בין הזמנים

גשם הכוכבים // חוליו לימסארס - מספרדית: רמי סערי - כרמל - 224 עמודים

במקור הספרדי מ־2013, כפי שמציין המתרגם רמי סערי, נקרא הרומן הזה 'הדמעות של סן לורנסו'. בליל סן לורנסו, שחל בחודש אוגוסט, נהוג בספרד לצפות בכוכבים נופלים. גם אביו של המספר לקח אותו בילדותו לצפייה כזו, לילה שנחקק בזיכרונו, וכעת, בזמן ההווה של הרומן, המספר בן ה־52 יוצא עם בנו שלו לצפייה לילית דומה.

כשקוראים את הרומן כולו מבינים שכוכבים נופלים, כלומר הזמן ששוחק גם גרמי שמיים נצחיים לכאורה, הוא דימוי התשתית של הספר המלנכולי, היפה והמרגש הזה. "כאשר אני מסתכל עליו בעודו מביט בשמיים, שרוע על השמיכה שהבאתי בשבילו מהמלון, זאת שאנחנו חולקים כמו שני חברים, אני חש שהוא בה בעת מתרחק מן הילד שעודנו, אותו ילד שממנו הוא עתיד להיפרד, אחת ולתמיד, בקרוב מאוד. כך יעשה משנה לשנה, כפי שקורה לכולנו, והוא יהיה הראשון אשר יופתע מכך".

אבל תודעת חלוף הזמן מוחרפת לא רק בשל הזיכרונות שמעוררת הסיטואציה אצל הגיבור ביחס לאביו שלו. היא מוחרפת גם משום שהיא מתרחשת באיביזה (סערי מתרגם "איביסה"), האי המפורסם שהמספר חי בו בנעוריו חיי חופש, כשרק החל להיות מתויר כל כך. "באי הזה ובלילה הזה הזמן מכביד יותר מכרגיל הזיכרונות מתקופת שהותי באיביסה נובטים בחשכה, והם מורים לי כי השנים שחלפו מאז כבר רבות מספור, וכמו כן הם מראים שהעולם השתנה בינתיים ממש כמו האי וכמו חיי". מדוע עזבתי בעצם את האי, שבו חלפו עליי "השנים הטובות בחיי", שואל את עצמו המספר. אולי משום ש"אפילו מן האושר מתעייפים".

כשהוא לצד בנו, הדרוך לקראת הכוכבים החורגים ממסילותיהם, נע המספר בזיכרונותיו על פני עברו. הוא מרצה נודד באוניברסיטאות אירופה לשפה ולתרבות הספרדית, עקור וללא שורשים. גם יחסיו עם אם ילדו הסתיימו זה מכבר. הוא מתחרט כעת על שלא היה נוכח יותר בחיי בנו וגם מתחיל לחוש געגועים למולדתו ונחוש לחיות בה. זיכרונותיו נוגעים גם לאמו, כיום זקנה דמנטית בבית אבות, ולאחיו שמת בתאונה בנעוריו. הזמן חולף, ניגר, ביעף, והגיבור מנסה לקבע בכל זאת כמה יתדות בחולות הנודדים של הזמן: הבן שנולד לו, הארץ שהיא מכורתו, יתדות הזיכרונות עצמם.

הבדידות, שבעבר הייתה "כה מעשירה, מענגת ועתירת אפשרויות בחירה, נהפכה בהדרגה לחשוכה", מהרהר המספר כשהוא מנסה להדק את קשריו עם בנו. ברגע אחר ברומן, אותו חושך של בדידות מתואר ככזה שהתעצם ללא נשוא כשהגיע ללמד באופסלה שבשוודיה, בקצה השני של היבשת. הלילה הצפוני החורפי הארוך איים לחנוק אותו, כפי שאיימו לעשות גם זיכרונותיו. הוא מתמהמה באוניברסיטה ובברים, מפחד לחזור לביתו. ולבסוף מנסה לכתוב רומן שיכיל את זיכרונותיו, "להטיל באמצעות לילה צלול יותר אלומות אור על חשכת הלילה שבו חייתי אז". אבל הוא אינו מצליח. "לא היה בכתיבה כדי להטיל אור על חיי, וגם לא כדי לסלק את חשכת העולם".

הרומן הזה כתוב במתכונת לירית משתהית, שבה ההתעכבות על רגשות ופיתולי התנסחות מרכזית יותר מאשר מתיחת קווי העלילה והאירועים הנפרסים בספר. במובן הזה, חוליו לימסארס הוא חלק ממסורת ספרותית אירופית שנציגיה בעשורים האחרונים הם תומס ברנהרד, זבאלד ובן ארצו של לימסארס, חוויאר מריאס. במלנכוליות העמוקה של הרומן קרוב לימסארס במיוחד לזבאלד, שציטוט שלו מופיע בפתח הספר. נדמה שגם פרוסט ניצב מאחורי הרומן, בהתמקדותו בזמן ובזיכרון: "הדבר היחיד שלא ייעלם הוא הזמן. בדיוק כפי שאמר לי אבא שלי בלילה ההוא על הגורן".

זה רומן איטי, יש להזהיר את הקוראים הפוטנציאלים, אבל האיטיות הזאת רוויה רגש, מאתגרת ולרוב מתגמלת בסוף המעקב אחר המשפטים המפותלים. אין כאן מניירות של רומן "איכותי". רוויות רגש הן בעיקר השיחות של המספר עם בנו. הבן מגלה לו שצותת לכמה שיחות של הוריו שקדמו לפרידתם, והוא אינו מבין עד הסוף מדוע נפרדו. "זה קורה לכל הבנים. כולנו מבינים באיזשהו שלב למה ההורים שלנו עשו את מה שעשו. וזה יקרה גם לך. אתה עוד תראה עם הזמן", אומר לו האב. ובמקום אחר מהרהר בכך שבנו הצעיר עדיין אינו מודע למרוץ הזמן: "מה פדרו היה חושב אילו ידע עתה, שהכל עובר ונעלם כמו האורות שניצתו בתבל לפני מיליוני שנים, ולפתע פתאום הם חדלים להתקיים, בדיוק כמו האור שזה עתה נעלם? האם גם אז היה רגוע כפי שהוא עכשיו?"

שלושה רומנים ושני ספרי שירה של לימסארס, יליד 1955, תירגם סערי לפני כ־20 שנה. התרגום הנוכחי עורר בי סקרנות לגביהם. •