yed300250
הכי מטוקבקות
    |
    7 לילות • 27.10.2020
    חגיגה לעיניים
    התסריט של 'צ'רלי וחצי' ששונה בגלל הערה של המנקה על הסט. המלצר שנשלח לאיים על הכוכב הראשי ב'חגיגה בסנוקר'. הרעיון להביא מסור חשמלי לברית מילה ב'מתיחה הגדולה'. התפקיד שהוצע לענת עצמון ב'אבא גנוב' בלי אודישנים והסיבה שקיבלה התנצלות 15 שנה אחרי. ומיכל ינאי שקיבלה את 'נשיקה במצ"ח' למרות שאמרו לה שאין סיכוי. החברים שליוו את יהודה בארקן נזכרים בסיפורים מאחורי הקלעים של האיש שעזר לעצב את התרבות הישראלית, וכבר מתגעגעים
    רז שכניק

    צ'רלי וחצי, 1974 במאי: בועז דוידזון

    "יום אחד כל הצוות ישבנו ואכלנו ארוחת בוקר על שפת הים בתל־אביב", סיפר בארקן בראיון האחרון שלו ב'7 לילות' באוגוסט. "אנחנו סועדים את ליבנו, בועז מעלעל בעיתון ופתאום נתקל בידיעה שסרג'יו לאונה, במאי מערבוני הספגטי, עושה סרט חדש. הוא הרים את הראש ואמר, 'אם הוא עושה מערבוני ספגטי, אנחנו נעשה סרטי בורקס'. קיבלנו את הטקסטים, הוספנו משלנו. למשל, ב'צ'רלי' זאביק הוסיף את 'כמה שיש' בדיאלוג על הביצים עם הדמות של ארליך. בצלחת היו 30 ביצים. בפועל אכלתי חצי ביצה. בסרט אתה כמובן מצלם קטע־קטע, מכניס ביצה, לוקח ביס ומתחיל לאכול את החצי. בועז אומר קאט ואת החצי השני מוציא החוצה. מכניס עוד ביצה, וככה קדימה. גם זאביק אכל חצי ביצה, אבל הוא אכל עם הקליפה!"

     

    סרט הקאלט צולם כשבארקן כבר היה כוכב גדול בארץ. זאב רווח שגילם את דמותו של ששון נזכר. "את 'צרלי וחצי' צילמנו בחלקו במהלך מלחמת יום הכיפורים והצילומים נעצרו בגלל המלחמה. אלה היו זמנים קשים, ואמרנו שעל הסט העיקר לצחוק. 'מה רוצה התולעת, מחפשת חכה', הומצא על הסט. איזה תסריטאי יכול לכתוב משפטים כאלה? 'מי מתעסק, זה מיקו?' למשל, נולד באחד המפגשים על הסט. בכל מפגש כזה רציתי משפט שיבסס את הסצנה וגם להשיג את זה שיהודה לא יידע לענות מתוך התגרות בצחוק. כשאמרתי את זה בפעם הראשונה היו דמעות על הסט. כמה שיהודה חסר לי. אני כבר מתגעגע".

     

    עבור בועז דוידזון זה היה הסרט הרביעי ואת סופו שינה ברגע האחרון. "כשהסרט היה גמור, הקרנתי אותו לעצמי עם העורך ואיש הקול. המנקה של האולפן שאל אותי אם הוא יכול להישאר לראות את הסרט. אמרתי, בבקשה. בסוף הסרט הוא אומר לי, 'בועז, נהניתי מאוד מהסרט, אבל אם יורשה לי, יש בעיה אחת. בסוף הסרט מיקו נפרד מצ'רלי ונוסע לאמריקה, רואים מטוס ממריא, אבל פתאום מתברר שהוא לא נסע והילד רץ אל זרועותיו ויש כינורות'. שאלתי, 'אז מה לא בסדר?' ואותו מנקה אומר לי: 'למה שמיקו לא ייסע לאמריקה? מה יש לו לעשות פה? הוא גר בשכונת עוני. איזה עתיד יש לו?' אז הקשבתי לו ושיניתי את הסוף. בסוף גם אני נסעתי לאמריקה. הלכתי רגע לנוח ונשארתי עד היום".

     

    טוביה צפיר שגילם את רוברט, אמריקאי מלוקק ומתנשא שמתחרה עם בארקן על הבחורות, נזכר ברגע מפחיד. "אני זוכר את הסצנה במעלית, כשאני עולה ותוקעים אותי. באותה העת אני לומד פסיכולוגיה באוניברסיטת תל־אביב ובדיוק בפרק על פוביות, אני כלוא במעלית וחוזרים על הטייקים, זה לקח לפחות שעתיים. ואני מתחיל להזיע ולהרגיש שרע לי ורוצה באמת לצאת משם. אז יצאו כמה רגעי משחק אמיתיים".

     

    אלי תבור קיבל את ההצעה לכתוב את התסריט משני מפיצי סרטים מוכרים אז. "ברחוב פינסקר בת"א היו את האחים זבולוני. הם ייבאו סרטים מפרס־איראן. הם קבעו איתי פגישה ואמרו, 'אנחנו רוצים שתכתוב לנו תסריט. יש סרט פרסי מצליח ואנחנו רוצים שלפי הסרט הזה תכתוב לנו תסריט'. הם לא הראו לי את הסרט, אבל סיפרו לי בקווים כלליים על דמות ידועה שחוזרת בקולנוע האיראני־פרסי, על מישהו בשוליים של החברה, על סף הפשע, אבל בכל זאת בחור מקסים וטוב לב ושמח. הדמות של צ'רלי, בסופו של דבר, התבססה על מסעדנים יוצאי מרוקו שהכרתי. הם כביכול היו על סף עולם הפשע, אבל הצליחו להתקדם והיו מארחים של הבוהמה התל־אביבית. רציתי להעביר פה מסר חברתי, שהמזרחים לא צריכים להרגיש עצמם נחשלים לעומת האשכנזים אלא מחושלים, שהם צריכים להתגאות במורשת שלהם".

     

    אריה מוסקונה שגילם את המלצר בסרט הגיע לסט בעיקר בגלל הקשר המיוחד עם בארקן. "יהודה הביא אותי ב'צ'רלי וחצי' לסצנה אחת כי אהב שאנחנו מדברים במשחק רק עם המבטים בעיניים. אז עשינו את הסצנה שאני המלצר במסעדה, עוזר לצ'רלי לא לשלם את הארוחה ומפיל אותה על הדמות של טוביה צפיר. זה היה יום צילום אחד, קטע קטן, אבל יהודה אמר לי, 'אני חייב אותך אריה'. אילתרתי שם על הסט משפט בסגנון: 'הוא כל יום שלישי־רביעי פה, כל השבוע פה'".

     

     

    חגיגה בסנוקר, 1975 במאי: בועז דוידזון

    "הסרט הזה הקדים את זמנו. במציאות, לפני 45 שנה, הייתי גבריאל קל הדעת, זה שמשחק עם העולם ובמרכז העולם. היום אני כבר עזריאל, זה שהתורה הפכה למרכז יומו ועולמו. 'סנוקר' כנראה היה התסריט האמיתי של החיים שלי", סיפר בארקן בראיון ל'7 לילות'.

     

    זאב רווח גילם את דמותו הבלתי נשכחת של חכם חנוכה. "את רוב הדברים זרקנו מהשרוול תוך כדי עבודה. ההשראה לדמות של חנוכה הייתה מטיפוס ירושלמי אסלי, כאלה היו הרבה אז, בתקופה של שנות ה־60 וה־70, חלקם אנשים שהכרתי אישית. 'יא וואראדי, איזו קציצה' למשל, זה משפט שלמדתי מירושלמים במוסררה. מהקמח והתורה, גם מהשכונה, יצא 'איזה קמח כבוד הרב? הוא לא עובד במאפייה‭.'‬ זו הרי לא תשובה סתם, זה מענה עם התקפה.

    חגיגה בסנוקר את רוב הדברים זרקנו מהשרוול תוך כדי עבודה
    חגיגה בסנוקר את רוב הדברים זרקנו מהשרוול תוך כדי עבודה

    "גם את המשקפיים של חנוכה הבאתי מהרגע להרגע. ראיתי חנות משקפיים פתוחה ברחוב העלייה בתל־אביב. ביקשתי מהמוכר שירכיב לי משקפיים מיוחדים עם זכוכיות גדולות כאלה, שאיתן היינו שורפים ניירות בבית הספר. המוכר ענה לי, 'שמע זה מסוכן, אסור להסתכל על השמש, זה ישרוף לך את הרשתית'. בשנייה שהרכבתי אותם, כבר היה לי ברור: 'כל עדשה – מיקרוסקופ'. לא ראיתי שום דבר, הכל היה מטושטש. נתקלתי בעמודים על ימין ועל שמאל. בועז דוידזון, יהודה ויעקב בנאי לא ידעו שאני מגיע עם המשקפיים האלה. ברגע שהרכבתי אותם, איש מהם לא היה יכול לשחק בכלל, מרוב צחוק. בסוף הסצנה המפורסמת בבית הרב כמעט לא נשאר איש על הסט".

     

    את בארקן שמגלם תפקיד כפול, לא היה פשוט לצלם. "היה די מסובך להגיע לטכניקה הזאת שהיום היא פשוטה לביצוע", אומר הצלם דוד גורפינקל. "כשהוא עמד מול אחיו, הוא לא עמד כמובן מול שום דבר אלא מול עצמו, התייחס כביכול למי שעומד מולו ואז שוב צילם את הקטע בדמות אחרת. היינו מגלגלים אחורה וקדימה את סרט הצילום, מסמנים בעיפרון דק היכן הקו שחוצה את הפריים בין הדמויות של יהודה, קושי של ממש שלא קיים יותר. כדי שיהודה יוכל לכוון נכון את העיניים, היה מעין סטנד של הדמות שלו, כשבקצה יש פלסטר, וכך הוא היה אמור לדמיין את אחיו שעומד מולו".

     

    את הרעיון לסרט שאב התסריטאי, אלי תבור ממחזה מוכר. "הבסיס היה הרעיון השייקספירי של אחים תאומים מעולמות אחרים שמתגלגל לקומדיה של טעויות. בועז הכניס שינויים בתסריט ממש לפני הצילומים. למשל את סצנת המשטרה במלון עם סלבדור, כשיוסף שילוח מנשק את זאב רווח המחופש לאישה".

     

    אחד הדברים שחזרו על עצמם גם בסט הזה היה האהבה למתוח את בארקן. "פעם אחת יהודה בא לסט עם בחורה צעירה יפה שהוא הכיר", נזכר הבמאי בועז דוידזון. "היו מתות עליו, הבחורות. אמרתי שאני חייב לעבוד עליו בעניין. אכלתי במסעדה בדיזנגוף בת"א באותו יום ואמרתי לאחד המלצרים, 'אני נותן לך קצת כסף, תבוא לסט עצבני ותגיד שאתה אבא של הבחורה שבאה לסט'. למחרת הופיע האיש ואומר, 'מי זה בארקן שמתעסק עם הבת שלי'. יהודה בא ואומר, 'מי התעסק, חלילה'. האיש הרים חתיכת קרש והתחיל לרוץ אחריו עד שסיפרנו ליהודה שעובדים עליו. זאביק יום אחד נקם ביהודה, שהיה עובד עליו כל הזמן. בסצנה שהוא משחק מלצר שמביא לו לשתות, הוא השתין לתוך הכוס והביא לו את זה לשולחן. כן, יהודה הספיק לטעום".

     

    את הפסקול הנצחי והיפה לסרט יצר מתי כספי. "לא הייתי מנוסה אז בכתיבה לסרטים, אבל איכשהו ידעתי מה אני צריך לסרט הזה. כתבתי מוזיקה שמחה וגם מוזיקה רומנטית, עצובה. ישבתי עם התזמורת באולפן, ראינו את הצילומים על מסך גדול וממש ניגנו לפי התמונה. יצא לי משהו חמוד, מתגלגל. לחלקים הרומנטיים נכתבה המנגינה שלמעשה מרכיבה את שני הקטעים הראשונים בשיר 'ברית עולם‭.'‬ כעבור שנתיים נולד החלק השלישי של המנגינה הרומנטית ואז הבאתי את הלחן השלם לאהוד מנור, שהוציא שיר מגירה שכתב לעפרה אשתו, התאים את המילים ללחן וקרא לשיר: 'ברית עולם'".‬

     

    'חייך אכלת אותה', 1980, ושרשרת סרטי המתיחות עד 'גברת תפתחי... זה אני', 1992

    בימוי: יגאל שילון ויהודה בארקן

     

    "מה שהדהים את כולם זה הנאיביות של אותה תקופה. בפתיחת 'חייך אכלת אותה' אנשים יוצאים החוצה, 400 איש, כדי לדחוף רכבת שהסטרטר שלה נתקע", סיפר בארקן. "היום זה לא היה קורה".

     

     

    את דרכו בעולם המתיחות התחיל בארקן בגלי צה"ל. ההחלטה לעבור לקולנוע הגיעה באופן לא צפוי. "ב־1978, צבי שיסל ובועז דוידזון עשו את סרט המתיחות הראשון שנקרא 'ישראלים מצחיקים'", מספר יגאל שילון. "זה קצת הרגיז את יהודה, כי הוא חשב שהוא מלך המתיחות. הוא צילצל אליי ואמר, 'בוא נעשה סרט אנחנו'. הוא לא ידע אז איך עושים סרטים, אני לא ידעתי איך מותחים. אז התחברנו יחד, וכל אחד השלים את מה שהשני לא יודע. עשינו את 'חייך אכלת אותה' שהיה הצלחה ענקית, 630 אלף צופים. העלינו אחרי את 'המתיחה הגדולה' ואז את 'ניפגש בסיבוב', שהגיע כבר ל־750 אלף צופים. אחרי זה היו שני סרטים שהייתי פחות מעורב בהם, אבל עדיין עשינו ביחד, את 'ניפגש בחוף' ו'ניפגש בספארי'. ואז נפרדו דרכינו ועשיתי לבד את 'עבודה בעיניים' עם הבטלנים אחרי האירוויזיון, יהודה התרגז ועשה לבד את 'גברת תפתחי... זה אני'. הייתה לנו מתיחה כשקרוליין עוצרת אנשים ואומרת שהיא לא מצליחה להניע, מבקשת מאנשים לבוא לעזור לה ובאוטו אין מנוע. יצאו כל מיני חבר'ה, ואז הגיע בחור ערבי שדיבר חצי ערבית, חצי עברית, הוא היה מצחיק בטירוף ואמר, 'אין מנוע גברת'. באו ואמרו לנו, 'לא יפה לצחוק על ערבים', אז הוצאנו אותו מהסרט. זה הפוליטיקלי־קורקט של אז. אולי גם היום היו אומרים את זה".

     

    מושון אלבוחר היה אחד ממפעילי המתיחות הכי זכורים בסרטים של בארקן. "הצטרפתי לצוות בסרט 'המתיחה הגדולה' ב־1984, כשברית המילה הייתה המתיחה הראשונה שעשיתי. הבאתי מזוודה, הקהל לא התייחס. הוצאתי מסור חשמלי וגם כף לגלידה. אמרתי שאני מחליף את המוהל. שאלו איך קוראים לי, יהודה לא בחר לי שם אז אילתרתי: אל חדד. זה עבד". הראנינג־גג של 'מושון שלנו, אנחנו עוד נחזור אליו' יצא בעריכה של מתיחה אחת שהייתה מחולקת לכמה סיפורים לאורך הסרט, ויהודה היה צריך עוגן כדי לחבר ביניהם. מפה לשם, זה תפס. מאז, אנשים תמיד קוראים לי 'מושון שלנו'.

     

     

    גברת תפתחי זה אני בברית מילה הוצאתי מסור חשמלי
    גברת תפתחי זה אני בברית מילה הוצאתי מסור חשמלי

     

     

    "הייתה לנו מתיחה ששמו אותי בתוך ארון מתים, הרכב כביכול נתקע ואז הנהגים הוציאו את הארון החוצה וביקשו מהאנשים לשמור על הארון. רוב האנשים ברחו ואז הגיע יהודי אחד, התיישב על הארון ואמר, 'אני אשמור'. אני דופק מהארון פנימה, הבן־אדם נבהל ממש, שואל אותי, 'מה אתה עושה פה'. אמרתי שאני מחכה לסיגריה אחרונה. והוא עונה לי, 'אבל אתה מת'. ואני עונה, 'אבל סיגריה אחרונה זה תמיד טוב'. כשנודע לבחור שזו מתיחה, הוא התיישב על הארון ולא רצה לקום. יהודה פשוט נקרע מצחוק".

     

    לא רק אלבוחר חשש להסתבך. "הייתה איזו סצנה ב'חייך אכלת אותה' שאני הסתובבתי בבגדי אסיר וניסיתי לעצור טרמפים", מספר אריה מוסקונה. "אמרתי לו, יהודה, אני מפחד מה יקרה אם אזרח מודאג יראה אותי במדי אסיר ופתאום יירה עליי? ויהודה עונה לי, 'תשמע, מה אתה מודאג? אתה יודע איזו פרסומת זה יעשה לסרט?'"

     

    אבא גנוב, 1987 במאי: ינקול גולדווסר

    "ב'אבא גנוב 2' יש סצנה שבה החבר'ה מארגנים לי חתונה ואומרים לי שאני מוזמן לחתונה של חבר", סיפר לנו בארקן. "כשאני מגיע לחתונה מתברר שאני החתן. צילמנו את זה, אבי כהן היה הבמאי. אני הייתי השחקן וגם המפיק, וזה שנתן אישורים אחרונים לסצנות. הם עורכים את הסצנה, אני נוסע הביתה ובדרך שומע את השיר של חיים משה, 'נשבע'. ביקשתי מאבי להשיג את השיר לסצנה. מראים לי את זה עם השיר ואני מתחיל לדמוע מהתרגשות. אבי אומר לי, 'אתה מרגיש לא טוב'. אמרתי, להפך, אם אני בסצנה הזאת דומע, הקהל יעשה את זה עוד יותר".

     

    אם יש משהו שכנראה חיים מרין התסריטאי לא היה מאמין לו, זה שעד היום הוא יתפרנס מהסרט. "את הסרטים של 'אבא גנוב' רואים עדיין אינספור פעמים ויש בזה תמלוגים. לא תיארתי שאיהנה מהפירות של הסרט הזה במשך תקופה ארוכה כל כך. ינקול ואני חשבנו פעם על הרעיון של לעשות סרט שמבוסס על זה שיש אבא שחי ודואג לבנו, ואז מופיעה האם הגרושה ורוצה לגזול ממנו את בבת עינו. יהודה פנה לינקול ושאל אותו אם יש לו איזה רעיון, עשינו מפגש שלושתנו אצלו בבית, ואז הדברים התגלגלו. לא היה תסריט, רק רעיון בלבד, אבל יהודה יצא לדרך".

     

    בארקן לא נהג לצפות בעצמו אחרי יום הצילומים. הייתה לו סיבה טובה. "הוא אמר תמיד, 'שחקן שבא לראות, מסתכל אם יש לו פה עקום וכו', הוא לא מסתכל על הסרט אלא על עצמו'", אומר הבמאי ינקול גולדווסר. "אז הוא היה מתחקר אותי כל ערב איך היה. בכל פעם שהייתי מספר לו שהילד בן ציון גונב לו את ההצגה, הוא היה מתמוגג מנחת, שזה לא רגיל בעולם כזה של אגואים. כל פעם הוא אמר לי, 'נהדר שהקטנצ'יק הזה גונב לי את ההצגה'. אני חושב שגילינו את קרן מור בסרט הזה. היא הייתה בסביבות גיל 22. בדיוק סיימה ניסן נתיב. הגיעה אלי לאודישנים וקלטתי ישר את האיכויות שלה. לא היה לי נעים לנצל את כל הפוטנציאל הקלפטעי שלה בסרט כי זו בחורה צעירה וסרט ראשון. יהודה אהב את הליהוק ואת מה שהיא נתנה".

     

    אבא גנוב כשהייתי מספר לו שהילד בן ציון גונב לו את ההצגה, הוא התמוגג
    אבא גנוב כשהייתי מספר לו שהילד בן ציון גונב לו את ההצגה, הוא התמוגג

     

     

    והנה עוד סיפור ששווה להזכיר. "יהודה כל הזמן דיבר על זה שהוא רוצה את ענת עצמון לתפקיד עורכת הדין גליה רשף. אמרתי לו, בוא נעשה אודישנים. הוא אומר לי, 'ינקול, אנחנו לא יודעים מי זו ענת עצמון? עזוב אודישנים. התפקיד שלה'. התעקשתי. ענת באה למחרת והוא מגיע אליה ואומר, 'ענת, בואי נסגור מחיר'. עשינו אודישנים לה ולאלונה קמחי. כשהסתכלנו אמרנו שליד ענת עצמון, שנראית גם היום 25, יהודה נראה טיפה מבוגר. עם אלונה קמחי, שיש בה את הנוקשות המתאימה לדמות, הם נראו זוג מתאים יותר. אמרתי לו, זה של אלונה. בלית ברירה הוא שיחרר. שנים ניסיתי להתנצל בפני ענת עצמון, כי היא הייתה בטוחה שיהודה הולך לקחת אותה. לקח לי 15 שנה עד שהתנצלתי בפניה וסיפרתי לה את מה שעמד מאחורי זה".

     

    את עורך הדין השנוא, נתן קוגלר, גילם אורי שמיר, אז שחקן מתחיל שלא ידע שהולך להיות לו משפט שיישאר גם שנים אחר כך. "צילמנו סצנה עם עורך הדין ועם אלונה קמחי והיינו צריכים לעשות די הרבה חזרות על המשפט של קוגלר: 'אני לא מאמין'. אחרי כמה זמן הצוות כבר התחיל ללכת בסט ולמלמל בדאחקה: 'אני לא מאמין, אני לא מאמין', באינטונציה של קוגלר. סיפרתי ליהודה והוא אמר, 'בוא נעשה מזה ראנינג־גג. יקרו לקוגלר כל הזמן דברים רעים והוא תמיד יגיד, 'אני לא מאמין'. זה נולד ביום הראשון של הצילומים, מחוץ לתסריט".

     

    "עד כמה שזכור לי", מספר שמיר בעצמו, "המשפט 'אני לא מאמין' לא היה בטקסט, הכנסתי בספונטניות בסצנות, כי ינקול שאני מאוד מעריך איפשר לי לאלתר קצת. אחרי זה הקאסט קלט שזה תפס, שהמשפט הוכיח את עצמו ויהודה אמר, 'זה יהיה המשפט שיחזרו אליו'".

     

     

    נשיקה במצ"ח, 1990

    במאי: שמוליק (סם) פירסטנברג

     

    "מיכל ינאי לא הייתה צריכה להיות בסרט", סיפר בארקן. "בחרנו במישהי שצה"ל לא שיחרר והייתה נפלאה בטסטים. ינאי הייתה מספר 2 באודישנים. קראנו לה בלילה אחרי שהקודמת לא הייתה יכולה לבוא, התאמנו לה את הבגדים והשאר היסטוריה. זה הסרט שבנה אותה לדעתי".

     

     

    נשיקה במצ"ח. אמרתי לו שאין לי מושג איך לעשות מבטא צרפתי
    נשיקה במצ"ח. אמרתי לו שאין לי מושג איך לעשות מבטא צרפתי

     

     

    לא היה שום סיכוי שמיכל ינאי תוותר על התפקיד. "הגעתי לאודישן", היא מספרת. יהודה ניגש אליי אחרי ואמר לי, 'זה היה אודישן מעולה, אבל את נראית בת 12 ואני צריך חיילת'. אותי חינכו שאין לא. הלכתי לחברה שלי, השאלתי ממנה מדים, חזרתי אליו במדים באותו יום ואמרתי לו, 'עכשיו אני חיילת'. הוא אמר לי, 'חמודה, עכשיו את נראית בפורים, ילדה מחופשת לחיילת. זה לא יקרה'. כמה חודשים אחר כך הוא מתקשר ואומר, 'יש מצב שאת מגיעה הרגע למשרד?' הייתי אז בכיתה י"ב, גרתי עם ההורים, אבא הקפיץ אותי למשרד ואיך שאני נכנסת וסוגרת את הדלת, התמונה שהייתה מאחוריי נפלה על הרצפה מההדף של הטריקה. יהודה אומר לי, 'את יודעת מי זו בתמונה? זו מי שהייתה צריכה לשחק בתפקיד שלך אבל הצבא לא משחרר, אז כנראה צדקת. התפקיד שלך. את צריכה לשחק מחר, כבר התחילו לצלם, ותבואי עם מבטא צרפתי'".

     

    ינאי שלא למדה צרפתית הייתה צריכה לאלתר. "אמרתי לו שבחיים לא דיברתי צרפתית ואין לי מושג איך לעשות מבטא. הלכתי באותו ערב למורה שלי למבטאים בתלמה ילין, יוני לוקאס, ועבדתי איתו כל הלילה על המבטא. עד עכשיו אני שומעת את המבטא וזה נשמע לי הכי מצחיק והכי לא צרפתי, אבל זה מה יש. לכולם זה נשמע בסדר".

     

    יש לה עוד סיפור שהיא זוכרת היטב מהסט. "הייתי מאוהבת בשרון אלכסנדר ששיחק בסרט, אחרי שבדיוק סיים לשחק ב'אחד משלנו'. יהודה כל הזמן נתן לי טיפים איך להתחיל איתו. יום אחד, פתאום משום מקום, הוא הוסיף לו ולי סצנה של נשיקה בסרט, שלא נכנסה בסופו של דבר. לדעתי הוא בכלל הוסיף אותה כדי לקרב את שרון ואותי, ניסה לעזור לי. בצילומים זה היה מאוד מביך. נפגשים שני אנשים זרים ויאללה תתנשקו. רעדתי כולי והעמדתי פנים כאילו אני קולית אבל פירפרה לי הבטן".

     

    אריה מוסקונה שגילם את קולומבו נזכר איך הייתה העבודה על הסט. "'נשיקה במצ"ח' היה הסרט הכי אהוב על יהודה. את כל הקטעים עשינו באימפרוביזציה. הצילומים היו נפסקים לא פעם בגלל הצחוק שלנו והצלם היה מבקש לחזור על זה. היינו עושים כל כך הרבה טייקים, וכבר אמרו לנו שזה יגיע מעל תקציב ההפקה".

     

    יש כנראה סיבה טובה לכך שבארקן אהב את הסרט. "אני גילמתי את החבר הטוב של יהודה", מספר אלבוחר. "צילמנו ליד פרדסיה, לוקיישן מאוד מעניין. אני חושב שהסרט הזה היה מאוד יקר לליבו, כי זה מתכתב עם הסיפור על הילדה שלו שחיה בחו"ל והוא מעולם לא פגש אותה. בנועם ובאדיבות אין קץ הוא חיבק את מיכל, העניק לה ביטחון ואהבה ולבסוף הכל צלח".

     


    פרסום ראשון: 27.10.20 , 13:12
    yed660100