"עברו שעה, שעה וחצי, שעתיים. הדופק של הבן דוד שלי, מדחת יוסף, עדיין עבד. אתה מצפה שהצבא הגדול והעוצמתי יתעסק בפינוי שלו, ולא ג'יבריל רג'וב. אבל הפלסטינים הוציאו את מדחת רק בתשע וחצי. הוציאו את הגופה שלו"
זה אסון שהרעיד מדינה שלמה: מדחת יוסף, לוחם מג"ב ששירת במתחם קבר יוסף בשכם, נפצע מכדור צלף פלסטיני וננטש למות במקום. בחודש שעבר, בדיוק 20 שנה אחרי, מונה בן דודו עאדל יוסף למפקד הגזרה שבה אירעה התקרית. עכשיו הוא נזכר במפגש הסוער עם המשפחה לאחר האסון, סוגר חשבון עם הבכירים שכשלו, תוקף את סרטון התעמולה של הליכוד שהפיל את האחריות על בני גנץ ומנסה איכשהו להתמודד עם רגש האשמה שמלווה אותו מאז: "אני גייסתי אותו למג"ב"
בגיל 28, זמן קצרצר אחרי שעאדל יוסף הבין שהגרוע מכל קרה ‑ ההרוג בקבר יוסף הוא אכן בן דודו, הלוחם מדחת יוסף ‑ התקבלה אצלו החלטה חד־משמעית: בפעם הבאה שכף רגלו תדרוך בקבר יוסף, זה יהיה רק לאחר שימונה לתפקיד מפקד הגזרה, לא חשוב כמה זמן זה ייקח. הוא יהיה אחראי ראשי על המתחם הזה, ויהי מה.
לפני חודש ‑ במלאת 20 שנה ליום הטרגי ההוא ‑ זה קרה. המטרה הושגה. "20 שנה אני מחכה לסגור מעגל ולהגיע למקום שבו משפחת יוסף איבדה את בנה", אומר סגן ניצב יוסף עכשיו, לאחר שהתמנה למפקד גדוד "אלון" במג"ב איו"ש ומזרח שכם, הגדוד שאחראי, בין השאר, על קבר יוסף.
הוקלט באולפני הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
אז כן, הוא הגיע. השלים את המסלול שהתווה לעצמו. וזה עדיין לא מקהה לרגע את התחושה הבלתי נתפסת שחווה ביום ראשון ההוא, 1 באוקטובר 2000, כשהיה רק מפקד צוות בסיירת מג"ב, ישב בבית נטופה וקיבל בביפר הודעה לפיה שוטר מג"ב נפצע בקבר יוסף, "וידעתי שמדחת בשכם, ובכל פעם הם מוציאים דיווחים נוספים בביפר שהשוטר עדיין לא פונה, ואני זוכר את עצמי אומר לאחד השוטרים שהיה איתי: 'מסכן השוטר בקבר יוסף שעוד לא פינו אותו', ולא נפל לי האסימון שזה מדחת".
מתי הבנת?
"באזור שמונה־תשע התחילו להגיע ידיעות. לא היו טלפונים ניידים אז הגיעו למשפחה רק שמועות. מישהו ממג"ב סיפר לי שזה מדחת ושהוא נפטר, וביקשתי שיסיעו אותי הביתה. לא ידעתי לפני המשפחה. כשהגעתי הביתה המשפחה כבר ידעה".
ההחלטה שקיבל עאדל, להפוך בעצמו למפקד הגזרה, הייתה רק אחת משתי הדרכים בהן, הוא מאמין, נסגר המעגל. הדרך הנוספת היא האופן שבו, לתפיסתו ולתפיסת משפחתו, מדחת נולד מחדש בבית ג'אן. "אצלנו מאמינים בגלגול נשמות, ובדרך לבית החולים בצפת, כשנסעתי לבקר את גיסי שם, עמד בצומת לפניי רכב ובו ישבו זוג הורים וילד. כשנכנסתי לבית החולים פתאום אני קולט אותם, ואז אמא של הילד ניגשת אליי ושואלת אותי, 'אתה עאדל? הילד שיגע אותנו, מרגע שראה אותך באוטו הוא אומר לנו: 'זה עאדל בן דוד שלי, זה עאדל בן דוד שלי'. זה קרה מזמן. היום הילד הזה חייל בצבא".
די מדהים.
"באופן קבוע הוא היה מגיע למשפחה. הייתה תקופה שהוא ישן יותר אצל דודים שלי מאשר אצל ההורים שלו, הם מתייחסים אליו כמו לבן. וגם יש לו סימן במיקום שבו הכדור פגע במדחת (באזור עצם הבריח ‑ ג"ק) ובהתחלה כשהיה ילד, היה מפחד מעשן שחור, ממסוקים, משריפות. הוא אפילו זכר את הקוד פתיחה לרכב של אבא של מדחת, ובפעם הראשונה כשנכנס לחדר שהיה של מדחת הוא שאל: 'למה הורדתם את הקיר שהיה פה?' הוא גרם להקלה במשפחה. זה מוריד אבן מהלב".
× × ×
אבל מעגל מדמם וטרגי מהסוג שפתח אירוע מותו של מדחת יוסף לא פשוט לסגור, גם כעבור 20 שנה.
תזכורת קצרה: האירוע התחיל עם עלייתו להר הבית של ראש הממשלה אריאל שרון ב־28 בספטמבר 2000 ‑ צעד שגרר רצף בלתי פוסק של התפרעויות תושבים פלסטינים בכל רחבי יו"ש ועזה, והידרדר עד לאינתיפאדה השנייה. ההסלמה הייתה מהירה, ובערב שלמחרת, 29 בספטמבר, החליט הדרג הצבאי של חטיבת השומרון לפנות את המתפללים בישיבת 'עוד יוסף חי' במתחם קבר יוסף. מהמתחם פונו כ־80 מתנחלים ונותרו בו עשרה לוחמי מג"ב ועוד קצין חובש ופרמדיק של צה"ל.
ב־1 באוקטובר החלו הפרות הסדר האלימות סביב מתחם הקבר, בעקבות הלוויית בנו של מושל שכם. החל מהשעה 13:30 כיתר המון פלסטיני את המתחם תוך שהוא מיידה בקבוקי תבערה, אבנים ובלוני גז ויורה בנשק חם ‑ ירי שבו לקחו חלק גם שוטרים פלסטינים. מלבד מסך העשן שנוצר מסביב, עלו באש מזרני הלוחמים שהיו בפנים והוסיפו לעשן הסמיך והכבד בכל העמדות.
בשעה 15:15 זה קרה: כדור של צלף פגע בעצם הבריח של הלוחם מדחת יוסף, ששהה באחת העמדות. החובש והפרמדיק התחילו לטפל בו מיד, ועם העברת הדיווחים על פציעתו הגיעה כל צמרת מערכת הביטחון למוצב תל א־ראס, הנמצא במרחק כ־800 מטרים ממתחם הקבר. בעמדת הפיקוד ישבו אז הרמטכ"ל שאול מופז, אלוף פיקוד מרכז יצחק איתן, מפקד אוגדת איו"ש בני גנץ, מח"ט שומרון יוסי אדירי, סגן ראש השב"כ ישראל חסון, ראש השב"כ אבי דיכטר ומפקד מג"ב איו"ש, תת־ניצב ישראל יצחק. מעל כולם היה אהוד ברק, אז ראש הממשלה ושר הביטחון.
לאורך השעות התקיימו חילופי דברים עם הביטחון המסכל הפלסטיני ומפקדו, ג'יבריל רג'וב, שהתחייבו לפנות את יוסף ממתחם הקבר. במקביל התחילו בצה"ל לקדם כוחות לקראת פעולת חילוץ, שמעולם לא יצאה לפועל.
בשעה 18:45 התברר שכל ניסיונותיהם של החובש והפרמדיק לייצב את מצבו של יוסף עלו בתוהו, והוא מדמם למוות. רק בתשע בערב הוצאה גופתו ממתחם הקבר באמצעות אמבולנס פלסטיני והועברה לצה"ל.
במהלך כל השעות שחלפו, מרגע הדיווח על פציעתו ועד לרגע שבו נקבע מותו, דנו בכירי מערכת הביטחון באפשרויות החילוץ, שהסתכמו בשתיים בלבד: פעולה צה"לית תחת השם "כותנת פסים", במסגרתה ייכנס כוח משוריין, כולל טנקים ונגמ"שים, לתוך שכם ועד למתחם הקבר, ובליווי כוחות אוויריים יחלץ את הלוחמים מהמתחם. פעולה זו הייתה כרוכה בסיכון בפגיעה בחיילים נוספים ובהסלמת ההתפרעויות. התוכנית החלופית הייתה הסתמכות על הקשר עם המנגנונים הפלסטיניים, שנתנו לפיקוד הבכיר תחושה לפיה עוד רגע יוסף מחולץ ממתחם הקבר, ומוטב להמתין.
עאדל יוסף היה, באותם רגעים, בבית נטופה, עם כוח שטיפל בהתפרעויות בטמרה. "התעסקנו עם מאות אנשים שרצו לצאת החוצה ולעקור רמזורים וכדומה", הוא נזכר. ברגע שהבין שהלוחם שנהרג הוא בן דודו, לא ידע איך יוכל לחזור הביתה למשפחה כשהוא לבוש במדי מג"ב. "הרגשתי דקירה בלב ולקחתי את זה מאוד קשה, בטח כשאני קצין המג"ב היחיד במשפחה. כלובש מדים שהתחנך על כל הערכים של הצבא וחשיבות ערך חיי אדם, הייתי נבוך להיכנס למעגל המשפחה ככה, למרות שמג"ב לא אשמים בסיפור הזה, לא הייתה להם יכולת לעשות שום דבר ‑ בסוף כל קבלת ההחלטות הייתה של מערכת הביטחון".
אז למה הרגשת מבוכה?
"כי הייתי לובש מדים שצריך להתמודד עם העובדה שברגע האמת לא טיפלו בבן משפחה שלו כמו שצריך, ושלוש שעות וחצי הוא דימם למוות ולא חילצו אותו. הפציעה שלו לא הייתה מסוכנת בהגדרה, הוא חטף את הכדור בעצם הבריח ודימם למוות".
עאדל מתקשה לשכוח את הרגע שבו הגיע לבסוף לכפר, בשעות הערב. "כל הכפר, מאות אנשים, היו בחוץ. אני זוכר צעקות ובכי, ושהיה לי קשה מאוד. הרי לפני שמדחת התגייס הוא שאל אותי אם כדאי לו להתגייס למג"ב, והמלצתי לו. באיזשהו שלב הגיע סגן מפקד מג"ב להודיע למשפחה באופן רשמי, ושוב היו כעס, צעקות ובכי כשהמשפחה התחילה להבין באיזו שעה הוא נפצע. בזמן השבעה, עם כל מבקר נוסף שמגיע ומוסיף עוד קצת מלח ועוד פרטים על מה שקרה שם, אתה מרגיש שהייתה שם ממש הפקרות לשמה".
היה רגע שאמרת לעצמך שאתה לא רוצה להמשיך לשרת במג"ב?
"כשהרמטכ"ל, שאול מופז, הגיע לביקור אצל המשפחה, אח שלי ועוד שני בני דודים זרקו את תעודות המילואים שלהם ואמרו לו שהם לא רוצים לעשות יותר מילואים. 'אין לנו כבוד יותר לשרת בצבא'. הסתכלתי על זה ואמרתי לעצמי: 'מי הבא בתור?' חשבתי שאני, כי לא היו עוד אנשי ביטחון במשפחה. מה שעצר אותי מלעשות את זה הייתה ההבנה שמג"ב לא היה באמת בסיפור הזה. שיכנעתי את עצמי והשתכנעתי, וזה היה הדבר היחיד".
כמה זמן לקח לך לשכנע את עצמך?
"בהתחלה היו לי הרהורים לפרוש, לעזוב את המשטרה, להשתחרר, כי כלוחם שהיה בלבנון ובעזה תמיד הערך העליון היה שלא משאירים שוטרים וחיילים מאחור, ופתאום קורה כזה דבר ‑ ועוד למישהו מהמשפחה ‑ ואתה מסתכל על הדוד, על אשתו, על האחים ‑ ובסוף אתה מרגיש נבוך כי אתה מייצג את המערכת. הרגשתי אשמה כלובש מדים. אבל בסוף, אחרי שהבינו את כל התמונה, הכעס של המשפחה לא הופנה בכלל כלפי מג"ב אלא כלפי הצבא, וזה הקל עליי".
אבל בסוף גם מפקד מג"ב איו"ש, תת־ניצב ישראל יצחק, היה חלק מהפיקוד שקיבל את ההחלטות.
"שוב ‑ במשימה הזאת, חוץ מהשוטרים של מג"ב שתפסו את הקבר, לא היה בכלל כוח למג"ב".
אם היית חייל צה"ל רגיל היית פושט את המדים?
"בפרספקטיבה של אז, אם הייתי משרת אז בצבא, אני חושב שלא הייתי נשאר".
כיום, כמפקד, איך היית נוהג באירוע כזה?
"בכל תפקיד אני אומר ששמירה על חיי אדם היא ערך עליון".
כלומר שבמשמרת שלך אירוע כזה לא היה קורה?
"ברור שלא. אם אני נקלע לסיטואציה כזאת, ברור שאני אנהג אחרת, גם במחיר של הדרגות. כדי שאני לא אבוא למשפחה אחר כך להגיד לה שהפקרתי את הבן שלה והייתי יכול לעשות משהו ולא עשיתי".
על פניו אפשר להניח שגם הפיקוד חשב כמוך – שערך חיי אדם הוא החשוב ביותר.
"אני לא יודע מה היו השיקולים, אבל היו הרבה. כשאתה שומע את כל השוטרים שהיו באירוע הזה, אתה מבין את עוצמת האירוע. בסוף היו אנשים שעזבו את המשטרה אחרי האירוע, יש אנשים שעד היום מוכרים כנכים, יש אנשים שהשתבש להם השכל באירוע הזה ‑ אני מכיר כמה שוטרים כאלה, שקיבלו פוסט־טראומה. האנשים האלה היו בסכנת מוות, עזבי את מדחת שחטף כדור; כולם, כל המג"בניקים, הופקרו יום שלם. הם התמודדו לבד עם ירי ובקבוקי תבערה, 12 לוחמים וקצין".
הדילמה, לטענתם, הייתה אם לסכן חיים של עוד חיילים כדי להציל חייל בודד.
"כמפקד, כשאתה בוחן חלופות, אתה נותן גם פרקי זמן לחלופות האלה. נגיד סמכת על ג'יבריל רג'וב שיעשה את זה בצורה הכי מהירה, אבל עברה חצי שעה, שעה, שעה וחצי, שעתיים, הדופק עדיין עובד, והם המשיכו, הוציאו את מדחת רק בתשע וחצי. את הגופה שלו. ואתה מצפה שהצבא הגדול והעוצמתי הוא זה שיתעסק בפינוי של השוטר ולא ג'יבריל רג'וב. נפגענו מזה קשה".
ממה בעצם?
"שהפלסטינים הם אלה שהוציאו את הגופה של שוטר מג"ב מקבר יוסף. מדחת היה שוטר מג"ב שייצג את הצבא, לוחם של ישראל, לא של הרשות. ובסוף, אמבולנס פלסטיני מוציא אותו בשעה תשע וחצי. האירוע הזה מההתחלה ועד הסוף היה כישלון טוטאלי בכל הרמות. אצלי כמפקד, המרכיב של כוח חילוץ הוא משמעותי. בכל פעם שאני נכנס למחנה פליטים, תמיד עם שני קרק"לים (רכבים ממוגנים ‑ ג"ק) וחובש, אין מצב שלא מחכה לי כוח חילוץ. מבחינתי, שוטר פצוע ישר יקבל טיפול, לפני הכל וגם במחיר של לתת לו טיפול בזירה. אז בחרתם (צמרת הפיקוד ‑ ג"ק) לא להכניס כוחות צבאיים ונתתם לג'יבריל רג'וב. אז תן לו שעה, בסדר, אחרי שעה לא הולך? תכניס את התגובה השנייה. ופה זה לא היה. רג'וב מרח אותם סתם ולא שלח כוחות, והאמבולנס הגיע בתשע וחצי בערב, אחרי שהמהומות החלו באחת בצהריים, ואני אומר ריבונו של עולם, כל הצבא, כל המפקדים הבכירים, אתם רואים שהוא מורח אתכם ועדיין ממשיכים בהערכה הזו (שהפלסטינים יחלצו אותו ‑ ג"ק)? הם המשיכו עם זה למרות שידעו שהפלסטינים מורחים אותם. אני לא יודע למה, צריך לשאול אותם. תשאלי את מופז, כרמטכ"ל, 'למה לא אישרת כניסה של כוח קרקעי?'. יכול להיות שהדרג המדיני עצר אותם" (מופז העדיף שלא להגיב לדברים. "מה שהיה צריך לעשות נעשה", אמר).
אתה מאמין שזה היה עניין פוליטי?
"יכול להיות. נראה שלא רצו לפגוע בהסכמים בין הרשות לישראל, אולי זה הסיפור. כי היו שם רמטכ"ל, אלוף, מפקד אוגדה, מח"ט, ראש שב"כ, סגן ראש שב"כ ‑ מה עוד אתה צריך? רק את אישור הדרג המדיני".
אירוע כזה יכול להתרחש שוב לדעתך?
"לא. כל טירון במג"ב עובר היום סדנה על מדחת יוסף, וגם בצבא אין אחד שלא מכיר את האירוע. אני מניח שהצבא למד והפיק את הלקחים. צה"ל הוא צבא חזק וזו צלקת בשבילו".
× × ×
האירוע אכן הידהד הרבה לאחר סיומו הפיזי.
בעקבות הסערה הציבורית הוקמה ועדה צה"לית לחקר נסיבות האירוע ‑ החלטה שלוותה, שוב, בביקורת ציבורית לנוכח העובדה שלא מדובר בוועדה ממלכתית. הוועדה הצה"לית, בראשות אלוף יורם יאיר, קבעה כי ההתנהלות בשטח הייתה, בסופו של דבר, "סבירה ואפשרית על פי ניתוח האירוע".
בין השאר, הסיקה הוועדה ש"לאורך כל האירוע לא הייתה התלבטות כלשהי באשר למחויבות לחילוץ הפצוע. הדילמה שנוצרה הייתה עניינית: מהי הדרך המהירה ביותר לחילוץ. התמונה שנוצרה אצל המפקדים הבכירים הייתה שהפלסטינים פועלים לפינוי הפצוע ותוך זמן קצר יגיעו אל הקבר ויפעלו בהתאם. התמונה המצטיירת מעידה אף היא על מאמץ פלסטיני מתמשך, אם כי בלתי יעיל, לשם יצירת חיץ בין ההמון הפלסטיני לבין קבר יוסף".
בסיכום הוסיף אלוף במיל' יאיר כי, "לא מצאנו התעוררות בעיה ערכית או שמישהו עירער על המחויבות לפנות את הפצוע". הוועדה סיכמה כי צה"ל פעל כשורה, ולאחר הגשת מסקנותיה ב־2003 דחה בג"ץ עתירה שבה נדרש להקים ועדת חקירה ממלכתית לאירוע.
דעת הקהל, בכל מקרה, לא השתכנעה כי מדחת לא הופקר למוות על ידי צה"ל ומערכת הביטחון. תנועת 'אכפת', שהוקמה בעקבות האירועים על ידי קצינים וחיילי מילואים, דרשה שוב מהרמטכ"ל מופז להקים ועדת חקירה ממלכתית.
לכל אורך השתלשלות העניינים, היטלטלה גם המשפחה, ומצוקתה לא פסקה. "הרבה קצינים ברמה של אלופים ביקרו אותנו ‑ אחד מהם, רחבעם זאבי, שהיה בעברו אלוף פיקוד מרכז, אמר לנו: 'הם היו יכולים עם שני מסוקי קרב להבריח את כל האספסוף ‑ נכנסים ומחלצים אותם'. אז לא היה בתולדות צה"ל אירוע כזה, שמפקירים ככה. ואני שלם עם עצמי שכל מי שהיה בגבעה לא ישן טוב בלילה, זה רודף אותו כל החיים שלו שהוא יכול היה לקבל החלטה אחרת. כל מי שהיה שם בדרג הפיקוד הצבאי וזה קרה במשמרת שלו".
יצא לך לדבר עם אחד ממקבלי ההחלטות?
"אף פעם לא. חלקם באו למשפחה וחלקם לא באו בכלל. שאול מופז היה. בני גנץ ביקר את המשפחה כאזרח, לפני הבחירות כי אחד מהמשפחה שלנו הוא פעיל של כחול לבן וביקש ממנו לבוא".
איך המשפחה קיבלה אותו?
"קיבלו אותו".
אתה חושב שהייתה צריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית?
"אני חושב שכן. אי־אפשר שמערכת שמעורבת ואשמה תחקור את עצמה".
מה להערכתך היו המסקנות שוועדה ממלכתית הייתה מגיעה אליהן?
"שהיה פה כישלון. בסוף מסתכלים על מבחן התוצאה; שוטר שנפצע לא חולץ, אלא כשכבר היה מת. וזה כישלון. ועדת חקירה ממלכתית הייתה בודקת לעומק כל מי שהיה מעורב בקבלת ההחלטות".
כעסת אז שלא הוקמה ועדה כזו?
"ודאי. כל המשפחה כעסה. אף אחד לא קיבל את המסקנות של הוועדה הצה"לית. אני הייתי ביום שבאו ונתנו את המסקנות. היה זעם רב".
איך הרגשת כשהסיפור הפך כלי ניגוח בבחירות האחרונות והליכוד העלו סרטון תעמולה, שבו טענו שבני גנץ הפקיר את מדחת למוות בזמן שהיה מפקד אוגדת איו"ש?
"מדחת הוא חלל. אסור לגעת בחלל, ועוד יותר אסור לעשות בזה שימוש פוליטי. זה פגע מאוד במשפחה ובגלל הפנייה שלנו השופט קנס את הליכוד".
× × ×
הוא בן 48, נשוי ואב לשני ילדים בני 12 ו־16, ומתגורר עם המשפחה בבית ג'אן. בשנת 90' התגייס לגדוד הדרוזי בצה"ל ובספטמבר 95' החליט להשתחרר ולהתגייס למג"ב כדי ללכת בעקבות אביו, ששירת שם גם הוא. ב־20 השנים שחלפו, פרשת בן דודו מעולם לא חדלה להעסיק את הציבוריות הישראלית. בין השאר עלתה ההשערה שאם מדובר היה בחייל יהודי, צה"ל היה נכנס לפנותו מיידית ולא מתמהמה שעות ארוכות. במערכון מדובר מהעונה שעברה בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית 'היהודים באים' (כאן 11) נראה מדחת הפצוע בקבר יוסף, מנהל דיאלוג דמיוני עם יוסף התנ"כי שאומר לו שאיש לא יבוא לחלץ אותו, ומדחת עונה שהוא מאמין שיבואו.
איך הרגשת מול הטענה כאילו חייל יהודי היה מפונה מהר יותר?
"תראו, כל מיני אנשים ניסו לקחת את זה לכיוון הזה, אבל אף פעם במשפחה לא חשבנו על זה, לא העלנו את זה בכלל".
אתה לא חושב שאם היו קוראים לו, נניח, אלישע בן־קימון היו מחלצים אותו בזמן?
"לא, גם היו איתו עוד עשרה לוחמים ולא כולם דרוזים".
אבל לא כולם נפצעו.
"עדיין, לא העלנו את זה על דעתנו כי בסוף הוא לוחם של מג"ב. במערכת הביטחון אנחנו הדרוזים לא מרגישים הבדל. אני משרת את הצבא והמשטרה וגם בניי ישרתו. אני לא מרגיש שיש הבדל".
איך הרגשת כשאושר חוק הלאום?
"במערכת הביטחון אין חוק לאום. לא נכנסתי לזה אף פעם ולא קראתי את החוק. כלובש מדים אני לא מתעסק בדברים האלה. כולם שווים. יכול להיות שיש לזה השפעות אבל אני לא הרגשתי אותן".
לפני כחודש, כאמור, הוא התמנה לתפקיד לו ייחל כל השנים וסגר מעגל. "לפני ששובצתי לתפקיד הקודם ביקשתי ממפקד מג"ב להגיע לפה, לגדוד ‘אלון’, כדי לפקד על קבר יוסף, והוא אמר לי שזה כבר סגור עם מישהו אחר. כשסיימתי את תפקיד המג"ד הקודם ביקשתי בפעם השנייה להגיע לפה. אז אני בעצם עושה תפקיד מג"ד פעם שנייה רק כדי להגיע לתפקיד הזה. הרגשתי צורך אישי לפקד על הזירה שמדחת נפל בה, להרגיש שסגרתי מעגל. הרגשתי שמשהו מבפנים מחייב אותי וקושר אותי לגזרה הזאת".
מאז האירוע בשנת 2000, כפי שהבטיח לעצמו, לא נכנס עאדל למתחם קבר יוסף והוא ממתין בכיליון עיניים לרגע שבו יתאפשר לו להיכנס לשם כמפקד הכוח. "אני ארצה להתבודד כמה דקות, להרגיש את המקום. הרבה זמן אני חושב על מה עבר לו בראש כשנפצע. אני רוצה לראות בדיוק איפה החדר שבו שכב", הוא אומר. "אני חושב שתהיה לי הרגשה קשה. זה אירוע שקשור אליי רגשית, הכרתי את מדחת מאז שהיה ילד קטן. אני גייסתי אותו למג"ב. אם יסתדר לי, אבקש מהמח"ט להביא איתי את משפחתו של מדחת בכניסה הראשונה שלי לקבר".
איך המשפחה הגיבה לתפקיד החדש?
"עדיין לא כולם יודעים, אני פחות מהאנשים שאוהבים לדבר. ההורים שלי יודעים אבל לא אמרתי להורים של מדחת. ההורים שלי גם לא יודעים שביקשתי את השיבוץ הזה, הם חושבים שפשוט קיבלתי אותו".
יש מחשבות על האופן שבו האירוע שינה אותך?
"זה אירוע שיושב לך בראש כל הזמן. בשנים הראשונות הייתי חושב על זה המון. בעיקר על מה עבר למדחת בראש כשהוא נפצע, כי בהתחלה הוא היה בהכרה ורק אחרי כמה שעות איבד אותה. אני חושב שהוא חשב שבאים לטפל בו, הוא חיכה לפינוי".
אתה חושב מה הוא יכול היה להיות?
"הוא רצה להתקדם, להיות קצין. אם היה ממשיך במג"ב היה בונה קריירה. וגם אם היה יוצא ממג"ב, היה לומד רפואה ולדעתי היה מצטיין".
לך עצמך יש עוד תוכניות במג"ב אחרי התפקיד הזה?
"האמת היא שלא. מאוד יכול להיות שאסיים ואפרוש אחרי התפקיד הזה. היה לי חשוב להגיע לתפקיד ולסגור מעגל כמפקד מג"ב שכם ממשפחת יוסף ‑ המשפחה שאיבדה את הבן שלה בקבר יוסף. לתפקיד הזה תמיד כיוונתי, ועכשיו אני שמח שזה יצא".
אתה מפחד שעוד 20 שנה ישכחו את מדחת?
"לא. אני לא חושב שישכחו. ימשיכו לדבר עליו גם בעוד 20 שנה. ואי־אפשר להתכחש לזה שמדחת יוסף נפל בקבר יוסף, ויש קשר כזה, של יוסף הצדיק".
לפנייה לכתב/ת 
