גם אלמלא הסערה בכנסת סביב ביטול ההצבעה על ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת הצוללות, ספק אם "נאום המניאק" של השר דודי אמסלם היה תופס כותרות משמעותיות. במהדורה של "רשת", למשל, הוא נכלל כספיח לכתבה מסכמת על אירועי היום בכנסת (מבלי להזכיר, כמובן, מדוע והיכן נולדה החיבה הפתאומית של אמסלם למילה "מניאק" בהקשר של היועץ המשפטי לממשלה). במהדורות של "כאן" ו"קשת" התרגשו אפילו פחות.

זה לא מפתיע במיוחד. נדמה שכרגע הנטייה התקשורתית היא להשאיר את הרגעים הקסומים הללו לרשתות החברתיות, או מקסימום לתוכניות בסגנון הרצועה של רפי רשף, שמאוד אוהבת להפגין את תודעת הארכיון שלה. שם כנראה לא יפספסו את ההזדמנות להקביל בין המופע של אמסלם והמונולוג האיקוני של ארנון צדוק ב"מאחורי הסורגים", אשר צוטט אתמול בנסיבות חריגות מעל בימת הנואמים של בית הנבחרים. אולי ראיון עם צדוק אפילו יסגור פינה בליין־אפ.

אולם המחווה לקלאסיקה הקולנועית היא לא העניין פה. גם הרטוריקה הכוחנית של אמסלם, שכנראה פיספס את התזכיר של ח"כ מיקי זוהר בנוגע לחשיבות השמירה על ממלכתיות, אינה כל הסיפור של הנאום, שהועלה בגאווה לחשבונות הפייסבוק והטוויטר של השר. בהרצאה על הפילוסופיה של ה"מניאק", לרבות הגיחה לטקסט מתוך הסרט, הופיע מסר שלא דובר. ייתכן שזה בגלל שהוא נחתך מהגרסה שהתפרסמה ברשת.

אז אחרי שהבריק עם ההתלבטות בין "מניאק מהותי" או "מניאק תפקודי", נדד אמסלם לכיוון חדש. "אמרתי שאני אבחן את זה בכל מה שקשור לעולם התרבות, הקולנוע", אמר השר, "כל מה שאתם בעצם חזקים בו ומהללים אותו מבוקר עד לילה, כל האנשים של השמאל, שאת חלקם גם ראיתי מפגינים פה". בהמשך הזכיר את "הבמאי אורי ברבש, השחקן ארנון צדוק, אנשים שלכם".

אם כן, התקף היצירתיות של אמסלם במסגרת ההשתלחות באביחי מנדלבליט ובשי ניצן חשף באגביות משהו על השקפת עולמו. "מאחורי הסורגים" הביא לאולמות 600,000 צופים, להיט עצום בקנה מידה מקומי, אבל מבחינת השר זה משהו ש"אתם (השמאל) בעצם חזקים בו ומהללים אותו מבוקר עד לילה". וצדוק, שמגלם מנהיג אסירים מזרחי, הוא חלק מ"אנשים שלכם". טוב, בכל זאת הוא העז לשתף פעולה עם מנהיג האסירים הערבי, ועוד מוחמד בכרי.

מה שפוספס בהשתוממות/אדישות מהנאום זה שהציטוט של "מאחורי הסורגים" לא היה רק כלי ניגוח אלא גם הסתננות לעורף האויב, כדי להדגיש כמה הוא מזלזל בו ובז לו. על הדרך אמסלם שלל למעשה את אהבת התרבות מציבור שלם, שהוא כביכול מדבר בשמו. וזה, ובכן, קצת מניאקי מצידו.

בקטנה

אחרי "עשרה ימים באוקטובר" ו"רצח בקולנוע צפון" המוצלחים )ובאמצע "מקצוע: נביא" המאכזב(, רצועת הדוקו השבועית של "כאן" אירחה אמש סרט נוסף שראוי לתשומת לב. "אין סנטימנטים" של ארתור אברמוב חושף את סיפורו המשפחתי הקשה של הבמאי ומתמקד באימו, שמגדירה את החיים עם אביו כגיהינום. הסגנון המחוספס אמנם מונע מהיצירה לממש את מלוא הפוטנציאל, אבל יש בו מחויבות לאמת העירומה והכואבת. כדי לומר משהו בעל משמעות על המשולש הטרגי של הגירה, מסורתיות ופטריארכליות, "אין סנטימנטים" נמנע קודם כל מסנטימנטליות. גם בשל כך הרגש שבהחלט קיים שם מצליח לחדור.