שלישי 20 באוקטובר 2020
בפייסבוקבטוויטרבאינסטגרם
נגישות
ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: יובל חן
    24 שעות • 14.10.2020
    "אנשים מסתובבים כאן בדיכאון כי לקחו מהם את עולם הרוח"
    עבור כל השחקנים עידן הקורונה בעייתי. אבל כשמדובר בזוג שחקנים שהם הורים לשלוש בנות, המצב מורכב במיוחד. טלי שרון, הנשואה לשחקן התיאטרון אסף סלומון, מספרת בגילוי לב על ההתמודדות ("אני רוב היום פסיכולוגית לילדות, אסי התחיל למכור סנדוויצ'ים"), על העתיד הלא ברור של עולם התרבות ("אי אפשר לחיות רק במצב הישרדותי. צריך משהו בשביל הנפש"), וגם על הסדרה החדשה שלה, "בת השוטר", שצולמה בימי ההתפרצות וחייבה את הצוות להיות זהיר במיוחד
    יואב בירנברג | צילום: יובל חן

    טלי שרון מתאמצת להישאר אופטימית. לפני כארבעה חודשים הקימה את בית הספר למשחק שלה בדרום תל־אביב. חלל נאה, לא גדול מדי, אבל כבר יותר מחודש שהמקום סגור. "עברתי לכאן כשיצאנו מהסגר הראשון", היא מספרת. "הרבה זמן חיפשתי מקום קבוע. ידעתי שיש בזה סיכונים, אבל גם הזדמנות. אמא שלי כל הזמן אמרה לי, 'את לא צריכה לקחת את המקום הזה', וזה עיצבן אותי, אבל היא צדקה. ראיתי במקום הזה המון פוטנציאל. הסגר הראשון היה שונה. התחושה הייתה של משבר עולמי שכולם עוברים אותו, ושצריך לשלם מחיר מסוים עליו. עכשיו יש הרבה יותר כאוס. הסגר הנוכחי, בצורה שהוא קיים, מיותר, וכולם יודעים את זה. גם הממשלה. אתה מרגיש שמשהו נכפה עליך ושאתה לא מוכן לשלם את המחיר עליו. אתה מנסה לא להילחם במערבולת אלא לשכב על הגב, לנוח, לאסוף כוחות ולתת לגלים לקחת אותך, העיקר לא לטבוע. זה מה שאני עושה עכשיו".

     

    ואת עדיין אופטימית?

     

    "משתדלת. לקח לי זמן והרבה משאבים ואנרגיה להרים את הראש אחרי הסגר הראשון. הייתה תחושה שהנה זה קורה. הסדנאות חזרו, האנשים חזרו, ופתאום הכל שוב נעצר. זה כמו מכונית שנוסעת במהירות של 120 קמ"ש ונתקעת בקיר. התחושה היא שכל אחד לעצמו ולאף אחד לא אכפת ממך, בטח לא למנהיגות, רק אתה יכול לעזור לעצמך. אני לא יודעת כמה זמן זה יימשך. אם זה יימשך ככה — ואני לא מקבלת מענקים, רק מענקים בדיחה — אני אצטרך לסגור. המדינה גורמת לאנשים להפוך ל'אנרכיסטים' כי לחוק אין שום צידוק, הוא פשוט מונע מתוך מניעים פוליטיים. בנאדם שאין לו אוכל לילדים שלו יפתח את החנות שלו ויעבור על החוק. זה פשוט מטורף מה שקורה כאן".

     

    שחקנים מתביישים להודות שהם בקושי שורדים.

     

    "אני לא חושבת שאנחנו צריכים להתבייש במצב שלנו. במה אנחנו אשמים? המדינה אשמה. מי שצריך להרגיש בושה זאת ההנהגה שלא עוזרת לאנשים האלה, שרעבים ללחם. אני שמחה שהתחושה היא שצריך לצאת למלחמה, שצריך להילחם על הבית, על התרבות. יש הרבה שחקנים ועובדי במה שאין להם מה לאכול. אני חיה עם שחקן. הוא בחל"ת. איך חיים? יש לנו קצת חסכונות, ולי יש עסק עצמאי, אז שמתי קצת בצד. אני מצטלמת כרגע לסדרה, אז זה נותן אוויר. עשיתי כל מיני סדנאות של שוטף פלוס אלוהים לפני הקורונה, אז הכספים מגיעים עכשיו".

     

    הסלולרי של שרון מצלצל. על הקו המנקה האריתראית של בית הספר. החלל מצוחצח, אבל שרון מבקשת ממנה לבוא בשישי. "אני לא צריכה מנקה", היא אומרת, "אבל היא אריתראית, אם חד־הורית, ואני משאירה לה כסף".

     

    ומה אומרים התלמידים?

     

    "התלמידים שלי הם חובבים. הם צריכים את המקום הזה, מתגעגעים לשיעורים ומשוועים לזה. אף אחד לא עזב, ולא רצה את הכסף חזרה. חשבנו לעשות אולי שיעורי זום, אבל הם לא רוצים לשמוע על זה בכלל. הם רוצים לחזור. אנשים צריכים את הביחד הזה, את האנרגיה הזאת של הפגישה. זה צורך קיומי. בשביל זה הם שילמו, בשביל לפגוש אנשים. הם לא מוכנים לשמוע זום. אז אנחנו מחכים".

     

    "כולנו באותה סירה"

     

    עד לפני עשר שנים לא יכולתם לפתוח טלוויזיה בלי לראות את הפנים היפות של שרון. השחקנית בת ה־41 כיכבה כמעט בכל סדרה אפשרית ושחקה את קלף הנעורים שלה עד תום. אחרי שסיימה את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין החלה מסע דילוגים בין דרמות ישראליות: "מיכאלה", "טלנובלה בע"מ", "האקס המיתולוגי", "מגדלים באוויר", וכמובן קלאסיקות כמו "סרוגים" ו"בטיפול". גם בקולנוע היא הטביעה חותם ("למראית עין", "הדברים שמאחורי השמש" ו"שלוש אמהות"). אבל אז החליטה לא לשים את כל הז'יטונים שלה רק על משחק, פתחה את סדנאות המשחק המצליחות שלה, וגם מצאה את אהבת חייה — שחקן תיאטרון הקאמרי, אסף סלומון. כיום הם הורים לשלוש בנות: זוהר, נור וסופי.

     

    ביום ראשון הקרוב שרון חוזרת למסך הקטן בסדרה "בת השוטר", שתעלה בערוץ טין ניק לצופי yes. זוהי דרמת מתח יומית לילדים ונוער, העוקבת אחר חייה של דנה בת ה־17, העדה היחידה לרצח שהתרחש בבית ספר, שמסתתרת בבית משפחה חרדית במסגרת התוכנית להגנת עדים. שרון משחקת לצד ליאנה עיון, ליאור אשכנזי, עוז זהבי, נטע גרטי ועומר נודלמן.

     

    צילום : ידיעות אחרונות
    צילום : ידיעות אחרונות

     

     

    "הסדרה מביאה לנוער ולילדים את העולם החרדי, משהו שלא היה קודם", מספרת שרון. "המפגש הזה של בחורה חילונית עם העולם החרדי מאוד יפה בעיניי. אני בעד יצירות שעוזרות לקירוב לבבות, במיוחד בתקופה הזאת שהכל בוער כאן והקרע בעם הולך וגדל. אתה רואה את השוני, אבל גם את הדיאלוג. כולנו פה באותה סירה, וחבל שההנהגה לא חושבת על כך".

     

    הסדרה צולמה בתקופת הקורונה, מה שדרש משרון ומהצוות לנקוט משנה זהירות. "אני מאוד נזהרת לא ללכת למקומות הומי אדם, כמו בלפור, בתקופת הצילומים. מקסימום להפגין קרוב לבית. יש לי אחריות על כל הצוות. לשמחתי, עד היום כולנו נשארנו בריאים".

     

    עכשיו היא מצטלמת לסדרה החדשה שיוצרות טליה לביא ושיר ראובן, "ילדות סכסכניות", לצד מיה לנדסמן. סיפור אהבה בין שתי שותפות לדירה. "אני בהכרת תודה. בסט אני בהיי", היא אומרת. "לא מאמינה שזה קורה. זו סדרה מצחיקה, והיא הולכת להיות פנינה".

     

    הגעגועים לתיאטרון לא מניחים לה לרגע. שבוע לפני הקורונה חזרה לשחק בתיאטרון באר־שבע בהצגה "הדירה של רוזה". שלוש הצגות — והמסך ירד בינתיים. "אני עדיין מחכה שההצגה תחזור", היא אומרת. "לפני שבועיים שלחו לנו תאריכים חדשים של הצגות לנובמבר. מצד אחד אתה אומר נו, מה הסיכוי שזה יקרה? כבר שלחתם לנו תאריכים וביטלתם ושוב שלחתם וביטלתם. אני שוב אתפתה להאמין? אבל יש בך משהו שנורא רוצה להאמין שזה יקרה, אפילו עכשיו, כשאנחנו יודעים שבנובמבר זה לא יקרה. הרי לא יהיו מאה נדבקים ביום עד אז. הרי יצרת יצירה באהבה גדולה ואתה רוצה להביא אותה לבמה".

     

    "התרבות בתחתית השיח"

     

    אבל למרות ההספק המרשים, שרון בנתה לה אפיק פרנסה נוסף בבית הספר למשחק. "פתחתי את העסק לפני שמונה שנים, כשהבנתי שלהיות שחקנית מבחינתי זה בונוס", היא אומרת. "אני לא רוצה רק לסמוך על המקצוע הזה. אני אוהבת להמציא דברים, ללמד, והרגשתי שיש בי פוטנציאל לעוד דברים. יש משהו מאוד תלותי במשחק. אתה תמיד מחכה שיקראו לך, ומקבל הרבה תשובות שליליות. אני רציתי קרקע בטוחה. ובאמת עד הסגר אמרתי, 'איזה יופי שבניתי לי את הדבר הזה ואני לא נמצאת במצב שבו רוב השחקנים נמצאים".

     

    איך אתם מעבירים את הסגר?

     

    "מה שאסי ואני עושים כל היום זה להיות עם הבנות. אני גננת, מורה, ורוב הזמן אני פסיכולוגית לילדים", היא צוחקת צחוק מתגלגל, "כי המצב הזה משפיע נפשית בצורה מאוד חזקה גם על הילדים. עכשיו אסי התחיל למכור סנדוויצ'ים. פשוט נמאס לו להיות כל הזמן בבית ושההגדרה העצמית שלו תהיה רק אבא. הוא מכין סנדוויצ'ים הכי מדהימים בעולם, עולה על האופניים ומוכר. עכשיו כבר אנשים מזמינים ממנו. כשאתה חושב על זה, יש בזה אלמנט של בושה ומבוכה, לבוא לאנשים ולהגיד להם 'אתה רוצה לקנות ממני?' אבל ברגע שאתה מתגבר על זה אתה מוצא בזה המון כוח. ככה התחלתי את הסדנאות שלי. אם הייתי באה ממקום של אגו, בחיים לא היה לי את העסק הזה. מכרתי סדנאות כמו שאסי מוכר סנדוויצ'ים. הייתי מתקשרת לאנשים ומנסה להרים את העסק שלי. האגו שלי לא היה קיים בכלל. אולי זה בעייתי שאין לי בושה, אבל רק הרווחתי מזה".

     

    הממשלה לא סופרת את עולם התרבות.

     

    "כל מי שנמצא בחל"ת נמצא במצב בלתי אפשרי. כולם מחכים שהתיאטרון, המוזיקה והקולנוע יחזרו, אבל התחושה היא שאין דיבור על זה. כל הזמן יש התפרצות מחודשת של המחלה, ואנחנו מרגישים לא חיוניים. התרבות היא בתחתית השיח. מאוד עצוב להבין שתרבות זה דבר שאנשים יכולים לחיות בלעדיו. אני חושבת שאי אפשר לחיות בלעדיה, כי זה טעם החיים. אחת הסיבות שיש כאן איזה דיכאון כללי ותחושת נכאים היא בגלל שאין את עולם הרוח. אי אפשר לחיות רק במצב הישרדותי. צריך משהו בשביל הנפש".

     

    מה הפתרונות בינתיים?

     

    "אני חושבת שחלק מהאנשים נמצאים בשיתוק, במין הלם שלא מאפשר להם לזוז. אבל כן, אנחנו עדיין הולכים לאודישנים, ואני כן מחפשת נקודות אור בתקופה הזאת. אני נמצאת יותר עם המשפחה שלי, עם הילדות, ומנסה ליהנות מזה. אני כן יוצאת מהבית, אם כי לא למקומות שיש בהם קהל. לקחתי את הבת שלי אתמול לשבת איתה על שפת הים. לשבת איתה. היא הייתה צריכה את זה. המצב הזה גובה מחיר נפשי גם אצל הילדים. אני מוכנה לשלם את המחיר — לקחת את האוטו ולנסוע, לעשות משהו שהופך אותי כביכול לעבריינית, ואני אעשה את זה בשבילי ובשביל השלמות הנפשית שלי ושל הבת שלי. ישבנו על חוף הים, לא היה אף אחד, וחזרנו עם אנרגיה מחודשת".

     

    איך הבנות שלך מסתדרות עם המצב?

     

    "ילדים הם מאוד סתגלנים, אבל הן כן מפתחות עצבנות למצב. הקטנה פשוט משוועת לקשר עם ילדים ורוצה לשחק כל הזמן. היא צריכה את תשומת הלב שלה. זה לא טבעי להיות כל הזמן בבית. הן צריכות מרחבים, הן צריכות לנשום אוויר נקי. היה לנו תכנון לעשות טיול של חצי שנה למזרח עם הבנות. תיכננו לעשות את זה עוד שנה וחצי שנתיים, ואנחנו חושבים להקדים את זה. למה? כי המדינה הולכת לכיוונים נוראים. אני רוצה לגדל אותן כרגע בסביבה שפויה, אז למה לא לעשות את זה? אם אני יכולה לחסוך מהבנות שלי את הטראומה הזאת, את אי־הוודאות הזאת, ולאפשר להן לחיות לרגע בבועה — אז עדיף. מצד שני, אני צריכה גם להיאבק על המדינה שלי". •

     


    פרסום ראשון: 14.10.20 , 01:08