היא ילדה ארבע פעמים ללא אפידורל והתרגלה לשאוב חלב לפני כניסתה לעוד ניתוח קיסרי. כל המשכורת החודשית שלה, כרופאה בכירה במערך לגינקולוגיה ומיילדות בבית החולים שיבא, הולכת לצי של מטפלות. מדי פעם צובטים בה ייסורי מצפון על ההיעדרות מהבית ולכן, אין מאושרת ממנה כשאחד מארבעת המוסקטרים שלה שואל, "אמא, היום את בתורנות?" בתקווה לשמוע תשובה חיובית. תכירו את ד"ר איה מור־ששון (40) שמצאה זמן לשבת מול הטלוויזיה רק כדי לצפות בעצמה בסדרה "המתמחים".
עשור וחצי גרתי מול בית הוריה, עדי (דיילת אוויר בדימוס) ופרופ' רפי מור (מבכירי מנתחי הלב בישראל). מחלון ביתי ראיתי את הקוקו הצהוב שלה מדלג על המדרגות בדרך לעוד שיעור בלט, ומעולם לא דמיינתי אותה במדים הכחולים. "זה בסדר, גם אני לא דמיינתי את זה", היא מחייכת, "אפילו אבא שלי היה בטוח שאהיה רקדנית".
אז מה קרה?
"הריקוד היה כל עולמי, הבית השני שלי היה הסטודיו של ברכה צמח, התקבלתי למגמת מחול בתלמה ילין, ואחרי חודש הרגשתי שאני לא במקום הנכון. אולי חששתי שהלימוד האינטנסיבי יעקור ממני את החדווה והאהבה למחול. עברתי לתיכון בליך והיה לי ברור שלא אצא לבלט לפני שאסיים את השיעורים. ככה, תוך כדי תנועה, פיתחתי את המיומנות של ניהול הזמן בצורה הטובה ביותר. רק במגמה הביולוגית התעורר בי הצד החוקר והשואל, אבל עדיין לא חשבתי על רפואה. חלמתי על שירות צבאי מיוחד, ובעקבות אליס מילר, שנלחמה על פתיחת קורס טיס לנשים, אמרתי לחברה טובה שלי, 'בואי, ננסה'. היא נפלה על פזילה סמויה, אני נפסלתי בגלל שלא הסתדרתי עם הג'וי־סטיק והפכתי למדריכת כושר קרבי במצפה רמון. שירות מדהים".
שאין שום קשר בינו לבין רפואה.
"נכון, אבל יכול להיות שדווקא הריחוק מהבית חיבר אותי לשורשים. הרי נולדתי בשיכון הרופאים ומיום שאני זוכרת את עצמי ראיתי את המסירות של אבי למטופלים. יש לו שפה אחרת של אמפתיה וענווה. עדיין לא הייתי בטוחה שזה יהיה המקצוע שלי, אבל ראיתי בזה פתח לעולם מסקרן ורחב. אחרי הטיול הגדול נרשמתי לאוניברסיטת תל־אביב. אבא שלי היה אחד מהמרצים שלי. במהלך הלימודים חיפשתי עבודה סטודנטיאלית, אבא הטיל עליי פרויקט ענקי של סיכום ניתוחים, שפורסם באחד העיתונים המובילים בתחום הקרדיולוגיה. טסתי עם אבא לכנס בארה"ב, עמדתי לצידו בגאווה, הוא זה שלימד אותי שהישגים נובעים מהמון־המון עבודה קשה".
ולמרות זאת בחרת להתמחות בגינקולוגיה.
"בשיעור הראשון בגינקולוגיה חטפתי טראומה. לראשונה בחיי ראיתי שליה. בסבב של השנה החמישית שובצתי בוולפסון והוקסמתי. בפעם הראשונה שלי בחדר לידה החזקתי רגל אחת של היולדת, חברה שלה החזיקה את הרגל השנייה, היולדת צרחה 'מספיק' והמיילדת צעקה, 'אין מספיק, זה וואן וויי טיקט, עכשיו החוצה!' וכשהתינוק יצא זה היה אושר עילאי. קתרזיס. רגע מעצים ובלתי נשכח. עד היום אני מרגישה כך בלידות. זה תהליך צועק וכואב וממושך, ופתאום משתרר שקט והתינוק בחוץ. פלא הבריאה".
הידידות הבשילה לאהבה
מי שליווה אותה לאורך כל הדרך היה גיא ששון. "למדנו באותה שכבה, הייתי מדריכת הכושר שלו בקורס קצינים, אחרי הצבא הוא נסע לארה"ב ועבד בעגלות, וכשנאלצתי להמתין שנה עד שאתקבל לרפואה טסתי אליו וטיילנו יחד בדרום אמריקה. כשהוא התקבל ללימודי מנהל עסקים במישיגן אמרתי לו, 'גיאצ'וק, אין ברירה, אני חוזרת ארצה'. המשכנו להתראות בכל חופשת סמסטר, בחופשת הקיץ או שטסתי אליו או שהוא הגיע ארצה, ועברנו לפגישות של פעם בחודשיים באירופה. שנינו היינו בטוחים שאין עתיד ליחסים בשלט רחוק, אבל הידידות הבשילה לאהבה. תמיד הייתי החזקה והמובילה, ורק עם גיא הרגשתי שנעים לי לתת למישהו אחר להוביל. כשהוא סיים ללמוד ורצה להמשיך בנדל"ן מעבר לים, אמרתי לו, 'גיאצ'וק, אני מתה עליך, אבל אני לא אעזוב את הארץ, אז תחליט'. הוא התלבט והתלבט וחזר. גרנו חמש שנים בדירה שכורה בתל־אביב והיה לנו כיף נורא. גיא למד שביום שישי אסור להעיר אותי לפני 12 בצהריים. התחביב הכי גדול שלי הוא שינה".
בנם הבכור, מור, בן עשר. "בגיל 29 הודעתי לגיא שאני מפסיקה לקחת גלולות כי תמיד רציתי להפוך לאמא לפני גיל 30. הטריפוליטאי החמוד מחה, 'מה פתאום? יש סדר'. אחרי כמה חודשים הוא הציע לי נישואים ושלושה חודשים אחרי החתונה כבר הייתי בהיריון. כשראו באולטרסאונד בת, הטריפוליטאי שחלם על בן בכור בלע את הגלולה המרה. באמצע ההיריון הרגשתי לא טוב, הלכתי להיבדק, והרופא אמר 'העובר תקין, אבל יש בעיה אחת, צמח לו בולבול'. שלחתי לגיא את התמונה ולא היה מאושר ממנו, למרות שהטריפוליטאי הבכור יצא אשכנזי צהוב".
איך הייתה הלידה הראשונה?
"מהסרטים. הייתי בחזרות עם הלהקה הייצוגית של המרכז הבינתחומי בהרצליה שאותה אני מלמדת כבר 20 שנה. יוצרת את הכוריאוגרפיות וגם קונה בדים בנחלת בנימין ותופרת את הבגדים ועורכת את המוזיקה, אני לא מסוגלת לתפקד בלי הפן היצירתי. אחרי חמש שעות על הרגליים נתתי שאגה, 'זה לא טוב' ובום, ירדו לי המים. זה קרה בחצות, וכיוון שהיינו לפני הופעה גדולה בחו"ל הרגשתי שאסור לי לעזוב עד שהכל יעמוד טיפ־טופ. צילצלתי לגיא, אמרתי לו, 'מאמי, תכין את התיק', המשכתי לרקוד ורק ברבע לאחת נסעתי הביתה. הגעתי לבית החולים שעה אחרי ירידת המים, מעשה מאוד לא אחראי, התנדנדתי על הכדור, התקדמתי לאט, בפתיחה של חמש אצבעות שאלתי את המיילדת, 'ככה זה יכאב?' והחלטתי להמשיך בלי אפידורל. קשוח? לגיא זה היה קשוח נורא. הוא נשבע שבחיים לא יחזור לחדר לידה".
למה קראתם לו מור ‑ שם נעורייך?
"לסבא שלי יש שלושה בנים שהולידו רק בנות. אנחנו תשע נכדות ולכן המשכתי להיקרא מור גם אחרי החתונה, עד שהוספתי את ששון כמחווה לגיא, ביום האהבה. חשבתי שהילדים שלי ייקראו מור־ששון, היום זה נראה לי מיותר. מספיק שאני מור־ששון והקיצור שלי הוא מוש".
הלידה השנייה שלה הייתה בסוף הסטאז', בבוקר שאחרי יום הולדת שנתיים של מור. "הרמתי אותו והרגשתי צירים. צחקתי מפני שהבטחנו למור שהמתנה שלנו ליום הולדתו היא אחות קטנה. ילדתי בכריעה והמיילדת נתנה לגיא תפקיד חשוב, לתפוס את התינוקת כדי שלא תיפול לרצפה, והוא עמד בו בגבורה. תיכננו לקרוא לה עמית, שם ששנינו אהבנו, אבל התעקשתי לכתוב אותו ב־א', אמית, כדי שיהיה מ־א' ועד ת'. גיא נכנע".
כאם לשניים לא היססת להיכנס להתמחות בת שש שנים?
"לא. התחלתי עם תשע תורנויות בחודש, זה אומר ש־18 ימים בחודש הייתי בתורנות או אחרי תורנות, אבל גיא תמך בי מפני שהוא ידע שזה מה שאני רוצה. אף פעם לא שמנו מכשולים זה לזה, המוטו שלנו הוא 'נסתדר'. גיא הקים חברה יזמית 'ישראמיש', קיצור של ישראל־מישיגן, שמתמחה בהתחדשות עירונית, בעיקר ברמת־גן ובגבעתיים, וכשהוא נעדר מהבית נעזרנו בסבתא וסבא משני הצדדים. בעיניי זה יתרון גדול שסבתא וסבא מהווים חלק משמעותי מחיי הנכדים. ברור שהיה לי לא קל. בתורנויות לא ישנתי בכלל, כשחזרתי בצהריים הנחתי את הראש לשעה, בארבע אספתי אותם מהגנים וקרסתי למיטה בשבע בערב, יחד איתם".
מכה קלה בכנף
ואז, לפני חמש שנים, הגיעה התאונה. "גיא קיבל פרס חשוב בתחום הנדל"ן ואחיו, בן, ביקש ממני רשות להפתיע אותו בחופשת סקי בצרפת. הסכמתי, אבל לא הסתרתי את הקנאה. אני הייתי זו שלימדה את גיא לגלוש וגם העברתי אותו לסנובורד מפני שאני אוהבת אקסטרים. מרוב קנאה אמרתי להם, 'אל תתקשרו, תעשו חיים ותחזרו בשלום'. אחרי יומיים בן צילצל. הייתי בישיבה ולא עניתי. הוא שלח לי תמונת רנטגן של גיא שנפל מצוק בגובה שבעה מטרים ונפגע בעמוד השדרה. קיבלתי שחור בעיניים. מיד יצאתי, חיפשתי דובר צרפתית ונאמר לי ש'מיסטר אנונימוס כבר בדרך לניתוח'. הזעקתי את הסבתות, טסתי עם אביו לצרפת וחזרנו איתו לתל השומר. בחודש הראשון הוא אושפז ביחידת הטראומה, ובארבעת חודשי השיקום הוא המשיך לעבוד מהמיטה כדי לשמור על השפיות. בספיבק (מרכז הספורט לנכים ‑ ס"ש) הציעו לו לשחק טניס וגיא לא התלהב, מפני שהמשמעות הייתה לשחק בכיסא גלגלים שהוא עבד כל כך קשה כדי לצאת ממנו, אבל הוא הסכים לתת לזה צ'אנס. כשהוא התחיל להצטיין הרעב שלו גבר, ומאז שנכנס לנבחרת ישראל בטניס פראלימפי הוא נטש אותנו לטובת טורנירים בכל העולם. היינו אמורים לטוס איתו לטוקיו, לאולימפיאדה. זה נדיר שהוא שוהה בארץ יותר משבוע, אבל כשהוא בבית הוא מאוד־מאוד נוכח".
ההחלטה על ילד שלישי גמלה בה לפני הפציעה, אבל בוצעה כחלק מתהליך השיקום של גיא. "אמנם חטפנו מכה קטנה בכנף, אבל החלטנו שהיא לא תעצור לנו את החיים ולא תשנה לנו את התוכניות. שי (5) היא המתנה של כולנו, היא מיני־מי של גיא, וליעד בן שנתיים. הילדודס ממלאים אותי באושר, במיוחד כשאני חוזרת הביתה מותשת, אבל את החמישי אני דוחה בגלל הרצון להשקיע בהם ובגלל שהזמן שלי מוגבל. אולי לא כדאי שתכתבי שאני משתעשעת במחשבה על ילד חמישי. גיא יחכה לי בבית עם גט על השולחן".
את מעודדת לידה ללא אפידורל?
"לא, מי כמוני יודעת שלא מקבלים על זה מדליה או צל"ש. לכל אישה יש את סף הכאב שלה, לידה היא לא תחרות והיא לא צריכה להיות אירוע טראומטי, אלא חוויה מעצימה. בבניין גינקולוגיה ונשים בשיבא יש שלושה חדרי ניתוח שתמיד מאוישים בשני מרדימים ושתי אחיות למקרה של קיסרי. כשיש ירידה במוניטור של העובר חובה לחלץ אותו עכשיו ומיד. כנ"ל לגבי הנקה. כל תחליפי החלב למיניהם לא הצליחו להוכיח עליונות על חלב אם, אני אוהבת להניק ובן השנתיים שלי עדיין מנשנש אותי, אבל לא אכפה הנקה על אף אחת. עם זאת, כשהיולדת מבקשת ממני לכתוב לה דוסטינקס, תרופה לייבוש החלב, אני מבטיחה לה שאעשה זאת רק אחרי שהיא תיפגש עם יועצת הנקה ותקשיב לה".
כל המשכורת הולכת למטפלות?
"כולה ויותר ממנה. תמיד יש מישהי בבית מפני שגיא זכאי למטפלת ליב־אין, יש מטפלת לליעד, ולשעות אחר הצהריים אני מקבלת רק שמרטפיות עם מכונית, מפני שאני מעדיפה להישאר עם הילדים במקום להקפיץ ולהחזיר אותם מחוגים. אני לא מתעסקת בבישול, ניקיון או כביסה, אבל אל תשכחי לכתוב שגיא מעולם לא הלך לאסיפת הורים".
מתי ביקרת בפעם האחרונה במספרה?
"לא זוכרת. אני נותנת לשיער לגדול, וכשהוא מגיע ל־25 ס"מ אני גוזרת ותורמת אותו לחולות סרטן". *
סטיילינג: שיר פלד; איפור שיער: שלומית פדידה
בגדים: חולצה ומכנסיים: בוטיק Yaya by Yael perlis הרצל 171 רחובות, נעליים: אלדו, תכשיטים: אוסף פרטי
