כשיצאנו לפני שלוש שנים למסע הזה, כשחשפתי בפני קהל הקוראים את ההטרדות, את התקיפות, את ניסיון האונס שעברתי, קיוויתי שתהיה לכך השפעה על החברה הישראלית. קיוויתי שההשפעה תהיה כפולה: שהתוקפים, שהמטרידים, יבינו מה עובר על נפשה וגופה של ילדה, נערה, אישה שכך מחללים אותם בניגוד לרצונה. שיבינו שכשהיא אומרת "לא!" היא מתכוונת בדיוק לזה. ל"לא"! ולא חשוב איך היא מתלבשת.

וקיוויתי גם שהנערות לא ישתקו יותר. שיתלוננו, על מנת שימוצה הדין עם האשמים. למען האמת הייתה לי עוד תקווה. קיוויתי גם שהמסר יעבור למערכות אכיפת החוק. למשטרה ובעיקר לבתי המשפט אשר לעיתים עושים בעניין זה את החוק לצחוק, ונותנים עונשים מגוחכים ובלתי מרתיעים לעבריינים האלימים, מה ששולח מסר שלילי וחמור.

אז מה נשאר מכל התקוות שלי? בתי המשפט, למרבה הצער, לא למדו עדיין את החומר. רוב השופטים עדיין נמצאים במאה הקודמת. נעתקו המילים מפי כששמעתי על הגבר שניסה, וכמעט הצליח, לרצוח את אשתו, והשופט נענה לבקשתו לחיסיון על שמו ועל פרטיו כדי לא לפגוע בשמו הטוב! בשמו הטוב? נכון, היה ערעור ושמו פורסם, אבל השופט עדיין יושב על כיסאו וממשיך לשפוט. שומו שמיים.

והתוקפים? ממשיכים כאילו אין מחר. האונס הקבוצתי של הצעירה באילת הינו מקרה חמור וקיצוני במיוחד. אבל כמה מקרי הטרדות, תקיפות מיניות ומקרי אונס, שאנחנו שומעים עליהם וכאלה שלא ידוע לנו ולא קראנו עליהם, מתבצעים מדי יום? האם הופקו הלקחים? ייתכן שכמה גברים הנמצאים במוקדי השפעה חוששים מעט יותר. אבל זה מעט. מעט מדי.

הישג אחד בכל זאת ניתן לרשום לזכות MeToo, הישג מהדהד וחשוב. מספר הצעירות והנשים אשר מחליטות להתלונן גדל באופן מרשים. אלמלא האומץ של הצעירה שנאנסה באילת, איש לא היה יודע זאת והאנסים לא היו מובאים לדין. בתקופתי לא היה איפה ולמי להתלונן, אחר כך לא היה אומץ, היום יש כתובות ויש יותר אומץ. טוב שכך.

הדרך לשוויון מגדרי היא ארוכה. הדרך למיגור אלימות מינית היא ארוכה. צריך סבלנות והתמדה. אנחנו בדרך הנכונה.

• הכותבת הייתה שרת החינוך, שרת התקשורת ושרת התרבות והספורט