נורמליזציה של הלא־נורמלי
ביום שאחרי הקורונה, מדינת ישראל תהיה אחרת. עברנו משברים ביטחוניים וכלכליים והתגברנו. הפעם נשבר החוסן הלאומי שמורכב מערבות הדדית, אמון בהנהגה והתחושה שאנחנו שותפים למשהו גדול מאיתנו – מדינת ישראל. בהנהגת נתניהו ישראל התפרקה לשבטיה. תהום עמוקה ביניהם ורוח של שנאה מרחפת מעליה.
האוויר כבר רעיל מדי. ישראל מתמודדת כיום עם אחת מהתקופות הקשות בתולדותיה, כשבראשה עומד ראש ממשלה שלא רק נאשם בפלילים אלא שפועל להרוס את יסודות הדמוקרטיה.
אין דמוקרטיה בלי חירות האדם, בלי גופים עצמאיים ששומרים עליה ולא סרים למרותו של השלטון: תקשורת חושפת, משטרה שאוכפת את החוק על כולם ובתי משפט שפועלים ללא מורא וללא משוא פנים.
במדינת חוק אין אדם מעל החוק, האכיפה שוויונית ונקייה מכל שיקול פוליטי ויש חומה בין החלטות המשטרה והפרקליטות בהליכים פליליים לבין הפוליטיקאים.
המובן מאליו היה שהחלטות צריכות להתקבל לטובת הציבור, נקיות מאינטרסים אישיים, כלכליים או פוליטיים של מי משרי הממשלה.
שומרי הסף, היועמ"ש ובג"ץ, הם המוסמכים לשים את הקווים האדומים בעת הצורך, כאנשי מקצוע א־פוליטיים. הם בני אדם, יכולים לטעות ואפשר לבקר אותם (אני זו שהקמתי את גוף הביקורת על הפרקליטות). אבל בלי להרוס את המוסדות.
כל זה היה המובן מאליו. חשבנו שהוא קונצנזוס, אבל הוא כבר לא. לא עבור אלה שעבורם ההלכה עדיפה על החוק והוראת הרב גוברת על פסיקת בג"ץ. לא עבור אלה שיצאו במסע דה לגיטימציה לשומרי הסף ולבג"ץ, שהוגדר כלא ציוני ומסייע לאויב.
ומה מתאים יותר לנאשם בפלילים מאשר קריסת מערכות אכיפת החוק והמשפט? וכך, ראש ממשלה שבעבר נזהר ממתקפות ישירות, גילה שהדלת פתוחה והסתער במטרה להרוס את מערכות המדינה שלנו שבראשה הוא עומד.
ראש ממשלה שטוען שבישראל תופרים תיקים, מכפיש את היועמ"ש וכופר בסמכותו לקבוע שיש לנאשם בפלילים ניגוד עניינים להתערב במינוי גורמי אכיפת החוק ומשפט, נותן את האות לשרים ולאוהדים להדהד את הטענות המסוכנות, לאיים על היועמ"ש בטקסטים מופקרים ולדרוש מעורבות פוליטית במערכות הרגישות ביותר.
וככל שחוזרים על הלא־נורמלי, כך האוזן הציבורית מתרגלת ל"נורמליזציה של הלא־נורמלי". כל זה חלק מהמלחמה של ראש הממשלה נגד מי שחושב אחרת ממנו והפיכתם של אלו לאויבי האומה.
כשתפסה אותנו המגפה בגל הראשון, נראה היה שכולנו נמצאים באותה סירה. ערבים זה לזה, מבינים את גודל השעה. עד שהסתבר שהמנהיגות עצמה דורכת על ההנחיות ברגל גסה.
בחסות המגפה פועל ראש הממשלה לשלול עוד זכות יסוד דמוקרטית – הזכות להפגין. מזמן הוא טוען טענה מופרכת שבין בחירות לבחירות לאזרחים אסור למחות, כי זה "נגד רצון העם". היא מופרכת לא רק כי בשלוש מערכות בחירות לא הייתה הכרעה, אלא כי לכבד את התוצאה לא מחייב את האזרחים להעריץ את ראש הממשלה.
זכותם להפגין לפי החוק, לקרוא לו "לך" וכל קריאה לא אלימה אחרת. אני עומדת נפעמת ממראה הורים וילדים שיורדים אל הצומת הקרוב לביתם עם שלטים בכתב ידם ויחד, צעירים וקשישים, מרימים דגלים ונאבקים על הערכים שלנו.
הדבר הדחוף כדי לעבור את המגפה הם קריטריונים על בסיס שיקולים הגיוניים, רפואיים וכלכליים – למי שרוצה להתפלל, להפגין ולהתפרנס. חוק אחד, ענייני ולא פוליטי ואכיפה אחידה לכולם.
לאחר שזרע את זרעי האנרכיה במו ידיו, נתניהו ינסה לנצל את הכאוס כדי לרכז בידיו סמכויות טוטליטריות.
כשנצא בריאים מהמגפה, נצטרך להבריא את המדינה ולנקות את הרעל שנשפך. הכישלון הוא גם ניהולי אבל רק ניהול טוב לא יספיק. צריך לבנות מחדש את שנהרס, לחזור ולחזק את הדמוקרטיה ולבנות מחדש את אמון הציבור במוסדותיה. כל זה יוכל להיעשות רק על ידי מנהיגים שמכבדים אותם בעצמם.
מי שטען שהמשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש פוליטיים, לא יוכל לתקן. ומי שתקף את בתי המשפט לא יוכל להחזיר את אמון הציבור בהם. אמון הציבור הוא קריטי. עלינו לכבד את החלטותיהם, אוהבים אותן או לא. זו עמדה עקרונית, ממלכתית. אסור שהיא תשתנה בקואליציה, באופוזיציה ובגלל הפוזיציה.
אחדות היא לא מתכון להשתקת האחר. את האחדות יש ליצור סביב המכנה המשותף ולו הדק ביותר, שעליו כל קבוצה תוכל לטפח את השקפת עולמה. נמשיך בוויכוח אבל אחרת, בכבוד.
המכנה המשותף הוא מדינה יהודית ודמוקרטית, מדינת חוק שיש בה שוויון, חופש דעה וחופש ביטוי. לישראל הזאת נולדתי, היא לא הייתה מושלמת אז, ולא תהיה כזו בעתיד. אם נסכים על המינימום הזה, נוכל לראות את היופי בשבטים השונים החיים בתוכה.
ולמי שיגיד שאני כופה את האמונה שלי כמכנה משותף, אשיב שזו לא האמונה הפרטית שלי, זו מגילת העצמאות.
לפנייה לכתב/ת 
