בעקבות אמילי קלונקס

שני אמנים / צייר האמנות הגרפיטי בנקסי הגיח כמו חתול בחושך אל מול קיר לבנים חומות בעיר הרובין־הודית נוטינגהם שבאנגליה, וממש ליד מספרה בשם אבי, צייר ילדה עם צמיג אופניים על מותניה בסגנון הולה־הופ ולידה אופניים אמיתיים מנותצים ונעלם כמו שבא. הסחת דעת? אמנות? בוודאי. בעולם שבור כזה, הכל אפשרי.

הו, האמנות. אני עוד אוהב את המילה הנשכחת הזו שליוותה פעם את חיינו, ושבפעם הראשונה אמרתי אותה כשנכנסתי בנעוריי, עם חבר צייר מוכשר, לחפש עבודה, וכששאלו אותנו מה המקצועות שלנו, עניתי שאנחנו אמנים.

ומה אתה, למשל, עושה באמנות שלך? נשאלתי.

אני שר, עניתי.

ואתה? נשאל חברי הנבוך.

אני מצייר קצת, ענה. אחר כך כשיצאנו רתח עליי: למה לעזאזל אמרת להם שאנחנו אמנים? בקושי הוצאת כמה שירים לרדיו, ואני לא מכרתי אפילו דף מצויר. אמר והלך לדרכו, לצייר כמובן.

אז השבוע כשהחלו לפרום את הסגר לא נשמעה שום מילה על עתיד האמנות והאמנים התקועים בלי עבודה. אפילו לא העלו מחדש את המושג המוזר "מתווה התרבות". כלומר ההצגות, בתי הקולנוע, המוזיאונים וההופעות. אפילו על טייק־אוויי שירים לא דיברו. כלום. נאדה.

ג'ימי היפה / צייר אותנו, בנקסי. תראה כמה אנחנו לא מתפשרים על כלום. מלבד אלה שהסכימו איתי להפתעתי כשאמרתי שבסגר השלישי אהיה בעד החלפת המילה (סגר), כי היא מזכירה לי את המשפט הטראומטי מהילדות "נסגור אותך בשירותים".

בכל מקרה כדי להתעודד, דיווח לי אלעדיק מדי יום על תנודות השוק העולמי, מהן ניסה להבין אם החיסון של חברת התרופות 'פייזר' מתקרב לדצמבר. וכשמישהי הציעה לי להעביר ת'זמן בלהקשיב ל־100 הגדולים של הסטונס, הקשבתי רק לאחד ('רובי טיוזדיי'), והמשכתי משם ל'לייף און מארס' של דיוויד בואי.

ואז, כשהילדים אימצו את ג'ימי, שכחתי מהכל. כי ג'ימי, כלב יפה תואר, הזכיר לי מהפרופיל שלו את ללה שלי ז"ל, שמתה לי לפני שלוש שנים. רק שג'ימי גבוה, נרפה ונרדם בדרך על המדרכות כשהולכים איתו ליציאות. אז אני חושב לעצמי מה היה קורה אילו שני הכלבים היו נפגשים על המדרכה באקראי לפני הקורונה־לייף. התאהבות אש או אדישות כללית?

לילוש קלונקס / מותו של המורה להתעמלות הראשון שלי בחיים, דוד קושניר ז"ל, שהיה אלוף הארץ בקפיצה לרוחק, העציב אותי מאוד השבוע. הוא היה עושה לנו מופעי קפיצה בהפסקות, ופעם קפץ כל כך רחוק עד שנעלם מבור הקפיצה בחצר בית הספר.

ובמצב הרוח העצוב הזה, כשנתקלנו בנטפילקסל'ה בסדרה 'אמילי בפריז', בא לנו כבר לברוח מהמציאות הסוגרת, המפגינה, הממיתה והמאדשת (מלשון אדישות).

אז אמנם כבר בפרק הראשון הבנתי שכדרכם של המון דברים בימים אלה, הדיבור עליה היה יותר מאשר היא עצמה, אבל מצד שני, לילי קולינס, בתו של הזמר פיל קולינס בתפקיד אמילי, הפכה אצלנו בסלון למשך ארבעה לילות רצופים, ללילי קלונקס. כלומר לכדור ההרגעה האולטימטיבי. וגם בתור בועת סבון קלילה, התגלתה אמילי כמודל לחיים של צעירים מחפשי אהבה שמוכנים להפגין על חירותם מול מכשפות במשרדים, דעות קדומות ו־ויברטור שמכבה חצי עיר כשמכניסים אותו לתקע.

הסדרה על אמילי תפסה בגרון צעירים שתסמיני הקורונה שלהם הם אובדן העתיד והעבודה ושבגללם עברו לגור עם הוריהם. אגב, לפעמים אני ממלמל בשקט שלא ישמעו, שחבל שאנחנו המבוגרים כבר לא יכולים לעבור לגור עם ההורים, מסיבות מובנות.

מנדולינה בלב / במצבי ללא הופעות, לא פלא שפרק מסדרת מוזיקה חדשה שעסק באיך להקת אר.אי.אם האגדית, עשתה את 'לוזינג מיי ריליג'ן' (השיר עם המנדולינה הקטנה בלב, זוכרים?) הקסים וזרק אותי לשאלת רשף: איפה זה תופס אותך?

אז זה תפס אותי בלילה בטורונטו, אחרי נסיעה מתישה עם כמה מוזיקאים ברכב מניו־יורק, לא כדי לבקר דודים, אלא כדי להופיע בעיר הקנדית הקרה הזו. הדרך כללה מעצר על מהירות מופרזת על ידי שוטרים אמריקאים מפחידים יותר מהישראלים, ומשפט שדה מהיר באיזו עיירה נידחת אצל שופט שבא עם נעלי בית סרוגות, ותקע לנו קנס בן אלף דולר.

היינו אמנים אז. בלי בושה. בלי מתווה, בלי טובות מאיש. רק קצת עניים, אז חסכנו את הטיסה בנסיעה. וכשהגענו עם הנץ השחר לטורונטו פתחתי בחדרי במלון את המים במקלחת ואת הרדיו, ואז לראשונה שמעתי את צלילי המנדולינה של 'לוזינג מיי ריליג'ן', עם השורה המופלאה שכתב מייקל סטייפ הסולן: "לייף. איז ביגר..." ("החיים הם גדולים מ-"), ולפתע הם היו גדולים בשבילי מהכל.

הרצח ברחבת הסקטים / נתקעתי חזק מול הפרומואים לסרט הדוקו 'רצח בקולנוע צפון' (ששודר בכאן 11). מצד אחד מאוד רציתי לראות אותו ומצד שני לא הייתי מסוגל, כי הרצח בקולנוע צפון נחשב לאחד מהסיוטים הגדולים של חיי הצעירים (שמעתי שהיה סרט מרגש ומעניין).

אבל עכשיו הנה הסיפור שלי: גרנו אז ברחוב מקביל לקולנוע צפון, וניסינו לחיות "ביגר דאן לייף". אלא שבערב 21 באוגוסט 1957, נשמעו יריות מפתיעות מהרחוב הסמוך. וכשאחד בשם רפי בליץ פרץ עם אקדח לכיוון האנשים שעמדו בתור לסרט בשם 'הנידון למוות ברח' והרג בטעות את המהנדס יעקב פיאטלי ז"ל, הצטופפנו אנחנו במרפסת הקטנה שלנו. אבא היה בגופייה, אמא עישנה סיגריות אסקוט, אחותי ישנה בעריסה ואני השקפתי על השכנים ששיחקו רמי קלפים כי לא הייתה עדיין טלוויזיה.

ואז בשנייה אחת הרחוב השתנה, ולפתע ראיתי אנשים רצים באמוק אחרי דמות מפחידה, ואחר כך הכל קפא בשקט מותח והלכתי לישון ובקושי נרדמתי. ולמחרת כשהתפזרה השמועה ברחבי השכונה שרצחו על אמת בן אדם בקולנוע שלנו, ועוד בקופה שליד רחבת השיש שעליה התחרינו בסקטים, נכנסתי לחרדות. כי אז, שלא כמו היום, רצחו רק מעט אנשים ונשים.

זמן רב נמנעתי מלעבור ליד בית הקולנוע שעיצב את חיינו עם סרטים כמו 'פאני ואלכסנדר' השוודי או 'אקסודוס' עם פול ניומן, הבראד פיט של הזמן ההוא. ולימים קולנוע צפון האגדי נגרס לטובת בית דירות, כשעוד קודם סגרו אבא ואמא בשיפוץ מהיר את המרפסת הקטנה שלנו בתואנה שאם עוד פעם ישמעו יריות, לפחות לא ניפגע. אבל האמת הייתה שזה היה לטובת הגדלת הסלון. כי כך עשו כולם.

מצילת חיים / יודעים מה מבאס עכשיו, בין השאר? אובדן אנשי הנוף. כלומר, אלה שהיינו פוגשים במקרה ברחוב, בבית הקפה, בחנות האופניים. אפילו כולל אלה שלא ממש שמחנו לפגוש. כן, אני שומע הרבה על גל קשרים שנפרמים בין חברים בחסות הקורונה.

אבל הנה סיפור פלאי הפוך. חברה שלי, רופאת ילדים נפלאה, עברה במכוניתה ברחוב ברמת־גן, וכשראתה לפתע רוכב אופנוע קורס עם דום לב, קפצה ממכוניתה, עשתה לו החייאה והחזירה אותו לחיים המוזרים האלה. אז גם זה קורה בימי הקורונה האלה, חוץ ממריבות אחים, חוסר אמון, ביידן־טראמפ ותלמוד תורה מול נעמי שלא חזרה ללמוד. וחוץ מזה, חברתי הרופאה כבר אומרת חודשים: תיקח ויטמין די כי הקורונה אולי מפחדת ממנו. ואם לא יועיל, לא יזיק. אז אני לוקח. קחו גם.

יער נורווגי / אחרי אמילי קלונקס בפריז ברחתי לסדרת מתח מלחמתית נורווגית בשם 'אוקיופייד' אלא שבעונה השנייה שלה, נפסק לפתע התרגום לעברית, ונתקעתי בלי להבין כלום.

"אולי תלמד נורווגית", הציע אלעדיק.

"נורווגית?”, אמרתי, “בוא נלמד קודם את החיים עכשיו, ונתרכז בחמלה ולא במלחמה, באמנות ובסבלנות עד שהחיסון יגיע", הצעתי לו וחייכנו לרגע (קצת).