דם אמיתי

לא מעט פרויקטים חוזרים לאינתיפאדה השנייה במלאת שני עשורים לפריצתה, וכך עושה גם "אחרי 20 שנה". הסדרה של רועי כ"ץ אמנם סובלת מדלות ויזואלית חריפה (ולא מפתיעה, בכל זאת ערוץ הכנסת) אבל היא מחפה עליה באמצעות רוחב יריעה (שבעה פרקים, מהם שודרו ארבעה) ובעיקר בזכות ניתוח רב־ממדי של אירוע מכונן בתולדות המדינה, שהשפעתו עדיין ניכרת.

למשל, הסדרה נעה בין מרואיינים מתבקשים כגון משה (בוגי) יעלון ואבי דיכטר לצד דמויות כמו היוצרים רועי עידן ("מנאייכ") וגלית חוגי ("האחיות המוצלחות שלי") ואנשי תקשורת כאריה גולן ויעקב אילון. התוצאה היא לא רק שחזור של הכרוניקה (קמפ דיוויד, אריק שרון עולה להר הבית, פיגועים, חומת מגן, סיכולים ממוקדים וכו') אלא הסתכלות נבונה מלמעלה על תקופה שעיצבה את המציאות מבחינות רבות: ביטחונית, פוליטית וגם תקשורתית. ומבלי להגיד זאת במפורש, ניתן למצוא בסדרה הסברים להלך הרוח המתעתע של ישראל בעידן הקורונה.

הפרספקטיבה על סיקור הפיגועים יכולה ללמד, לדוגמה, על הסיבות בעטיין חומרת הנגיף מתקבלת באופן שונה בין גילים, קהילות ולפעמים אפילו בין אנשים מאותו משק בית. המשדרים המיוחדים מהזירות המדממות היו טקס יומיומי, שהזריק לווריד הישראלי מנות בלתי נסבלות של אימה מוחשית. הדם השפוך לא היה מטאפורה, אלא אורח קבוע בסלון. הדיון אם ומה מכל זה צריך לסנן הגיע באיחור דרמטי. בינתיים, דור של צופים כבר ידע בעל פה את כל שלבי הריטואל: האות שמבשר שמשהו נורא קרה, המבזקן הקודר, הדיווחים החלקיים והמעגליים, המראות המזעזעים, העדויות ואז בערב סיכום הזוועה (מספר הנרצחים, שמותיהם, הלוויות וכו').

נדמה שאחד האפקטים הבולטים של הפוסט־טראומה מאז, היא הדחקה של כל מה שאינו גלוי לעין בצורה וולגרית ובוטה. "שם הייתי ממש", מספר גולן בסוף הפרק השני, "אתה לא מדבר על זה, אתה בתוך האירוע, דקה אחרי שהוא קרה. ואין דבר יותר משכנע, יותר מרשים, מדבר שאתה רואה בעיניים שלך". כשהמגיש הוותיק אומר "שם הייתי ממש", נשמע שהוא לא בהכרח מתכוון למקום שבו התפוצץ מחבל מתאבד, אלא לתחושה שאתה תמיד שם, ללא קשר למיקומך הפיזי.

"כמעט ולא היו אזרחים ברחובות", נזכרת פרופ' דנה אריאלי בפרק השלישי ואז לפתע שולפת את ההשוואה: "מה שהייתי מצפה לראות גם עכשיו, אפרופו קורונה, אבל זה לא המקרה. יש אנשים". דווקא ההערה האגבית של אריאל נוגעת בלב העניין: מי שנדרשו לעכל את חרדת המוות המצמיתה של האינתיפאדה השנייה, יתקשו להתרגש מאיום בלתי נראה. ומי שהתרגלו לפתור בעיות אך ורק בהפעלת כוח, לא יבינו למה הנגיף בעיקר מגחך כששוב ושוב מניפים עליו פטיש.