חברות השחלה
למיה רפאלי היה מזל. היא מהנשים הלא רבות שסרטן השחלות התגלה אצלן בשלב מוקדם, ואף שהיה מדובר בסוג נדיר ומסוכן - היא ניצלה. את הכרת התודה על הנס שקרה לה היא מתעלת לקבוצת פייסבוק עבור החולות והמחלימות מהמחלה. "הבנתי שיש לי שליחות", היא אומרת, "ברור היה לי שאני אהיה הדוברת של הרוצחת השקטה הזאת"
לסיפור של מיה רפאלי יש סוף טוב. הוא מתחיל אמנם בתחושת בטן קשה ונמשך באבחון מלחיץ ובאכזבה מתסכלת, אבל סופו המעודד הוא המנוע של האישה היפה הזאת, שרוצה לייצר סופים טובים כשלה לכמה שיותר נשים. כי הקושי, היא אומרת, מייצר אמונה, והאמונה מחזקת, והכוח מבריא. ואל המעגל האופטימי הזה, מקווה רפאלי, יצטרפו עוד ועוד נשים שמגלות באמצע החיים, כמוה, שחלו בסרטן השחלות.
היא בת 46, אשת פרסום, "גרושה מאושרת" ואמא לשלושה, המתגוררת עם משפחתה בבית־שמש. ביוני 2019 גילתה שהיא חולה. "זה התחיל מציסטה ענקית בבטן, שגדלה לי כמו סוף של היריון, כאילו בלעתי מלון", מספרת רפאלי. "היו כאבים חזקים, עצירות וחולשה, אבל הרופאים לא ממש התייחסו ברצינות, די ניפנפו אותי, עד שהסברתי שאני עצמאית, שאני מפרנסת לבד שלושה ילדים והקטע שלי זה לא להוציא גימלים, כי אם אני לא הולכת לעבוד - אין כסף בבית. אז בהתחלה נתנו לי ייעוץ תזונתי. אחר כך חשבו שזה חיידק הליקובקטר וקיבלתי אנטיביוטיקה שרק החמירה את המצב. וכשסוף־סוף נשלחתי לאולטרסאונד, הרופא התקשר אליי ואמר שזו ציסטה גדולה אבל שלא אדאג כי זה לא סרטן מאחר ש'סרטן לא מגיע לממדים כאלה', אבל הוא רוצה שאעבור גם בדיקת סי־טי. למחרת קמתי עם אפס נשימה, התקשרתי אליו ואמרתי שאני נוסעת למיון. שם הגיעו עוד ועוד רופאים לראות מה איתי, ואני, שהרגשתי שיש לי סרטן, לא התפלאתי כשבהדמיית התלת־ממד הם ראו גוש קטן בתוך הציסטה הגדולה".
"אוכלת סרט"
"הילדים נסעו לשבת אצל אבא שלהם ואני נסעתי באימה, מרוסקת, לחברה טובה. באוטו, בדרך, צרחתי בדציבלים מטורפים ובכיתי שעתיים ללא הפסקה. כשהגעתי אליה היא לא הבינה מה קרה. הסברתי שכל הדרך אני אוכלת סרט שיש לי סרטן, אבל אני לא רוצה לדבר על זה. גילגלתי לי ג'וינט והלכתי לישון. כשחזרתי לבית החולים כדי להוציא את הציסטות, הגדולה והקטנה, ביקשתי מהרופאה שתשים לי קצת מהנוזל של הציסטה הקטנה בצנצנת, למזכרת. היא אמרה שאני משוגעת, הסכימה, אבל כשחזרה אליי אחרי הניתוח אמרה שלא אישרו לה. אז הבנתי שאני מסובכת אחושילינג.
"השתחררתי הביתה בלי שמישהו הזכיר את המילה סרטן - לא הרופאים ולא אני. אבל כשהתקשרו לבקש שאגיע דחוף לפגישה עם מנהל המחלקה, הבנתי סופית. הגיעו לחדר עוד רופאים, ושאלתי: 'אני יכולה ללכת הביתה?' הם כמובן אמרו לי לא והודיעו שהציסטה הקטנה היא גוש של סרטן השחלות. התחושה באותו רגע הייתה כמו מין ערפל כזה, כאילו השמיים יורדים עליי, והרבה אימה, אבל לצידה גם הקלה, כי זה מה שחשבתי שזה, ולא כל השטויות שאמרו לי לפני כן. שמתי לב גם שהרופא מבשר לי בשורה קשה - סרטן בשחלה - אבל יש לו על הפנים חיוך קטן. אז שאלתי למה הוא מחייך, והוא ענה: 'כי עוד לא סיפרתי לך באיזה שלב תפסנו אותו. שלב אחד. את מבינה שהיה לך נס?'".
סרטן השחלות, שהוא השני בשכיחותו מבין סוגי הסרטן האופייניים לנשים, אינו מורגש ברוב המקרים בשלביו ההתחלתיים. התסמינים מופיעים בדרך כלל כשהמחלה מתקדמת, ויכולים לכלול אובדן תיאבון, הפרעות בעיכול, גזים, עלייה לא מוסברת במשקל ונפיחות עקב הצטברות נוזל בחלל הבטן - שיכולה להוביל גם לקוצר נשימה, כאבים בבטן התחתונה, עצירות או שלשולים, כאבי גב תחתון או כאבים בזמן קיום יחסי מין. כשני שלישים מהחולות מאובחנות בשלב הגרורתי, ולכן שיעורי התמותה מסרטן השחלות גבוהים יחסית.
האבחון המוקדם של רפאלי נחשב יוצא דופן וצעדי המנע שהוצעו לה נועדו לחסוך ממנה את הכניסה לסטטיסטיקה הקשה. זמן קצר לאחר הוצאת הציסטות עברה רפאלי כריתת רחם מלאה וההערכה הייתה שלא תזדקק לכימותרפיה. אולם כשהגיעה לביקורת כחודש וחצי אחרי הניתוח - התברר שלא יהיה מנוס מהטיפולים הקשים.
"הייתי אופטימית", היא אומרת, "חייתי בתחושה שהוצאתי את הגידול ואת כל מה שסביבו וזהו. אבל כשהגעתי לביקורת התברר שמה שהיה לי הוא זן נדיר וקטלני, וייתכן שהוא השאיר אחריו גוש קטנטן נוסף. זה היה מבחינתי קשה יותר מהבשורה על הסרטן עצמו. חשבתי שגמרתי עם הסיפור הזה, שאני חוזרת לחיי, ופתאום מתברר שלהפך, וזה קרה אחרי שכבר מיציתי את כל האנרגיה שלי. הייתי צריכה לאסוף את עצמי מחדש וזה לא היה קל. דחיתי את הכימו, פניתי לעוד רופאים כדי לקבל חוות דעת נוספות, ופניתי לרב שהוא גם רופא. ברגע שהשתכנעתי שזה הדבר הנכון לעשות - התחלתי. שיחקתי אותה כל הזמן כאילו הכל בסדר, אבל לפעמים הכאב היה בלתי נסבל. הגוף חלש כל כך עוד מהניתוח, ואז מקבל עוד מכה. זה כמו שאת עם שפעת ויש לך 40 מעלות חום ואז מישהו בא ומפוצץ אותך במכות ואז גם מגיעה משאית ועוברת עלייך. ולא יעזור כלום, את לבד בזה. אמנם גיליתי מחדש בתקופה הזאת את ילדיי ואת הגרוש שלי, כל אחד נתן את המקסימום שלו, אבל בסופו של דבר את צריכה את המינון שמדויק לך, וקשה להגיע אליו. התחשק לי לבעוט בכל מי שהיו אמפתיים מאוד אבל לא היה להם מושג. היחידה שהרגיעה אותי באמת היא 'חברת שחלה' שהכרתי, נעמה, שבעצמה החלימה מסרטן השחלות. לפעמים, רק לראות בווטסאפ שהיא הייתה מחוברת לפני שעה נתן לי שקט. היא הייתה ההוכחה שלי לזה שעוברים את זה, שיש חיים אחרי, שיש עתיד".
רפאלי עברה שישה סבבים של כימותרפיה לאורך כשישה חודשים, כולל הכאבים הקשים, תחושות העקצוץ והנמלול, גלי החום וקוצר הנשימה. "כל מערך החיים משתנה", היא מעידה. "את מורידה את השאלטר על כל מה שלא קשור לכימו ולהבראה. את חייבת אנשים לידך מסביב לשעון, כי את לא יכולה להכין לעצמך כוס קפה אפילו".
"יש לי שליחות"
אלא שבתוך כל הקושי העצום הזה, היא אומרת, "התגבשה לי ההבנה שאם הגיע לגוף שלי סרטן ויצא ממנו בלי לעשות נזק של ממש - הוא בא כדי להראות לי משהו. הבנתי שיש לי שליחות, והיא לנתב את הכישורים ואת הכישרונות שלי לעניין הזה: לספר את הסיפור שלי כדי להעלות את המודעות, כדי לגרום לנשים נוספות לעלות על זה בזמן, כדי לחבר בין נשים ולעודד את השיח על המחלה הזאת. אנחנו, החולות והמחלימות, שקטות כמו המחלה עצמה, וזה רע, כי כולן זקוקות למשפחה, למישהי לדבר איתה, לנעמה כזאת שהצילה אותי רגשית ברגעים הכי קשים. רציתי להיות בעצמי נעמה, אז הקמתי קבוצה לנשים, שתחבק אותן ותספק להן את המידע החשוב, וברור לי שאני אהיה הדוברת של הרוצחת השקטה הזאת".
קבוצת החולות והמחלימות מסרטן השחלות שהקימה רפאלי חברה לאחרונה לקבוצת "גמאני חליתי בסרטן השד", ותיקרא "גמאני חליתי בסרטן השחלות". יש להניח שבדף הפייסבוק שלה יעלו לא מעט פוסטים בסגנון אלה שהעלתה בעבר בקבוצת "מאמאצחיק" ונעשו ויראליים. ההומור השחור שלה יבוא לידי ביטוי גם בהרצאה שגיבשה (בסיועה של גלית אקרמן־ברש), המיועדת לנשים ולגברים וכותרתה "לי זה לא יקרה".
"החלום שלי הוא להביא כל אדם, נשים וגברים, לנקודה שבה הוא שותה בכל יום עוד כוס מים. כשייקח את הכוס וישאל למה זה טוב, הוא ייזכר שיש גם רע, אבל הנה, הוא עשה משהו טוב למען עצמו, וזה ילך ויתעצם ועם הזמן הוא יעשה עוד ועוד דברים טובים למענו. ברגע שקיבלתי את האבחנה הבנתי שכלום כבר לא יהיה אותו דבר, ואני חיה עם זה בשלום ומנצלת את ההזדמנות לבנות את עצמי ואת היום שלי מחדש. כל רגע בשנה האחרונה הביא את הקושי שלו וחייב ההתמודדות, ולצד רגעי הקושי הגדול היו המון רגעי אמונה והתחזקות. ולמקום הזה אני מקווה להביא עוד ועוד אנשים".
לתמיכה ומידע: בפייסבוק, "גמאני ‑ גם אני חליתי בסרטן השחלה", מיה רפאלי: mayabenn@gmail.com .
אהבת חינם
מיה רפאלי מבטיחה להנציח את מורשתה של מירית הררי ז"ל:
"בספטמבר אחד מירית הררי נכנסה לנשמה של כל אחד מאיתנו ובספטמבר הבא היא השאירה מדינה שלמה כאובה ובוכייה. דבר אחד בטוח, שהיא לגמרי יצאה מעצמה כדי להסביר לנו מה רואים דרך המשקפת שלה, מה באמת חשוב, ועל מה מומלץ לוותר כדי לחוות את מה שחשוב. מי שגופו נעשה נגוע בסרטן יחווה האשמה עצמית אם ירצה או לא, ומירית ז"ל, הסתכלה למחלה בעיניים ואמרה לה שאינה שייכת ובחרה לחיות בכל יום, בכל רגע. היא השאירה לנו מורשת רצינית. מירית הלכה לנוח ומשימת חיינו היא להמשיך אותה, את השמחה שלה, את הענווה, את היכולת לחייך לצד לכאב, את היכולת לשמוח בחלקך למרות הקושי, ולהיות קול קורא, כי זה לא מספיק להבין את זה לעצמך.
"מירית פיזרה ערימות של אהבת חינם, פתחה לפנינו את ליבה, את ביתה ואת משפחתה, מילאה אותנו בחוכמת ליבה, ואני מקווה שבעזרת השם אנציח את מורשתה להטמיע אופטימיות גם באלה שלא נולדו איתה, ארכיב גם אני את המשקפת הזו ואנסה לגרום לאנשים לאהוב, קצת יותר, בכל יום".
לפנייה לכתב/ת 
