שבועיים וחצי לפני פסח הרגשתי שיש לי הרבה ליחה ושקשה לי לנשום. תרופות לא עזרו. הזמנתי את מד"א והם לא רצו לבוא. תישאלו אותי ואמרו לי שאני לא חולה קורונה. עבר זמן רב ועדיין לא הרגשתי טוב. מד"א החליטו סוף־סוף לבוא ונתנו לי אנטיביוטיקה. אחרי פחות משבוע הבן שלי לא הסכים שאשאר ככה והזמין לי אמבולנס. למחרת כבר הייתי מורדם ומונשם למשך חודש בסורוקה. לאחר מכן הייתי שלושה שבועות בטיפול נמרץ, שלושה שבועות במחלקת קורונה ואז עוד שלושה שבועות בשיקום בבית החולים רעות.

ירדתי 17 קילו. הייתי צריך ללמוד ללכת מהתחלה. היו מקלחים אותי במיטה, מאכילים אותי, לא יכולתי לצאת מהמיטה, מכשירים מחוברים אליי לכל מקום, עם קטטר וטיטול. כמו תינוק, למדתי הכל מהתחלה. הורדמתי חודש והרגשתי שישנתי יום. בכל התקופה הזאת אשתי טיפלה בילדים והיה לה מאוד קשה.

אני כמעט לא זוכר כלום מההרדמה. הרגיש לי שהנשמה שלי מנסה לצאת מהגוף. כולם התפללו בשבילי. המשפחה שלי נלחמה עליי. היו לי הרבה חלומות מוזרים שחשבתי שחלקם אמיתיים. חלמתי שאני נמצא במרפאה ליד הבית ושיש שם מלא גמדים בגודל של כיסא. גמדים שהם כמו אחיות, עושים לי בדיקות דם ואומרים לי הכל בסדר. בשבת אמרתי לגמדים לא לדבר בטלפון, כי אני שומר שבת. הרבה דברים הזויים. גם אחרי שקמתי המשכתי להזות אותם לידי, הייתי חולמני וראיתי דברים לא אמיתיים.

יום אחד מישהו שאני מכיר, שכן שלי, נכנס ואמר לי שאני אהיה בריא ואז יצא מהקיר. אני ראיתי אותו אבל אשתי אמרה לי שהוא לא נמצא. אחרי זה ראיתי אותו במציאות, לא ידעתי מה להגיד לו, לשאול אותו אם חלמתי או לא. עד עכשיו אני לא בטוח, הרגיש לי שזו מציאות חיה. ככה הייתי במשך לא מעט ימים. לא הבנתי איפה אני נמצא. לא נפגעתי פיזית, אבל יש לי עדיין טראומות. נפגע לי חוש הטעם. אבל זה משתפר.

חזרתי לעבוד אז אני מחזיק את עצמי. לפני כן הייתי נרדם כל כמה שעות. אני איש דתי ואני אומר כל הזמן — הקורונה באה ללמד אותנו לקח. יש לכולם גאווה עד השמיים ולאלוהים נמאס. החליט להביא לנו משהו שאף אחד לא יכול עליו וסגר את כל העולם. כדי שנלמד לקח ונחזור לצניעות שלנו.