ילדים שקופים

חלק ניכר מהילדים ומהמבוגרים בעולם הם שקופים, כאלה שלא סופרים ולא רואים אותם בסביבה היומיומית שבה הם מתפתחים. הם נבלעים ומצמצמים את עצמם עד להיותם בלתי מורגשים ובלתי נראים. "כמעט כל הורה מגונן על ילדו, שומר עליו מכל משמר ודואג לו", אומר המחנך רונן מטלון, שהוציא לאחרונה את הספר "הילד שבגבר", המתאר את מסעו כילד שקוף. "בכל זאת, בכל תחנה מתחנות החיים הרגילות, הילד, המתבגר וגם המבוגר יכול להיעשות שקוף. בדרך כלל זה התחיל מחוויה לא נעימה ולפעמים אף טראומטית. בעקבות חוויה שעיצבה עבורו את המציאות ואת המחשבה על עצמו, הוא רוצה להצטמצם ולעיתים אף להיעלם, כך שלא יפנו אליו ולא ירגישו בנוכחותו, כדי לא לחוות שוב אותה חוויה לא נעימה".

איך מטפלים במצב כזה?

"השגרה היומיומית מסיחה את דעתנו לעיתים קרובות, והתשובה לשאלה איך היה בגן או בבית הספר נענית במילה אחת 'בסדר', גם כשאלה אינם פני הדברים. ההורים בדרך כלל מקבלים את הילד אחרי המשבר או בשיאו. כשנראה את הילד שלנו עם עיניים עצובות, מתבודד הרבה, לא נפגש כלל עם חברים, לא צוחק ומתרגש, צריך להתחיל לשאול שאלות, לפנות לצוות ההוראה ולדבר איתם על מה שהם רואים, וכמובן לדבר עם הילד: לבקש שיספר דבר אחד טוב שקרה לו היום ודבר אחד פחות טוב, לעודד מפגשים עם חברים, להזמין הביתה למפגש חברתי, להציע לקחת אותו לבילוי".

מבחינת לימודים, חשוב לשאול על מערכת היחסים בין הילד למורה. "למשל, מה אתה אוהב אצל המורה שלך ומה אתה פחות אוהב", מסביר מטלון. "אם ילד קיבל ציון נמוך או הפריע בשיעור, אפשר לשאול איך המורה הגיבה. חשוב להיות ערני למערכת היחסים בין המורה לילד, שהרי אם הילד מחובר למורה, הוא ילך ברצון ללימודים והתוצאות יהיו בהתאם. אף אחד לא נהיה שקוף מהערה אחת של מורה או של חבר בכיתה, אלא אם זה נעשה קבוע, והילד חווה עוד ועוד הערות מקטינות. ככל שהבית יהיה חזק יותר, מחבק, שואל שאלות, מקבל, מכיל, ערני ואוהב, כך הילדים ירגישו יותר שאנחנו שם בשבילם, יחושו שהם יכולים לתת ביטוי למי שהם, לא להסתתר ולא להתבייש גם כשאינם טובים דיים לתחושתם, חברתית או לימודית. הדבר נכון במיוחד בתקופה זו, כשרבים מהמפגשים הלימודיים והחברתיים מתרחשים בזום. הבדידות אינה נעימה לעולם, וקשה לדעת מה מסתתר מאחורי המסך – לכן חשוב כעת כפליים להיות שם עבורם".