דווקא השבוע פורסם סקר מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה ולפיו 70 אחוז מהציבור הישראלי חושבים שיש הסתה נגד ראש הממשלה. 52 אחוז מאנשי השמאל חושבים ש"נתניהו הוא יעד להסתה". איך זה שככל שיותר אנשים מצטרפים למחאה, ככל שהתקשורת מעניקה לה כיסוי אדיר ובעיקר אוהד – הגוש הולך וקטן והתחושה שנתניהו הוא קורבן רק מתחזקת?
להלן תשובה אפשרית: גם בהנחה שרוב המפגינים הם אנשי אמת, שהמדינה חשובה להם, שהם רוצים מדינה מתוקנת יותר – האמון במערכת שהגישה את כתבי האישום נגד נתניהו נמצא בירידה. השבוע חטפה המערכת הזאת עוד מכה קשה. זה לא שההקלטות שבהן מנדלבליט קורא לשי ניצן "מניאק" מעידות על איזו מזימה אפלה וגם לא על סחיטה שהפעיל עליו ניצן כדי שיגיש כתבי אישום נגד נתניהו. אבל ההקלטות הללו מצטרפות לעוד ועוד עדויות על כך שמשהו מסריח בממלכת אכיפת החוק. האגדה על אנשי אור מול אנשי חושך כבר התנפצה. והיא ממשיכה להתנפץ.
היה ברור מלכתחילה שכתבי האישום נגד נתניהו לא יחזקו את שלטון החוק ולא את הדמוקרטיה. גם הדיבורים על "מבחן בוזגלו", בנסיבות שנוצרו, הם לא יותר מקלישאות. משום שכאשר הנזק גדול מהתועלת, אין שום צורך שהדין ייקוב את ההר. בפברואר 2018 פירסמתי מאמר שתמך בהתפטרות נתניהו תמורת חנינה. חטפתי תגובות קשות, חלקן ענייניות, שגרמו לי לחשוב. שמא טעיתי? ההתפתחויות בהמשך הבהירו שהמצב רק מחמיר. ולכן, בדצמבר 2018 חזרתי על הטענה שמיצוי הדין "לא יועיל לשלטון החוק ולא לסדרי שלטון וממשל". שוב זכיתי לתגובות זועמות, גם מהשמאל, אבל בעיקר מהימין. אחד, עוזי בנזימן, מיהר להגיב בחמת זעם באתר לעיתונאים. הוא צירף אותי ל"שורה מבישה של פוליטיקאים מהליכוד". שיפשפתי את העיניים. הרי איש מהליכוד לא העלה הצעה כזאת, ורוב הזעם כלפיי הופנה דווקא מצד חסידי נתניהו. אם זה מה שנכתב באתר לביקורת התקשורת, יש צורך באתר לביקורת הביקורת על התקשורת. באוגוסט השנה פירסמתי שוב הצעה ל"מחילה תמורת פרישה". בשבועות האחרונים הצטרפו עוד עיתונאים להצעה.
פסק דינה
השבוע פורסמו ההקלטות החדשות, שחלקן התקיימו כאשר מנדלבליט כבר יושב על כס היועץ, ובהן הוא מכנה את שי ניצן "מניאק" ומפנה אצבע מאשימה אל עבר דינה זילבר. אפשר להבין את הטרוניה כלפי ניצן, ואפשר לצקצק על דרך ההתבטאות שלו, ומי מאיתנו לא השתמש בביטויים מבישים בשיחות פרטיות. רק מלאכים. אבל שני דברים מטרידים עולים מהדברים. ראשית, מנדלבליט היה בלחץ אדיר. הוא היה תלוי בחסדיו של ניצן. ושנית, לפי מנדלבליט, "מי שתפרה אותי זה דינה זילבר", לעומת ניצן ש"קצת הקל".
מה פתאום זילבר? ובכן, כשהחליט היועץ הקודם, יהודה וינשטיין, לסגור את תיק החקירה נגד מנדלבליט, הוא טרח לשלוח מכתב לרה"מ בנוגע ל"השלכות ממצאי החקירה הפלילית בדבר מעורבותו של האלוף (במיל') אביחי מנדלבליט ב'פרשת הרפז' על המשך כהונתו בתפקיד מזכיר הממשלה". המכתב, מ־20 במאי 2015, כולל טענות חמורות. בין השאר מיוחסות למנדלבליט "אמירות שקשה שלא לראות בהן אמירות החוטאות לאמת". וינשטיין לא הורה לנתניהו להפסיק את כהונתו של מנדלבליט, אבל רמז שעליו לעשות כן.
נדמה לי, מקריאה במכתב בן 18 העמודים, שגם אם מנדלבליט טעה או התבלבל פה ושם, הוא לא עשה דבר שגובל בפלילים. המכתב החמיר איתו. העניין הוא שמנסחת המכתב, כך נודע לי, היא דינה זילבר. באותם ימים היה מנדלבליט חביבם של נתניהו ושל הימין. ועדת האיתור לתפקיד היועץ מונתה והמכתב לא הונח בפניה. מנדלבליט נבחר, וב־3 בינואר 2016 החליטה הממשלה על מינויו. אפשר להניח, לפי הרוח הנושבת מדפי המכתב, שעמדתם של בכירי הפרקליטות, ובהם ניצן וזילבר, לא הייתה נוחה מהמינוי. וברור גם מהמכתב המחמיר שניסחה זילבר שלא היה ניתן לסגור את תיק מנדלבליט הפתוח בנימוק של "חוסר אשמה". האם התלות של מנדלבליט בכפופים לו השפיעה על תפקודו כיועץ? ובכן, באותה תקופה הגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה תלונה ללשכת עוה"ד נגד ארבע פרקליטות, בהן זילבר, על הלחץ שהפעילו כדי שד"ר חן קוגל ישנה תצהיר בעניינה של ד"ר מאיה פורמן. הפרקליטות התנגדה למינויה של פורמן למכון לרפואה משפטית בגלל עדותה בפרשת זדורוב. והנה, מנדלבליט דרש להפסיק את בירור התלונה. זו הייתה פנייה תמוהה שלא נענתה. תמוה גם הגיבוי החוזר ונשנה שהעניק לזילבר, למרות ששוב ושוב הרשתה לעצמה להתבטא באופן פוליטי. על רקע מה שנחשף השבוע, יש חשש שמנדלבליט פעל תחת לחץ ובניגוד אינטרסים.
שגרסטל תחקור
החשיפה החדשה מצטרפת לתקלות רבות, שלא מעידות על שום קונספירציה. אבל כשמצרפים את הגיבוי של רוני אלשיך לרוני ריטמן, את ההדלפות המאוד־מגמתיות בימים שחומר החקירה היה רק בידי המשטרה והפרקליטות, את שיטות החקירה שהובילו לגיוס עדי מדינה – המסקנה החד־משמעית היא שלחלק מגורמי החקירה היו מוטיבציות פוליטיות. זה לא חמור כמו קונספירציה. זה לא מצדיק את האיום המביש של יו"ר הקואליציה כלפי היועץ. זה גם לא אמור לבטל את כתבי האישום. אבל זה עדיין חמור.
כך שיש לעשות שני דברים. ראשית, החברה במשבר אמון גדול. מול מחנה שמזמן הרשיע את נתניהו יש מחנה שמשוכנע בכל ליבו שנתניהו הוא קורבן. גם אם תתפרסם הקלטה שבה ניצן מאיים על מנדלבליט וכופה עליו להגיש כתב אישום – מחנה רק־לא־ביבי לא יתרגש. וגם אם תתפרסם הקלטה שבה נתניהו דורש עמלה ברכישת הצוללות – מחנה רק־ביבי יטען שדברים הוצאו מהקשרם. השכנוע העצמי של המחנות היריבים עמוק הרבה יותר ממה שיפסוק כל בית המשפט. ההליך המשפטי רק יגדיל את השסע. זה שווה? זה יחזק את שלטון החוק? אין סיכוי. אז כן, למען פיוס לאומי יש צורך בעסקה של פרישה תמורת סגירת התיקים.
שנית, כבר שנים שראשי מנגנוני אכיפת החוק מטייחים. היריעה קצרה מלפרט את ההתנהלות הבעייתית. לא מדובר רק בפרשת רות דוד. ולא רק בשיטות לגיוס עדי מדינה. ולא רק בהתנהלות סביב התצהיר של קוגל ולא רק בהכשלה של מבקרת הפרקליטות לשעבר, השופטת הילה גרסטל. משהו לקוי בממלכת אכיפת החוק. האמון בירידה. זו הפגיעה האמיתית בשלטון החוק. כך שלו הייתה קצת בינה בראשם של ראשי המערכת – הם היו מצטרפים לדרישה להקמת ועדת חקירה. לטובתם. לטובת שלטון החוק. לא לצורך עריפת ראשים. גרסטל, אגב, צריכה לעמוד בראש ועדת החקירה. ספק אם מישהו אחר יזכה באמון הציבור.
