כסגן ראש השב"כ ידע יצחק אילן קרבות רבים וניצחונות רבים. אבל במאבק אחד ידע שאם יפתח בו, יפסיד מראש: המאבק נגד מחלת הקורונה. אילן, שעבר השתלת ריאה רק בנובמבר האחרון, ידע כי הסיכויים להחלמה, אם יחלה, קלושים. שבועות ארוכים עוד לפני שנדבק בנגיף התריע בטוויטר על מצבה של מערכת הבריאות ועל הקורבנות שהיו ויהיו. יצא נגד המערכת בלי חשבון. וכמו בנבואה שמגשימה את עצמה, נפטר ביום שישי האחרון בגיל 64, זועם ומאוכזב. "המחלה", מספרת השבוע אלמנתו לאה, "הפכה אותו ליותר כועס ויותר מיליטנטי. 'אם אני נדבק בקורונה אני לא יוצא מזה', ככה אמר לי".
השבוע הגיעו לאוהל האבלים שלמרגלות הבניין באשדוד שבו התגורר החברים מהשב"כ, שהיו לצידו בשלל מבצעים ופעולות שרובם נותרו חסויים, ורק על מיעוטם – כמו למשל חיסולם של רבי־המחבלים יחיא עיאש, סלאח שחאדה וראאד אל־כרמי – זכה לתהילה. בין המנחמים היה גם ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין, שהיה הקרוב אליו ביותר, ושרצה כל כך שאילן ימונה להיות ה"ראש" אחריו. גם גלנט הגיע ועמרי שרון שלח מברק השתתפות בצער. בנימין נתניהו? אני שואלת. "הוא לא הביע צער בפנינו", אומרים במשפחה, "הוא הביע צער בתקשורת". בני גנץ, שברשימה שלו התמודד אילן והודח מהמקום הריאלי בשיחת טלפון, הסתפק בהספד בפייסבוק.
39 שנים היו יחד. היא תמיד לצידו, תומכת, שמה את מכאוביה וקשייה בצד כדי לא להטריד אותו בזמן שהוא פועל בשליחות המדינה. לא יודעת בדיוק על מה הוא עובד, אבל מנחשת. הוא לא סיפר, והיא לא שאלה. לפני עשר שנים חלתה לאה בסרטן השד. אילן היה אז סגן ראש השירות, בדיוק לפני ההתמודדות לראשות הארגון. "היו לי ימים מאוד קשים, והוא לא היה איתי בכלל. בקושי בא להקרנות ולכימותרפיה", היא מספרת. "הרבה פעמים שאלתי את עצמי: 'למה התחתנתי עם אחד כזה, מה זה צריך להיות?' אבל עניתי לעצמי: הוא כל כך אוהב את המקצוע וכל כך נהנה, שגם אני חייבת להרגיש עם זה טוב".
גם ביום שבו הודיעו לו שלא יתמנה לראש השב"כ, ובמקומו נבחר יורם כהן, היא חזרה מבית החולים אחרי עוד טיפול קשה, ושוב נלקחה ממנה הפריבילגיה להתפנק. "הוא לקח את זה מאוד־מאוד קשה. נראה לי שזה משהו שהוא לא השלים איתו עד יום מותו. הוא מאוד רצה את התפקיד והיה מוכן לעשות הכל בשבילו, גם אם בתוך תוכו הוא ידע שהוא לא יקבל. לפי מה שהבנו זה בגלל שהוא היה מזוהה עם דיסקין שלא הסתדר עם ביבי, וביבי חשב שהם באותן דעות פוליטיות".
בני המשפחה והחברים מאמינים כי זה היה הרגע שבו נטמנו זרעי מחלת הריאות הקשה שבה לקה ב־2016, שהובילה, או לפחות האיצה, את מותו מקורונה. "זו הייתה אכזבת חייו", אומרת לאה. "שם הוא הרגיש שכל מה שהוא עושה לא הולך, לא מסתדר. זה מה שעשה אותו חולה. אחרי שהוא לא מונה הוא עשה עוד תואר, סיים לימודים בהצטיינות והמשיך בחייו, אבל תמיד הוא הרגיש שהוא לא מיצה עד הסוף. שהוא פיספס את תפקיד חייו. אחר כך ביבי התקשר והציע לו עוד דברים, שהוא יבוא, אבל יצחק סירב".
אל תהיה אידיוט
באוהל, מתחת לתמונה ענקית של אילן, יושבים בני המשפחה – האלמנה לאה, הילדים ואחותו של יצחק, ננה. וגם דרור, חבר מימי האולפן בערבית ועד היום. מראהו רחוק מזה של לוחמי פאודה, אך נראה שגם הוא מסתיר הרבה מעללים וסודות. את הכינוי השב"כניקי שלו הוא מבקש לא להזכיר. "הוא היה מאוכזב כשלא קיבל את תפקיד ראש השב"כ – ובצדק", אומר גם דרור. "אחרי שיצחק התראיין אצל ביבי, הוא אמר לי: 'הרמתי טלפון ליובל (דיסקין) ואמרתי לו: אני לא מקבל את המינוי'".
למה הוא חשב כך?
"שתי אפשרויות, ואני מנחש. אחת, סוגיית גלעד שליט. יצחק היה הכי ממלכתי בעולם, ובראיון הוא נשאל לדעתו, האם אפשר לשחרר מחבלים תמורת גלעד שליט. אני יודע שהוא אמר לנתניהו: 'מקצועית זה לא נכון לשחרר, אבל אתה ראש הממשלה, ואם תחליט לשחרר נדע לעמוד במשימה'. האפשרות השנייה לדחייה – ריכולים שנוגעים לשרה נתניהו ונתן אשל, כי יצחק טיפל בזמנו ביהודים טרוריסטים ולא היה בדיוק אהוד על הצד הימני של המפה. שזו כמובן טעות נוראית, כי להגיד על יצחק 'שמאל' היה ממש לא לעניין.
"אני יודע שהיה גם סיבוב שני. נתניהו דיבר איתו שוב על מינוי לראש השב"כ, אחרי יורם כהן ולפני נדב ארגמן. הוא קרא לו לשיחה, אבל לא מימש אותה, ובסוף מינה את נדב. אמר לו: אני רוצה, תבוא אליי לשיחה, ובסוף לא הייתה שיחה.
"צריך להבין", מוסיף דרור, "שהאיש הזה בא ממקום של תרומה. יצחק היה האיש הכי ציוני שאני מכיר. גם אנחנו, שנולדנו פה ומחשיבים את עצמנו כערכיים, לא מגיעים לרמות שלו. זה אדם שהגיע לישראל מגיאורגיה ב־73', בגיל 17, רק מתוך ציונות, אלוף בכל מיני תחרויות של מתמטיקה ושחמט. איש שנורא רצה לשרת, הלך למבדקי קצונה ולא עבר בגלל השפה, למד עברית מהשירים של כוורת ואחרי שנה ניגש שוב למבדקים, התקבל וסיים כמובן בהצטיינות. זו ציונות אחרת. אדם שהולך לפוליטיקה כי הוא אומר: 'טוב, אז לא קיבלתי ראש שב"כ, אני אתרום במקום אחר'".
ב־2019, לפני הבחירות לכנסת ה־21, החליט אילן להצטרף למפלגת תל"ם של משה יעלון, שאותו הכיר כשהיה ראש חטיבת השומרון בשב"כ. "ברגע שיצחק אמר לי שהוא הולך לפוליטיקה, אמרתי לו: 'אל תהיה אידיוט, זה לא בשבילך. אתה לא הבן אדם לזה. הם יאכלו אותך חי'", מספר דרור. "ואני לא היחיד. כל החבר'ה האמיתיים, שאהבו אותו, אמרו לו: 'יש דרכים לתרום למדינה ואתה צריך לתרום, אבל לא בפוליטיקה. במקרה הטוב, מה תהיה, חבר כנסת באיזו מפלגה? מי ישאל אותך?', והוא ענה: 'אני רוצה להשפיע'".
"בכחול לבן שיבצו אותו במקום חצי ריאלי. ואז יום אחד ראש לשכתו של גנץ מרים ליצחק טלפון: 'החלטנו לשים אותך במקום 45' והוא נעלב עד עמקי נשמתו: 'למה הזזתם אותי? על בסיס מה? ולמה גנץ עצמו לא דיבר איתי, זימן אותי לשיחה?', שזה מה שמוכיח שהוא לא היה צריך להיות שם מלכתחילה. וזה היה האקורד האחרון".
לכתיבה בטוויטר, שהפכה עבורו לערוץ תקשורת בשנה האחרונה, הגיע דרך גיסו. "אחי אמר לו, תיכנס לטוויטר יש שם דברים מעניינים", נזכרת לאה, "ומאז הוא לא עזב את הטלפון והתבטא בחופשיות. הוא לא פחד. כל מה שכתב, הוא עמד מאחוריו, גם אם אמרנו לו: 'די, עזוב, זה יהיה לרעתך, אל תעשה את זה, זה יקלקל לך בחיים', אבל הוא לא הפסיק, כי לא עניין אותו. אנחנו מאוד לא רצינו שהוא יהיה בפוליטיקה, אבל הוא נורא רצה. אני אמרתי לו שזה לא מתאים. 'אתה ישר מדי, יאכלו אותך בלי מלח'. עדיין הוא רצה להיות שם ולהשפיע ולתת את הכוח שלו".
גם דרור מסכים כי התקרית עם כחול לבן פרמה סופית את הממלכתיות של אילן. הוא חצה קווים, בעיקר רגשיים, של התבטאויות. "הרגשתי שהוא יורה לכל הכיוונים. השמצות על המשטרה והפרקליטות בעניין של רומן זדורוב למשל. וכמובן על הכנסת ועל הפוליטיקאים. שגם אם זה צודק, אני לא בטוח שזו הדרך הנכונה. אתה לא יכול ללכת ולהכפיש את כולם. אני חושב שזה היה מתוך הההרגשה שלו שהסוף קרב. זה התחיל לפני שהוא עבר את ההשתלה, מתוך מחשבה ש'אני נכנס ולא בטוח שאני יוצא מזה, אז אני מרוקן את המדפים החוצה'.
"הוא כיסח את ביבי ואת גנץ. כיסח את הפרקליטות בפרשת זדורוב, וירה מאוד ימינה גם מבחינת המצב עם הערבים. יצחק היה ימני, תמיד היה, ותוקפן ולא מאמין, אבל ממלכתי. ופתאום היו כמה ביטויים בציוצים שזה היה יותר ימינה ממה שמצופה ממישהו ממלכתי. התחושה האישית שלי הייתה שהוא מגזים. 'יצחק תוריד גז', אמרתי לו, והוספתי: 'אתה גם חוסם לעצמך. אתה יורה בכולם, למה שיציעו לך אחר כך תפקיד? אולי אתה יכול להיות שגריר?', 'אני לא יכול', הוא ענה. 'אני מרגיש שכואב וחייב להוציא'. אם הוא היה חי וממשיך עם זה, זה היה הופך אותו לקוריוז קיצוני – וזה לא הוא".
אילן מחברת החשמל
לפני כחודש וחצי כל משפחתו של אילן, החל ממנו ועד הנכד מעיין, רק בן תשעה חודשים, נדבקה בקורונה. לאה, הצעירה ממנו בשמונה שנים, הייתה מראשונות הנדבקים. "בוקר אחד", היא משחזרת, "הרגשתי שיש לי חום. יצחק יצא לפגישה והחלטנו שכאשר הוא ייצא ממנה הוא לא יחזור הביתה, אלא ילך לתל־אביב, לבית של הבת שלנו. היא בעצמה הלכה לגור בבית מלון". בדירה של הבת שרונה, באבן גבירול, הוא נהנה מהשלווה, לשבת על הגג שליד בניין העירייה. אבל אז גם הוא התחיל להרגיש מעט לא טוב. "הרופאים", מספרת לאה, "אמרו שלא צריך להיבהל. 'אז הוא נדבק', כך אמרו. כנראה שניסו להרגיע אותנו, ולא אמרו לנו את כל האמת, שזה כן נורא וכן מפחיד".
למה הוא לא הלך לבית חולים?
"המצב שלו לא היה בשביל בית חולים, כי גם ללכת לשם זה מסוכן". אחרי עשרה ימים בתל־אביב מצבו הורע. אילן ביקש מבני משפחתו שיביאו לו את מחולל החמצן הנייד, שאותו החזיק בבית כמושתל ריאות. בינתיים לאה, שקיבלה את המחלה קשה מאוד ("עם פרפורים והזיות"), החלה להרגיש מעט טוב יותר. "אמרתי לו: 'יצחק, אני רוצה שתחזור הביתה, אני כבר מתחילה להתחזק ויכולה לטפל בך. שיהיה לך למי להגיד שאתה לא מרגיש טוב'.
"בסוף האחות מבילינסון אמרה לי: 'אם שניכם מאומתים אתם יכולים להיות יחד'. עוד באותו הלילה הבאנו אותו באמבולנס הביתה, אבל מצבו הידרדר. הוא אמר לי: 'אני לא יכול יותר'. בבוקר, כשפינינו אותו לבית החולים, אפילו לא יכולתי ללוות אותו, כי לא סיימתי עם הבידוד. זה היה יום רביעי. בשבת יצאתי מהבידוד, והבן אמר לי: 'בואי נלך לבקר אותו'. סידרו שיוציאו אותו לחדר מיוחד עם חלון גדול. יצחק, שבינתיים תפס גם דלקת ריאות, אמר לי: 'אני מרגיש לא טוב, לאה. אני לא מצליח לנשום, ואני רוצה שירדימו אותי'. אמרתי לו: 'יצחק, אתה תהיה בסדר, זה יעבור', ואז הוא אמר לי: 'אם אני לא מתעורר, תדעי שאני אוהב אותך'. עניתי לו: 'גם אני אוהבת אותך'".
בשבת לפני שלושה שבועות הורדם אילן. "ידענו", אומרת אשתו, "שברגע שמרדימים, סיכויי ההחלמה יורדים. ביקרתי אותו גם כשהיה במצב הזה, עם לבוש ממוגן". ביום שישי האחרון, לפנות בוקר, היא מספרת, הגיעה שיחת טלפון למספר של הבית. "אמרתי, זו בטח טעות. מי מתקשר הביתה? על הקו היה מרק, אח בבית החולים. אמרתי לו, 'אתה רוצה להגיד לי שהוא נפטר, נכון?', כי אני ידעתי שמושתלי ריאה לא שורדים. והוא אמר שלצערו כן".
הם הכירו בשכונת נווה יעקב בירושלים כשכנים. היא הייתה רק בת 16 והוא קצין בנ"מ בן 24. הדבר הרע היחיד שהיה לאמא של לאה להגיד על חתנה לעתיד נגע לפער הגילים. ובכל זאת, כעבור שנה נישאו ונולדו להם שלושה ילדים: יונתן, רמ"ד גיאוגרפיה באגף התכנון במשטרה, שרונה, מנהלת תקשורת שיווקית בקופת חולים כללית, וגבי, מתכנת מחשבים. כשהיו שואלים אותם "מה אבא עושה?" הם היו עונים "פקיד במשרד הביטחון".
היא עצמה גננת שפרשה לא מזמן לגמלאות. "אני זוכרת תקופה שגבי היה בצבא, שרונה במודיעין ויונתן היה מאבטח אישים שאיבטח את אולמרט ואת הנשיא, וכולם סיפרו סיפורי גבורה ורק לי לא היו. הייתי אומרת להם: עכשיו תרשמו על הדלת 'משפחת שושו', וזהו". גם השכנים באוהל האבלים מודים שלא ידעו מה עושה השכן החביב שלהם. "ביום שהוא היה צריך להיבחר לראש השב"כ", משחזרת לאה בחיוך, "באו עיתונאים אלינו הביתה. חיכו בחצר, אחר כך באו לשכנים: 'אתה מכיר אחד כזה וכזה, שאולי יהיה ראש השב"כ?', והשכנים אמרו: 'אנחנו מכירים, אבל הוא לא עובד בשב"כ, הוא עובד בחברת החשמל'".
את דרכו בארגון התחיל אילן באמצע שנות ה־80, במחלקה לריגול רוסי. "היו אז שבתאי קלמנוביץ', מרקוס קלינגברג", משחזרת לאה. "זה עניין אותו אבל לא נתן לו את האתגרים שהוא רצה. ואז התחיל הטרור והאינתיפאדה הראשונה והוא רצה לעבור למשהו עוצמתי יותר, כמו סיכול פיגועים".
לשם כך היה צריך לעבור למחלקה הערבית ונדרש ללמוד באולפן. "זה היה ללמוד שפה חדשה מההתחלה ועד הסוף וגם להכיר את המנטליות, והיינו נשואים עם ילד, אבל הוא רצה את זה ודבק במטרה שלו. הוא היה חוקר שלא ויתר על אף נקודה. לא היה בבית ימים ולילות, וכשהיה מגיע הטלפונים היו מצלצלים בלי סוף. היה לו טלפון אדום שטירטר עד שכבר לא יכולתי לישון לידו. קניתי לו חוט ארוך ושמתי בחדר אחר. אמרתי ליצחק: 'עכשיו תסתובב בכל הבית ותדבר'".
פאודה אצלי בבית
דרור, חברו הקרוב, הכיר אותו באולפן, ולמרות ההבדלים ביניהם ("יצחק היה זה שבסוף יום עבודה ארוך היה גם לוקח הביתה עיתון בערבית, ואילו אני מארגן את כולם והולכים לפאב") הפכו לחברים טובים. לימים היה דרור פקודו של אילן. הרבה מהסיפורים המשעשעים בשבעה נגעו לתקופה ההיא. "היה לנו נחקר קשה", משחזר דרור, "אחד שאנחנו יודעים בוודאות שהוא מחזיק אמל"ח, אבל הוא לא מדבר ולא משתף פעולה. ערב אחד יצחק, שהיה תורן ערב, ירד רגע לאוטו, וחזר עם תיק כחול כזה של האגודה למען החייל, עם מגבת, בגדים להחלפה וכל מה שצריך תורן לילה. ואז הוא בא לחדר שבו ישב הנחקר, וזרק את התיק על השולחן. והנחקר בהלם, ופתאום מתחיל לדבר איתנו: 'חאלס, אני רואה שאתם יודעים הכל'. לא היה לנו מושג על מה הוא מדבר. 'ברור שאנחנו יודעים הכל', ענינו בביטחון, 'קדימה, דבר'. וההוא מתחיל לפרט: 'קלצ'ניקוב, רימונים...' ואז אנחנו קולטים שהוא חושב שתפסנו את התיק שלו. שנים היינו צוחקים על זה".
לאה אומרת שנחשפה לחלק קטן מאוד מעבודתו של בעלה. "הוא לא היה מספר לי הרבה", היא אומרת, "כדי שלא אדאג. אבל בשנים האחרונות הוא היה רואה פאודה ומתענג. אני, לעומת זאת, לא הייתי רואה. פאודה הייתה אצלי בבית, מה יש לי לראות. כשהייתי אומרת לו את זה, הוא ענה: 'זה כלום לעומת מה שיש לי בעבודה'".
ובכל זאת, שתי פרשות היא זוכרת במיוחד. הראשונה, חיסולו של יחיא עיאש בינואר 1996. "לטלפון של עיאש הם קראו 'גינקולוג'", היא משחזרת. "ויום אחד אני שומעת 'הגינקולוג נמצא פה', 'הלך לשם', 'נחשף', 'הלך לפה'. אמרתי לו: 'תגיד לי יצחק, מה לך ולגינקולוג?' כשהוא חוסל יצחק לא אמר כלום אבל אני לבד עשיתי אחת ועוד אחת. עד שהוא לא חיסל את עיאש הוא לא נח לרגע. הוא היה מביא מלא חומר הביתה, יושב לילות וקורא מיילים ודואר".
פרשה נוספת שהיא זוכרת הייתה שחרורו של עזאם עזאם בדצמבר 2004. "ראש הממשלה היה אז אריק שרון ויחד עם אבי דיכטר, ראש השב"כ, הם אמרו לו: 'עכשיו אתה הולך ומביא את עזאם לארץ'. הוא נסע אליו לכלא במצרים אמר לו: 'אני מוציא אותך מפה. אני מחזיר אותך הביתה'. ככה נודע לעזאם על השחרור. הם נשארו בקשר גם אחר כך. אירחנו אותו פה בבית והוא אירח אותנו. זה אפיין אותו להישאר בקשר עם אנשים שהוא התחבר אליהם".
איך זה להיות נשואה לסגן ראש השב"כ?
"תשאלי קודם כל איך זה להיות נשואה לאיש מערכת הביטחון. זה פשוט שאין חיים. הרגשתי שאני לבד. היו לי ימים לא פשוטים, כי הוא בכלל לא היה בבית. הייתי מתקשרת אליו: 'יצחק, אני רוצה לספר לך משהו'. והוא היה עונה: 'מותק שלי, מה זה, זה משהו דחוף? אין לי זמן, אני מצטער', וסוגר לי את הטלפון. לא הייתי מציקה או מפריעה לו, אבל בוכה עם עצמי.
"בעיקר דאגתי מדירות המסתור או אם הייתי שומעת שיש מפגש, שם פחדתי ממארבים, כמו שקרה לחבר שלו שנרצח על ידי אחד הסוכנים. גם כשהוא היה בשליחויות בחו"ל, זה היה קשה. יונתן היה בכיתה א', שרונה בגן. כל לילה מילאתי את הכרית בדמעות. בשנות ה־90 נפתחו השערים לעלייה הרוסית והוא היה שם חודשים. לא יכולתי לדבר איתו, רק אחת לשבוע הייתה לנו שיחה בטלפון מיוחד שהביאו לי. הייתי קמה, מתלבשת יפה, כמו לפני פגישה, רק בשביל לדבר איתו כמה דקות. אלו היו חיי".
בזמן האחרון העסיקו את אילן שני תחומים: משפט חוזר לרומן זדורוב, ומציאת פתרון רפואי לקורונה. בעניין הנגיף נפגש עם חבריו מהעבר, אנשי המכון הביולוגי ומכון ויצמן. "הוא כל הזמן כתב", נזכרת לאה, "שלא ייאמן כמה שהאינטרס הפוליטי שולט ולא האנושיות. אם ביבי היה מגיע לבתי חולים, לראות שאנשים מספידים את יקיריהם, הוא היה מתנהל אחרת. הוא עצמו תמך בהפגנות בבלפור. היה מבסוט מהן, למרות שחשב שזה מסוכן ולא הלך. יצחק לא השאיר לנו צוואה פוליטית, אבל היה לו קשה עם זה שאין יושר או צדק במדינה. זה כאב לו. וזו צוואתו – לשנות".
