קמפיין MeToo הביא לשינוי מסיבי באיך שאנחנו מסתכלים על דברים ובעיקר באיך שאנחנו מגדירים מיניות, כוחניות, סמכותיות והסכמה. אבל אז הגיעה הקורונה, ואי־אפשר להתעלם מהתקופה האחרונה, שבעטה אותנו אחורה מבחינת אלימות נגד נשים. פתאום אנחנו מבינים כמה התעסקנו בכל כך הרבה צרות, עד שהנושא נדחק הצידה מהתודעה ומסדר היום. הפסקנו לדבר על שוויון בשכר ושוויון הזדמנויות. עצם העובדה שהאלימות עדיין גואה ומספר מקרי הרצח בתוך המשפחה רק עולה, מנפצים את הבועה ומעלים את השאלה לאן הגענו?

הקורונה עירערה את כל היסודות שחשבנו שהם יצוקים ובטוחים בחיינו. אני לא פסיכולוגית ולא מתיימרת להיות, אבל כשמערערים אנשים מהיסוד, הם ירצו תמיד לחזור למוכר ולבטוח. וזה יכול להתבטא באלימות, כי העולם חוזר לדפוסי ההתנהגות שהוא רגיל מפעם. אתה חוזר לבטוח. ומהצד של הנשים המצב דומה — כשמפחיד את רוצה מישהו חזק ואלים שישמור עליך, שיראה לך מי הבוס.

פעם חשבתי שנשים הן מכילות, רכות וגברים הם תוקפנים ואלימים. לכל אחד מאיתנו היו סטיגמות שאינן ברות שינוי. היום דעתי התאזנה ואני חושבת שכל בני האדם ללא הבדלי דת גזע ומין יכולים להיות במקום השתלטן, המתעמר והכוחני. היכולת המהירה וחסרת ההבחנה להעמיד אנשים לדין פומבי מול המון זועם היא בעיה. במקום לעשות ניקוי אורוות רציני מכל הגברים האלימים ולהאיר אנשים טובים, כולנו מתנהלים באופן אלים ודורסני זה כלפי זה. באותה מדינה שההמון הזועם הצליח לעשות ניקוי אורוות מהיר, הוא גם העלה אנשים על הגרדום שלא בצדק. אבל כל מהפכה מתחילה באלימות והמון זועם וזה גם חלק מזה. התנועה תמיד קיימת לשני הכיוונים, לאור ולחושך.

עכשיו יש אפוקליפסה, אבל אני חושבת שבהתחשב במה שקרה בשלוש השנים האחרונות, יש מקום להיות אופטימיים. זה כמו פצע שהצטבר בו זיהום במשך השנים, זיהום של הקטנה והתעמרות בנשים. MeToo פתח את הפצע, שהתחיל להתרוקן מהזיהום. אבל ככל שחופרים בו, מבינים כמה הוא עמוק. נשים הן עזר כנגדו והגברים מושלים. זה עמוק בתודעה, לא משנה מה, ואין לאן לברוח. נשאר רק לשנות את השיח ולספר את הסיפור אחרת. לשנות סמנטיקה, בעיקר. יש עוד הרים של זיהום וייקח עוד שנים עד שהפצע יירפא, אבל פנינו אל העתיד.

• הכותבת היא שחקנית ותסריטאית, זוכת שני פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה