חג הקורבן

עניינים אנושיים // קארין טואיל - מאנגלית: שי סנדיק - אריה ניר ומודן - 304 עמ'

לקריאת פרק מהספר באתר "עברית" 

ברוק אלן טרנר, סטודנט ושחיין מצטיין בן 19 מאוניברסיטת סנטפורד, הועמד ב־2015 למשפט על אונס. בכתב האישום נטען כי תקף מינית צעירה בשם שאנל מילר (במסמכי בית המשפט היא מכונה "אלמונית", אבל מילר חשפה את זהותה בהמשך בספר שכתבה) בזמן שהייתה חסרת הכרה, מאחורי פח אשפה סמוך לקמפוס. שני סטודנטים שעברו במקום הזעיקו את המשטרה. בסיומו של משפט שעורר התעניינות בינלאומית, טרנר הורשע בסעיפי אישום קלים ונידון לשישה חודשי מאסר, שמתוכם ריצה שלושה. האירוע כולו זכור גם בשל התגובה המקוממת של אביו של התוקף לדרישה לגזור על בנו עונש מאסר ארוך: "זה מחיר כבד מדי לשלם עבור 20 דקות של אקשן מתוך חיים שלמים".

20 הדקות ההן היו הטריגר של קארין טואיל בכתיבת 'עניינים אנושיים'. טואיל, שזה ספרה ה־11, הותירה כמה אלמנטים מהאירוע המקורי, אבל העבירה את העלילה לפריז: הנאשם כאן הוא צעיר צרפתי שאמנם לומד בסטנפורד, אבל בזמן המאורעות נמצא בחופשת קיץ בבית. הפרט הזה מאפשר לטואיל למקם את האונס־שהיה־או־לא־היה בלב השיח העכשווי של האליטה הצרפתית, שחלקים ממנה מתייחסים בחשדנות למהפכת מי־טו ורואים בה – כמו שטענו קתרין דנב ואיתה עוד כמאה יוצרות, שחקניות ונשות אקדמיה - "ציד מכשפות שמאיים על החופש המיני".

על רקע ההבנה הנוכחית שגם גברים שמפגינים התנהגות נורמטיבית בכל היבט אחר של חייהם עלולים להתברר כטורפים מיניים, טואיל מאפיינת את החשוד, אלכסנדר פארל, כאישיות מורכבת. בן למשפחה בורגנית פריבילגית, סטודנט מצטיין שלימד ילדים מרקע נחשל בהתנדבות, מתאושש מאהבה נכזבת לאישה שעזבה אותו כשגילתה שהיא בהיריון ו"גאה בחינוך הפמיניסטי שאמי הקנתה לי".

לסיטואציה הבסיסית טואיל מוסיפה פרטי עלילה שנועדו לחזק את ההקשר המקומי של הסיפור ולהסביר את הרעש שעשה בתקשורת. אביו של אלכסנדר, ז'אן, הוא עיתונאי פוליטי ותיק ומשפיע, אמו קלייר היא סופרת ופעילה פמיניסטית. אבל החזות הפוטוגנית של שניהם מסתירה חור שחור של שקרים והעמדות פנים. ז'אן נמצא בדמדומי הקריירה שלו, רודף נשים סדרתי שמתקשה לשמור על רוכסן סגור ומתחזק באובססיביות את המראה הצעיר שלו. ואילו קלייר עומדת במרכזה של סערה ציבורית לאחר שהעזה לגנות את התקיפה המינית של מאות נשים בקלן בליל הסילבסטר של 2016 על ידי מהגרים מצפון אפריקה - והואשמה על ידי השמאל הרדיקלי בגזענות כלפי מוסלמים.

בטוויסט עלילתי שמנוצל רק באופן חלקי, קורבן התקיפה היא בתו של המאהב של קלייר, מורה יהודי שאשתו עברה להתגורר בקהילה של מאמיני חב"ד בברוקלין. כמה שנים קודם הנערה ניצלה ממוות כאשר מחבל איסלאמיסט חדר לבית הספר היהודי שלה. כך שמחיר הפרשה הוא לא רק מאסר אפשרי לתוקף וטראומה מתמשכת לקורבן, אלא גם אובדן האהבה של האמא והאבא שלהם, בהתאמה.

טואיל יודעת לארגן עלילה ולשמור על תשומת ליבו של הקורא, אבל הספר צפוי ואוטומטי כמו עוד אמירה צעקנית של הפוליטיקאי התורן אצל אופירה וברקו. הנאשם משוכנע שהסקס היה בהסכמה, הקורבן מרגישה נבגדת על ידי מערכת המשפט, לכל אחד מהם יש גייסות של תומכים ומתנגדים. בחלקו האחרון של הרומן טואיל עוברת מהפך סגנוני: הסרקזם הביקורתי שאפיין את תיאורי הדמויות והמעשים מתחלף בטון הניטרלי לכאורה של פרוטוקלים משפטיים וקטעי עיתונות. האמצעי הזה אמור לחזק את האמינות הכמו־תיעודית של האירועים, אבל דווקא מדלל את המעורבות הרגשית של הקורא וגורם לטקסט להיראות כמו טיוטה לפרק ב'SUITS' או 'הטובות לקרב'.

כסיפור שעוסק בפריבילגיות הלא־מוצדקות שיש לבעלי הכוח, לא ברורה גם הבחירה של טואיל לשבץ בביוגרפיה של קלייר התמחות בבית הלבן, לצד מוניקה לוינסקי, האישה שחיי המין שלה פתחו מהדורות חדשות באדיבות המנהיג החזק בעולם (הסופרת קוראת לה "הברונטית השופעת בעלת החיוך הטורפני"), והומה אבדין, לשעבר היועצת של הילרי קלינטון שנידונה להשפלה פומבית אחרי שבעלה, חבר הקונגרס אנתוני וינר, שיגר תמונות עירום סדרתיות של עצמו לנערות ולנשים שפגש באינטרנט. "מבין שלוש המתמחות השאפתניות, היחידה שהצליחה עד כה להימנע משערורייה היא קלייר", כותבת טואיל, בעוד דוגמה לניצול ציני, חסר טעם ולגמרי לא הכרחי של שתי הנשים שחייהן ממילא נהרסו. •