מותה של נסיכה

עוד לפני שנולדה הציפיות מאילנה רובינא היו כמעט בלתי אפשריות. ציפיות שהכבידו עליה לאורך כל חייה. ככה זה כשאת בתם של מלכת התיאטרון הישראלי, חנה רובינא, ושל אחד המשוררים הגדולים שידעה השפה העברית, אלכסנדר פן. כבר ברגע שהגיחה לאוויר העולם בשנת 1934 סומנה אילנה רובינא כיורשת העצר של עולם התרבות. קראו לה הנסיכה של תיאטרון הבימה, היה נדמה שהעולם כולו פרוס לרגליה ואיזה כוכב שרק תרצה היא תוכל לקטוף.

היישוב העברי עקב בדריכות אחרי סיפור אהבתם של הוריה — המשורר הבוהמיין, אהוב הנשים, בן ה־25, והשחקנית הנערצת שהייתה מבוגרת ממנו ב־18 שנה. העובדה שפן היה נשוי כשהתאהב ברובינא רק העצימה את השערורייה והפכה את הלידה לסיפור הרכילותי החם של תל־אביב הקטנה.

השבוע, בגיל 86, מתה הילדה שכולם דיברו בה, בודדה ונשכחת, במרכז הרפואי שוהם בפרדס חנה, אחרי שנאבקה בסרטן העצמות ובקורונה. כ־20 איש ליוו אותה למנוחת עולמים בבית העלמין ירקונים, בטקס צנוע, בהתאם להנחיות הקורונה, הרחק מקבריהם של הוריה שנטמנו בטקסים רבי־רושם בבית העלמין קריית שאול. בתה היחידה מאיה, שמתגוררת בלונדון ושיחסיהן ידעו לא מעט משברים במהלך חייהן, לא הייתה שם. בעלה השני אורי זוהר עשה עימה חסד אחרון ואמר קדיש ליד קברה. זוהר היה בעלה השני מתוך ארבעה. נישואיהם הקצרים ארכו שנתיים בתחילת שנות ה־60. מאז לא היו בקשר.

"לפני כחודש לקחתי יוזמה והתקשרתי לאורי", מספרת שושיק שני, חברת הילדות של רובינא. "עידכנתי אותו שאילנה במצב קשה וביקשתי ממנו בעדינות אם הוא יכול להתקשר אליה". זוהר מיהר לטלפן אליה. "לא סיפרתי לאילנה שעידכנתי את אורי", אומרת שני, "אבל כשדיברתי איתה אחר כך היא אמרה לי, 'את יודעת, אורי התקשר, וזה שימח אותי'. הייתי מאושרת. אמרתי לה, 'את רואה אילנה, יש אנשים טובים בעולם הזה'".

חיפשה חום וחיבוק. עם האם חנה רובינא | צילום: דוד רובינגר

העיניים של הנוכחים בלוויה דמעו כשראו את זוהר הולך כפוף, נעזר במקל, מלווה את רובינא בדרכה האחרונה. זה היה רגע מזכך עבור החברים הקרובים כשזוהר אמר עליה קדיש. "מבחינתו", אומר הבמאי והשחקן עודד קוטלר, "זאת הייתה מחוות אהבה ואכפתיות, וכל מי שהיה בלוויה התרגש מאוד מנוכחותו של אורי. דווקא עכשיו, כשהיא איננה, הוא מצא את הרגע המרגש הזה. אל תשכח שהוא איש דתי ולצעד הזה יש משמעות חשובה ביותר עבורו".

זוהר ביקש השבוע לא לפרט מה אמר לה בשיחה האחרונה. "זה ביני לבינה", הסביר, "וככה זה צריך להישאר". "אילנה הייתה חלשה והתקשתה כבר לדבר", אומרות חברותיה. "אבל השיחה הזו הייתה חשובה לה מאוד. אורי היה מאוד רגיש ואמפתי כלפיה והבטיח להתפלל עבורה".

אילנה הותירה אחריה בת אחת, מאיה, שמתגוררת בלונדון. גם היחסים ביניהן היו מורכבים ולא פשוטים. אחרי נתק של שנים, הן חידשו את הקשר בחודש האחרון לחייה. שכניה של רובינא מצאו במקרה את מספר הטלפון של הבת והתקשרו לעדכן אותה על מצבה הקשה של אמה. "הן ניהלו שיחות וידיאו כמעט מדי יום בשבועות האחרונים", מספרים החברים, "זאת הייתה מתנת הפרידה הכי חשובה שאילנה קיבלה. כשהתקשרו מהמוסד לבשר למאיה על מות האם, היא פרצה בבכי".

"מאיה לא יכלה להגיע ללוויה בגלל הקורונה", מסבירה נלי אמן, בעלת גלריה וחברה של אילנה. "היא גרה בלונדון וזה מסובך בתקופה הזאת לטוס לכאן מאנגליה. אני לא שופטת אותה, היא ילדה מקסימה".

הדמעות זלגו. אורי זוהר בלוויה של רובינא, השבוע | צילום: יואל ליבה

"הכל או כלום"

סיפור חייה של אילנה רובינא יכול בקלות להוות חומר גלם לאינסוף ספרים ותסריטים. זוג ההורים, מאבני היסוד של התרבות הישראלית, שהקשר ביניהם נותק זמן קצר לאחר לידתה ותהום נפערה ביניהם, אחרי שפן התאהב ברחל, האחות שטיפלה באמה שסבלה מרעלת היריון. ארבע פעמים הייתה נשואה אילנה רובינא. שני נישואיה הראשונים הסתיימו תוך זמן קצר, בעלה השלישי, אהבת חייה ואבי בתה, מת מסרטן, הרביעי התאבד והשאיר אותה חסרת כל.

ילדותה של אילנה לא הייתה קלה. תפקיד חייה של אמה היה להיות הגבירה הראשונה של התיאטרון. אביה כלל לא היה איתה בקשר. אילנה לא זכתה לחום ולאהבה שכל ילד זקוק להם. היא גדלה אצל משפחת אומנה בירושלים וכילדת חוץ בקיבוץ גבע. "כך זה היה באותם ימים אצל דור המייסדים של הבימה", אומר עודד קוטלר. "הם רצו ילדים, אבל היה קשה להם לגדל אותם. לא תמיד הילדים היו תפקיד חייהם. לפעמים רחוק מזה. כשוותיקי הבימה נשאלו פעם מה חשוב יותר — לגדל ילדים ומשפחות או לשגשג את הבימה, הם אמרו: 'לשגשג את הבימה'. ילדים היו חשובים ואהובים, אבל אפשר לעשות פחות ילדים, אם זה מזיק להבימה".

"הכרנו כילדות ברחוב גורדון בתל־אביב, שם גרנו, לא הרחק מאריק איינשטיין", אומרת שושיק שני. "לא היה לדור הזה של השחקנים זמן לילדים שלהם. הבימה הייתה קודש הקודשים בשבילם. הם שירתו מטרה אחת — את אלוהי התיאטרון, מטרה נעלה מבחינתם. זה אולי נשמע מאוד רומנטי, אבל זה לא מעשי".

"היא הייתה היפה בתבל". רובינא כדוגמנית | צילום: מולה עשת

"בראיון לעיתון 'הארץ' לפני כ־13 שנים, כשניסתה לעשות קאמבק בגיל 73, אמרה אילנה בגילוי לב ובהומור המושחז שלה: "לפניי אמא שלי עשתה הפלות וגם אותי היא לא רצתה, אבל אבא שלי אמר לה לא לעשות הפלה, ובגלל שהיא נורא אהבה אותו, אני חיה. הוא שיכנע אותה שכאישה, אם לא תעבור את חוויית ההיריון והלידה, לא תהיה שלמה, והיא חשבה שאולי זה ייתן לה יותר עומק כשחקנית".

"לאילנה לא היו כישורים חברותיים", אומרות חברותיה. "בגלל שחוויית הנטישה על ידי אמה והאב שלא הכירה הייתה מרכזית בחייה, היא השפיעה גם על יחסיה עם גברים ועל יחסיה עם בתה. גם ביחסים עם החברים היא פחדה שינטשו אותה. כשהיא הרגישה שיש משבר בחברות, היא נטשה אותם בכעס, העיקר לא להינטש. העיקר שלא תיפגע שוב. לכן כל החברויות שלה התפוגגו עם השנים. אצלה זה היה הכל או כלום. היא סגרה דלת בטריקה".

בחזית עם לאונרד כהן

למרות הייחוס המשפחתי, ואולי בגללו, רובינא לא רצתה להיות שחקנית. אבל היא לא התרחקה יותר מדי מהבמות והפכה לזמרת מצליחה. אחרי השחרור מהצבא נסעה למילאנו ללמוד פיתוח קול, שם פגשה את בעלה הראשון, האמריקאי ביל סטיוארט, שעסק גם הוא במוזיקה. לפרנסתה עבדה בדוגמנות, וכעבור ארבע שנים התגרשה וחזרה לארץ. את בעלה השני, אורי זוהר, פגשה כשהצטרפה ללהקת בצל ירוק. היא שרה והוא ביים. הנישואים שלהם נמשכו לא יותר משנתיים. אחרי גירושיהם נסעה לפריז, הוזמנה להופיע ב"אולימפיה" במיוזיקל ישראלי שהפיק יונתן כרמון, הופעה שזיכתה אותה בחוזה הקלטות בצרפת. באחת הנסיעות לפריז הכירה את גוריון (גוגו) וייסמן, איש עסקים שחי בעיר האורות, גיסה של הפסנתרנית פנינה זלצמן. הם נישאו והולידו את בתם היחידה מאיה. וייסמן, אומרות חברותיה, היה אהבתה הגדולה, אבל שבע שנים אחר כך הוא נפטר ממחלת הסרטן.

"בקול שלה היה פיתוי גדול וגם המון חן". מימין: רובינא על הבמה עם בני אמדורסקי, צילה דגן ונעמי שמר

בסוף שנות ה־60 ותחילת ה־70 הקריירה של רובינא המריאה. היה לה גוון קול מיוחד, ויופי מהפנט. "היא הייתה היפה בתבל", מעידה נעמי פולני שעבדה איתה. עם להיטיה הגדולים של רובינא נמנים "לך איתה", "ביקשתי אש", "ספני שלמה המלך", "החופש בבית הבראה" עם אורי זוהר, ו"הגבירה בחום" ששרה עם יוסי בנאי. אחד מרגעי השיא בקריירה שלה נרשם במלחמת יום כיפור, כשהופיעה בפני חיילים בחזית עם צוות בידור שכלל את פופיק ארנון, אושיק לוי, מתי כספי ולאונרד כהן — חוויה שאותה הגדירה כאחת המרגשות בחייה. "ישבנו בקפה 'פינתי' בתל־אביב, ואושיק אמר, 'האיש הזה שיושב שם לבד דומה ללאונרד כהן'", סיפרה. "הוא ניגש אליו ושאל, 'אתה לאונרד כהן?' והאיש אמר, 'כן'. הצענו לו לבוא להופיע איתנו".

בשנות ה־70 עברה רובינא ללונדון ונישאה ברביעית לאיש העסקים רפי וייזר. הם עסקו בנדל"ן, קנו דירות ישנות, השכירו ומכרו אותן. אבל העסקים של וייזר התמוטטו, הוא נקלע לחובות כבדים שהובילו לסוף הטרגי. וייזר התאבד בתלייה ודן את רובינא להתמודד עד סוף חייה עם החובות שהשאיר אחריו. "ירון לונדון אמר לה, 'תיזהרי, אל תעבירי על שמו שום רכוש', אבל היא לא שמעה לו", מספרים חבריה של רובינא. "ירון והטייס ילו שביט קבעו איתה פגישה בבית קפה במטרה להזהיר אותה. הם ביקשו שתגיע לבד אבל היא הגיעה עם וייזר, היו שם צעקות ומאז ירון, שאהב אותה מאוד, ושנירה אשתו הייתה חברה קרובה של אילנה, התרחקו ממנה".

אילנה היא שמצאה אותו תלוי, מספרות חברותיה. "היא הבינה שמשהו קורה איתו, פחדה שיעשה לעצמו משהו, אבל הוא הרגיע אותה והיא לא האמינה שיעשה משהו נורא עד כדי כך".

ברגע הזה, מספרים החברים, נולד גם הסכסוך עם בתה מאיה. "כשרפי וייזר נקלע לקשיים, היא השתמשה בירושה שקיבלה מבעלה, גוריון וייסמן, אביה של מאיה שנפטר מסרטן, כדי לכסות את החובות. כל הרכוש של וייסמן ירד לטמיון. גם הבית של רובינא בתל־אביב שועבד לבנק. בהתערבות עורך דין שסידרה לה חברתה הטובה רזיאלה גרשון, הבנק הסכים שהיא תגור בדירה עד סוף ימיה, אבל הדירה כבר לא הייתה רשומה על שמה. הילדה אילנה שלא קיבלה אהבה מאמא שלה, הפכה בעצמה לאמא שלא ידעה להעניק אהבה. היא פשוט לא ידעה איך עושים את זה. מאיה היא היום מעצבת תכשיטים בלונדון. היא לא ביקרה בארץ מאז שרובינא חזרה לכאן מאנגליה. אין לה ילדים וזה עצוב לחשוב שלא יהיה המשך לשושלת המפוארת של רובינא".

"עצוב עד כמה ההיסטוריה חוזרת על עצמה", אומר הבמאי הוותיק יצחק שאולי. "שתי אמהות חד־הוריות — חנה רובינא ואילנה — שמגדלות את בנותיהן לבד".

"אילנה הייתה יפהפייה, זמרת אדירה ודוגמנית עם טעם משובח בבגדים, אבל הכל בפנים היה חור שחור", אומרות כמה מחברותיה. "היא לא הבינה שתכשיטים, בגדים וארנקים לא ימלאו לעולם את החור הזה. כשזוג נעליים היה מוצא חן בעיניה, היא הייתה קונה חמישה, ובדרך כלל יקרים. היא רצתה גברים עם כסף שיקנו לה תכשיטים וייקחו אותה לחוץ לארץ. זה לא בא מניצול, חלילה, רק מהבור הגדול שנפער בה. היא בסך הכל רצתה שיאהבו אותה ויטפלו בה. היא דמות טרגית. אין לתאר כמה".

"אילנה ברחה מהמציאות"

חסיה שביט, רעייתו של ילו שביט, מהטייסים המיתולוגיים של חיל האוויר, מהחברות הקרובות ביותר של אילנה, מתגעגעת. "היא הייתה המלאך שלי, אהבת חיי כחברה", היא אומרת. "החברות שלנו הייתה נורא אינטימית. היא הייתה נבונה, עם חוש הומור מקסים. אשת העולם. היא לא רק הייתה זמרת נהדרת, אלא דיברה אנגלית, צרפתית ואיטלקית באופן מושלם. הכישרון שלה היה גם להאזין. יכולתי לספר לה הכל — מטוב ועד רע, והיא תמיד האזינה".

איך הכרתן?

"אחי שנפטר — אבא של בוני גינצבורג — יצא עם אילנה. ביקרתי אותה כמה פעמים בבית של אמא שלה ברחוב גורדון. כשהייתי חיילת וראיתי את אילנה, נשמתי נעתקה מרוב שהיא הייתה יפה. אלוהים הרעיף עליה את כל המתנות שאפשר להרעיף על אנשים, אבל החיים, בהרבה תקופות, לא האירו לה פנים. גברים חיזרו אחריה כל הזמן. הרבה גברים".

היא שיתפה אותך בקשיים שלה?

"לא, וגם לא שאלתי. לא העזתי לשאול למה היא התגרשה מאורי ומה קרה בינה ובין מאיה. אני סיפרתי לה המון עליי — היא הייתה מלכת המקשיבות, אוזן קשבת שאין כמוה — אבל מעולם לא חדרתי לפרטיות שלה. ידעתי שהיו לה בעיות עם מאיה ולא רציתי להכאיב לה. הרי לתקן לא יכולתי. בעיניי, חברה טובה היא חברה שלא נדחפת למקום שלא רוצים שתידחפי".

בשנתיים האחרונות הפגישות ביניהן התמעטו והחברות הפכה טלפונית. "הייתי מתקשרת אליה ואומרת לה, 'אילנקה אני נורא דואגת לך, צלצלי'. תמיד אני הייתי זו שמצלצלת, ולא עשיתי חשבונות. ידעתי שהיא אוהבת את הלבד שלה. בסיום כל שיחה אילנה אמרה לי, 'love you', ואני לא חושבת שהיו הרבה כאלה שהיא אמרה להם את זה. היא לא הייתה מאלו שהכניסו אנשים אליה הביתה. היה לה טוב עם הלבד שלה. לשבת ולשמוע מוזיקה".

למה?

"אולי הרחיקה מעצמה את הדברים שלא היו לה נעימים, והקיפה את עצמה בדברים הנעימים, ואני הייתי מהדברים הנעימים. אנשים לא רצו לדפוק לה על הדלת. ידעו שהיא בנאדם מאוד פרטי".

ידעת שהיא חולה מאוד?

"לא ידעתי שהיא גוססת כי היא לא סיפרה לי. היא הייתה בנאדם פרטי. היא רצתה שלא יידעו עליה כלום. פעם היא אמרה לי שהיה לה סרטן, והכל בסדר. בכל פעם שדיברתי איתה, היא מעולם לא דיברה על מחלות. כנראה היה לה גם נוח לברוח ממציאות לא נעימה. אני ידעתי להוציא ממנה את השמחה, כי ידעתי לדבר איתה על עולמות אחרים, נעימים".

יצחק שאולי הוא מהחברים הקבועים בפרלמנט שישי, שבו מתאספים עד היום שמות כמו עודד קוטלר, שייקה לוי ומעצבת התפאורה רות דר. רובינא הייתה חברה בפרלמנט במשך שנים, עד שהפסיקה להגיע לפגישות. "לא ראיתי אותה שנים, גם לא ברחוב", הוא אומר. "עברתי לא פעם ליד הבית שלה, אבל לא הרגשתי בנוח להיכנס".

"אהבתי אותה מאוד — היא הייתה אישה מקסימה וחכמה — אבל הקשר איתה לא נשמר", אומרת רותי דר. "אנשים שיעממו אותה. כשלא היה לה מעניין היא הפסיקה לבוא לקפה. אתה לא יכול תמיד לצלצל אליה. כואב הלב שחייה היו כל כך לא פשוטים, עם סוף עצוב וקשה".

"פרידה אחרונה בחשיכה"

על מצבה הכלכלי של רובינא לפני מותה, הדעות חלוקות. שושיק שני מתעקשת שמצבה היה תקין. "היה לה ביטוח לאומי והיא גם קיבלה תמלוגים על השירים שלה", היא אומרת. "היא ישבה מול הטלוויזיה ונהנתה מחייה". חברה אחרת מספרת ש"אילנה מכרה את התכשיטים שלה ב־15 אלף שקל, מאחר שלא היה לה כסף. חברים אמרו שהם היו שווים הרבה יותר, אבל לא הייתה לה ברירה".

חברות אחרות אומרות, שלא לציטוט, שעזרו לה מדי פעם. "הכרנו מגיל שש, והיינו חברות נפש עד שהיא שינתה את כיווני חייה, ואני בחרתי בדרכי", אומרת נלי אמן. "כשהיא חזרה ארצה עם הבלגן הכספי תרמתי את זמני וכספי, ואפילו הצעתי לה לעבוד בגלריה שלי. אני בקושי מתאוששת מהלוויה שלה. בעיניי זה סקנדל שלא קברו אותה קרוב לאמא שלה בקריית שאול אלא בירקונים, בחשיכה. הגיע לה יותר".

"אהבתי מאוד את אילנה", מספרת הבמאית המיתולוגית נעמי פולני, שעבדה לאורך השנים עם רובינא. "הקול הנהדר שלה התמזג עם המראה שלה באופן מושלם. הוא היה מזוהה רק איתה. זה היה קול מיוחד, שובה לב, מאוד נשי, שהיה בו גם פיתוי גדול והמון חן. הקול הזה הלם אותה ואת יופיה הגדול. כשהיא שרה, הרחת את הבשמים של הארץ הזאת. היא לא כתבה את השירים שלה, אבל יש כמה שירים שנשמעים כאילו היו חצובים מליבה ונשמתה. 'נערי' הוא שיר מדהים, וכמוהו 'ספני שלמה המלך'. כשהיא שרה את 'ספני שלמה המלך', הייתה בשירה שלה גם תרועה גדולה. 'לך איתה' הוא בכלל פנינה. מחר אגיש בתוכנית הרדיו שלי את השירים שלה, ואני אתמוגג עליהם מכל הלב. היא תהיה חסרה לא רק לי אלא לתרבות הישראלית". •