודש סגרתי, אחרי שכל ההכנסות נעצרו ולא הצלחתי להחזיק מעמד. ניסיתי גם לעשות התאמה למצב ולהפוך את העסק לחומוסייה, התארגנתי על חומוס, פול, פלאפל, אבל גם זה לא צלח כי המבנה נמצא באזור תעשייה וכיוון שהיו סגרים, ואנשים בחל"ת או עובדים מהבית, לא הייתה תנועה. הכל נעצר".

     

    אבל כבר בהתחלה הבין בוזגלו שהוא צריך לחשב מסלול מחדש. הוא עשה הסבה לתחום שגם בו הוא מצליח להעניק שמחה לבני אדם, ופתח חנות פרחים באשדוד. "באותו שבוע שסגרתי את הקונדיטוריה ביבנה, כבר פתחתי את חנות הפרחים באשדוד, כי אני לא בנאדם שמסוגל לשבת שנייה בבית. שיחק מזלי והגעתי לחנות ותיקה באשדוד שהבעלים שלה רצו לסגור ולצאת לפנסיה והיום אני מוכר פרחים".

     

    גם גוני בורנשטיין ויתרה על החלום והחליטה בכאב גדול לסגור את מסעדת השף שלה ברמת־השרון. היא למדה קולינריה ועבדה בפריז ובאיטליה. אחרי שנתיים החליטה לעזוב הכל ותלתה את המערוך.

     

    "בתקופה המתמשכת האחרונה, כמו שפים רבים, אני תלויה באוויר, חיה על אולי ועל מה יהיה ועסק שעובד על חומרי גלם ועם לקוחות לא יכול לחיות על כנראה ואולי", היא אומרת. "את מרימה את עצמך ושוב סוגרים ושוב מרימה ושוב סוגרים ובגלל שאני צעירה, רק בת 27, ועם אנרגיות והמון רצון ליצור ולשמח, אני לא רוצה להתבלבל ולבלבל את הלקוחות שלי. אז אני עוצרת, כי אני לא רואה אופק. יש גבול לכמה שאתה יכול להמציא את עצמך מחדש".

     

    איך היה לקבל החלטה כזאת?

     

    "בכיתי וכאב לי הלב, כי את אוהבת משהו בטירוף אבל את צריכה לשחרר אותו. אני מבינה שאני צריכה לחשב מסלול מחדש, אבל עכשיו אני מתעסקת בפרקטיקה של להחזיר חומרי גלם, מה שאוכל לתרום — אתרום. קודם כל לסגור את העסק ואחרי זה נראה לאן המציאות הולכת כי היא משתנה כל רגע".

     

    "צריכים להחזיר חובות"

     

    14 אלף עסקי אוכל פעילים היו בישראל טרם משבר הקורונה. מדוכן פלאפל ועד מסעדת שף, הרחוב הישראלי געש אוכל. אחרי הסגר הראשון, בסוף מאי, חזרו לפעילות פחות מ־12 אלף עסקים, כלומר יותר מ־2,000 התרסקו על רצפת המטבח. ועכשיו, בתוך הסגר השני כאשר כלל לא ברור מתי ענף המסעדנות והאוכל יחזור לפעילות תקינה, אי־אפשר לנבא מי ישרוד.

     

    רובי בנימין, בן 27 מאשדוד, השקיע את כל החסכונות שלו בתשוקה שלו, ופתח באזור התעשייה של אשדוד מקום של סנדוויץ' טוניסאי לפי מתכון של סבתא שלו. "הקמתי את העסק בדיוק שנה לפני הקורונה. עשרה חודשים לקח לי להסתדר, להתאקלם", הוא אומר. "גיבשתי קהל של לקוחות חוזרים שהתחילו להגיע לאכול במיוחד את הסנדוויץ' שלי. בינואר־פברואר כבר התחלתי ממש להרוויח, ואז בום — הגיעה הקורונה וריסקה אותי".

     

    אז עכשיו, נשוי טרי, הוא ממש לא תיכנן להתחיל ככה את החיים, כשהוא צריך להחזיר חובות. אבל האופטימיות, הוא אומר, היא חלק מארגז הכלים של אנשי העסקים ולכן בנימין חזר לעבוד בעסק הירקות המשפחתי, והוא משווק ירקות ופירות מהחקלאים ישירות לצרכן באמצעות חנות אינטרנטית שהקים.

     

    "הייתי בא בטענות לממשלה, אבל אני לא אבוא אליה בטענות, כי כל העולם נפגע. הקורונה זה משהו שלא צפינו אותו".

     

    אפשר היה לנהל את זה אחרת?

     

    "אם יבוא מישהו וירים את הכפפה וינהל את זה בצורה יותר טובה — הלוואי. אני חושב שצריך יותר לעזור לבעלי העסקים. בסופו של דבר יש 120 חברי כנסת שכירים שלא יודעים מה זה באמת להפסיד כסף ולהיכנס לחובות. הם בסוף החודש מקבלים את המשכורת שלהם ולא נלחמים בשיניים בשביל להביא אוכל הביתה. אני רוצה להגיד להם שיתחילו להסתובב בין אנשי העסקים ולחיות את השטח, שיבואו לכל העסקים הקטנים שמדממים עכשיו, לבעלי המשפחות, לחנות הקטנה שפושטת רגל ויראו מה קורה". •

     


    פרסום ראשון: 14.10.20 , 01:08