ברוח התקיפה

אנחנו על הקצה. כולנו. העצבים מרוטים, וכך צדדינו הפחות יפים הולכים ונחשפים. הדברים שאמרה מירי רגב אצל אופירה וברקו, והדברים שאמר השבוע מיקי זוהר על מנדלבליט, לא קשורים לימניות. הם קשורים לטראמפ. לטראמפיזם. לעידן הרשתות שבו הכל בחוץ, ישר לפנים, בלי פילטר. גם הדברים שאומרים חלק ממפגיני השמאל בהפגנות, הקללות כלפי נתניהו, או כלפי רגב וזוהר - לא קשורים לשמאלנות. זה חלק מהתרופפות כללית, מעידן שבו כל המקלל מנצח. גם חרדים שעומדים מול המצלמות ומגדפים את המדינה, הציונות, המשטרה - אינם מייצגים את החרדיות. הם מייצגים תקופה של חוצפה הולכת וגוברת, שבה "אמיץ" להגיד מה שבא לך, שבה נימוס ודרך ארץ נזנחים.

לכאורה, הטיפוסים שתיארתי הם אויבים אלה של אלה. השמאלני שצורח שנתניהו עבריין ומכין מיצגים גסים נגד שרה נתניהו, הימני שמקלל צוותי טלוויזיה שמסקרים הפגנה, והחרדי שצועק "נאצי" על שוטר. אבל אין להם מושג כמה הם קרובים. הם פירותיה של אותה תקופה. תקופה של חרפון כללי, של התרת רסן, של אובדן גבולות. הם יכולים להקים יחד ממשלת אחדות. השקפת עולם ימנית, שמאלנית או חרדית, מנומקת ובוגרת, לא קשורה למופעי האימים שאנחנו רואים ערב־ערב על המסך, או יום־יום בפיד ברשתות החברתיות. צריך לחזור ולשנן זאת, כי איש לא מצלם את הרגועים והאדיבים. צריך לחזור ולשנן זאת, כדי שמבלי משים לא נושפע מהם גם אנחנו.

הנה כמה קולות חשובים מהעולם החרדי, שכמעט לא מצוטטים מחוצה לו. למען הדיוק ההיסטורי, למען התמונה המלאה, וכדי לשכנע מעגלים רחבים יותר להקפיד ולשמור, נביא אותם כאן.

הרב אשר וייס, מחשובי פוסקי ההלכה בדורנו, סקר מגפות לאורך ההיסטוריה וסיפר איך בכל פעם גדולי התורה הורו להחמיר ולהישמע למומחי הרפואה. וכך כתב: "בושה תכסה פנינו. לא נוכל לומר 'ידינו לא שפכו את הדם הזה'. עלינו להחמיר יותר מרשויות הבריאות בארץ ובעולם - 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'". הוא מסיים במילים: "הכותב בדמע ובתחנונים".

והנה קטע ממאמר המערכת של "יתד נאמן" שכתב ישראל פרידמן: "אין 'בערך' כשמדובר במצווה. כמו שאין 'בערך' בשעת כניסת השבת, כך אין בערך ב'לא תרצח'. צריך להקפיד על ההנחיות כלשונן". ומי שחושב אחרת? "שיישבו בבתיהם. אין להם זכות לייסד מפעל הדבקות, ולהפוך לשגרירי קורונה בשכונותינו. מי מתיר להם לסכן את חיינו? מי שמתעלם מההנחיות פוגע באלה שכן שומרים. בגללם אנו עלולים להישאר בסגר, אחרי כולם, וחמור מכך - ידיו של המזלזל עלולות להיות טבולות בדם נפטרי הנגיף".

הרב ישראל לנדא, ראש ישיבת "היכל יצחק", מדבר ביתר חריפות: "תמיד אפשר למצוא שוטר שהרביץ לילד. אבל צריך להבין שכאשר שוטר מגיע למקום ומתקהלים סביבו אנשים ומפריעים, וכל מה שהוא בא לעשות זה לסגור בית כנסת, שצריך להיסגר לפי חוק וגם לפי התורה, ותוקפים אותו מסביב, הוא צריך להיות מלאך כדי לא לעשות משהו. אז מה אנחנו צורחים ומייללים? האדמו"ר מפיטסבורג נפטר מקורונה. הנוסח הנכון למודעות האבל היה צריך להיות: נרצח בידי בן עוולה. אני לא יודע מי הוא. אולי זה שהדביק אותו, אולי זה שהדביק את זה שהדביק אותו. זה העיקר, ולא כל הרעש סביב שוטרים בודדים שאולי טועים, אבל מנסים בסך הכל להציל את החיים שלנו".

בתפילות בבית המדרש של האדמו"ר מקרלין משתתפים כ־5,000 איש מדי ראש השנה. הוא היה מהראשונים לבטל את ההתכנסות השנה, והשבוע שוחרר מאשפוז, אחרי שהחלים מקורונה. כך אמר: "אני לא יודע מי יכול לקחת אחריות שלא לשמור על ההנחיות כפשוטן. הרי זה 'שולחן ערוך' מפורש, שלא להזיק לאחרים ושלא להזיק לעצמו. הייתכן שיש כאלה שנעלמו מעיניהם הלכות פשוטות, הלכות פיקוח נפש, שזה יסוד היהדות? כולנו שומעים ורואים כל כך הרבה מקרים של אנשים שסובלים, של חולים ונפטרים. אכן, לא קל תמיד, ואנשים במתח, אבל זה תפקידנו בשעה זו. מה קרה לנו, למען השם? אין להקל בשום דבר, זה לא משחק ילדים, זו סכנת נפשות". ואחרי כל זה, הציע לנו דרך למצוא טעם ושמחה בתקופה הזאת: "יש לשמוח עם הזכות שיש לנו - לשמור על חיי אדם".

מזל טוב, מתחילים מבראשית. פרשת השבוע, פרשת בראשית, מציבה את הציווי הכי בסיסי: לבחור. לא לאכול מעץ הדעת. לדעת לסרב, לעמוד בפיתוי, לשמור על איפוק וגבולות. אתגר שמלווה אותנו עד היום.

איש הציונות הדתית, חנן פורת ז"ל, התכתב פעם עם נערה ושמה ענת. כך נולד הספר "את ענת אנכי מבקש". בין עשרות המכתבים, מופיע שם השיר הבא שענת כתבה ושלחה לחנן. שמו של השיר הוא "לחיות", וכך היא מבקשת: "לא לחיות בסדר ובשקט. להכיר את היפה והמכוער. להיסוב בין שמחה לעצב, בין ייאוש לתקווה, לבוא בשדות האהבה והשנאה, להכיר את העולם התחתון והעליון, לתת לנשמה להתעלות לשמיים, ולרדת לתחתיות שאול. פשוט לחיות!".

קשה להתנגד לשיר כה אנושי. זו בקשה נפלאה של נפש סקרנית. אבל במכתב התשובה כתב חנן: "בשירך ישנו רצון לחבוק את הכל, את הטוב והיפה, את הרע והמכוער, לטעום מהכל, לבל תישמט חלילה ולו גם חוויה אחת ממסכת החיים השלמה. אבל יסוד אחד נעדר משירך: החוויה הגדולה והאדירה ביותר שבה מתנסה האדם כל יום וכל שעה היא חוויית הבחירה החופשית בין טוב לרע, בין אהבה לשנאה, בין עולם עליון לעולם תחתון. ובחירה זו טמונה בה עוצמה שאין דומה לה. ובחירה זו לא כוללת שני הפכים בבת אחת.

"טעם החיים, מנקודת מבטה של התורה, אינו מתבטא במאמץ לעבור כפרפר מפרח לפרח, ולנסות למצוא דבש בכל הפרחים הטובים והארסיים גם יחד, אלא דווקא ביכולת לאצור כוח ולהיות לעיתים מצומצם. שנאמר: 'איזהו גיבור? הכובש את יצרו'. זה בדיוק הניסיון שבפניו עמד האדם הראשון בגן עדן - בין המתירנות לבין הצמצום - ונכשל. מאז ועד היום, אנחנו צריכים לתקן".