"החרדה חזרה בכל מכתב של רון"

ביום שישי האחרון, 16 באוקטובר, חל יום השנה ה־34 לנפילת הנווט רון ארד בשבי. אלמנתו, תמי ארד, העלתה פוסט בפייסבוק ובו תיארה בכאב ובכעס את חוסר האונים ואוזלת היד שהתבטאו בכל השתלשלות העניינים שהובילה למצב שבו שרויה המשפחה כיום – מצב שבו עשרות שנים אחרי, ובתום מאמצים רבים שהושקעו אין ודאות באשר לגורלו של הנווט השבוי מרגע שמטוסו התרסק בשמי לבנון, ואפילו לא גופה.

ארד, שנפל בשבי בגיל 28 היה אמור להיות השנה בן 62, והוא כבר סבא מבתו היחידה יובל, שהייתה בת פחות משנה בעת שאביה נעלם לנצח. בפוסט תיארה האלמנה תמי את התסכול הרב מההתנהלות של ממשלות ישראל, החל מהשעות הראשונות שהפכו לשנים הראשונות "הקריטיות" והתכנסו ל"אחת ההחמצות הגדולות של מערכת המודיעין", כדבריה.

"השעות הראשונות של נפילתו בשבי של רון היו קריטיות", היא מתארת. "הוחלט לא להכניס כוח חילוץ כדי לא לסכן את חיילי הכוח. בדיעבד אני יכולה להבין את השיקולים ועם זאת ההחלטה הזו הייתה הראשונה בשרשרת ההחלטות שחרצו את גורלו. בשנתיים הראשונות קיבלנו מכתבים ותמונות מרון. גם היום אני מתקשה להתבונן בהן אבל הן העידו כי הוא חי וזה היה המון".

ארד מתארת בכאב: "'כמו חיה כלואה'", הוא כתב באחד המכתבים על תחושותיו כשהניחו לו אוכל במקום כליאתו ונעלו. בדבריו תיאר מצוקה של מי שנקטף מחייו, מבני משפחתו, ומבתו התינוקת שאליה הגעגועים בשבי היו בלתי נסבלים. רון היה תאב חיים, אבל החרדה שלא יזכה לראות אותנו שוב, חזרה על עצמה בכל מכתב".

"אחרי שלוש שנים יצאנו למאבק ציבורי ובמקביל זרועות המודיעין השקיעו מאמצים רבים ויש לומר ביושר, בחלקם נועזים תוך סיכון חיים. התוצאה כידוע היא כישלון חרוץ. רון לא חזר הביתה. שנים אני מתלבטת", כותבת ארד בנימה אישית חשופה, "בין הרצון להשאיר את הכאב על רון בתוך המשפחה לבין התחושה הכמעט מזוכיסטית לשתף ולפתוח את הפצע שלעולם לא מגליד". לפוסט הנוקב והכואב צירפה ארד תמונה של בעלה מהטייסת. "התמונה הקפיאה אותו צעיר עם חצי חיוך, אנטיתזה לדמות לאומית. משמעת צבאית הייתה רחוקה ממנו, ככל שהתאפשר לו הוא התהלך יחף והופעתו המפוזרת הדביקה לו את השם צ'וקו (ניסיונותיי להתנער מהשם עלו בתוהו) אבל בראש האנליטי שלו הכל היה מאורגן להפליא. רון שלנו, בן, אח, בעל, אבא אהוב, לעולם יישאר בליבנו".