הסרט, הספר והאלבום שאתם צריכים לבלות איתם בסוף השבוע הקרוב

הסרט החדש של סופיה קופולה מתעלה על "אבודים בטוקיו", ומביא את האובססיות שלה - ואת המשחק של ביל מאריי - לשלמות | בנימין טוביאס | 4 כוכבים

לא צריך להיות פסיכולוג גדול כדי להבין שהתסביך הדומיננטי בחייה של סופיה קופולה הוא יחסי אב-בת. קופולה, שבאמתחתה יותר מ-20 שנות קריירת בימוי ענפה ונפלאה ממש לפעמים ("חמש ילדות יפות", "אבודים בטוקיו", "הפיתוי") לנצח תהיה "הבת של" - של במאי "הסנדק" פרנסיס פורד קופולה. זו לכאורה מסקנה מעט מדכאת ליוצרת מרשימה וזוכת אוסקר בת 49, אבל נראה שקופולה - שתמיד עשתה רושם של אישה ביישנית ומעט סגורה, כמו גיבורות סרטיה - מאמצת את התפקיד הזה בחדווה.

סרטה החדש "On the Rocks" שעלה באפל טי-וי הוא כבר השלישי שלה שעוסק ביחסי בת רגישה עם אב או דמות אב שהוא טיפוס נוצץ והולל, רמז ברור לאביה. בשלושת

המקרים היחסים נרקמים בעדינות על רקע אורבניות חלומית ולילית לרוב: טוקיו ב"אבודים טוקיו", לוס-אנג'לס ב"אי שם" ועכשיו ניו-יורק המהממת שלפני הקורונה.

קופולה שבה לשתף פעולה עם ביל מאריי, שמגלם את אביה של גיבורת הסרט. לתפקיד זה לוהקה ולא במקרה הקומיקאית החצי-לבנה ראשידה ג'ונס, הבת של המוזיקאי השחור קווינסי ג'ונס. כן, עוד "בת של" יוצר מפורסם שחיה כל הזמן בצל אביה. ושוב, כמעט אחד לאחד כמו ב"טוקיו", ההתקרבות בין שתי הדמויות המרכזיות בא על רקע משבר בנישואים של גיבורת הסרט. כאן בעלה הוא קרייריסט מבריק אך מרוכז בעצמו (מרלון ויינס, מיוצרי סרטי "מת לצעוק" - שצץ בסרט הכי הפוך לפרודיות הגסות האלה), היא סופרת שתקועה בין אמהות למשבר כתיבה (עוד אלמנט ביוגרפי ברור של קופולה), והניכור ההולך וגובר ביניהם גורם לה לתהות אם הוא מנהל רומן והפסיק להתעניין בה. אביה ההולל מאריי, כאן בתפקיד סוחר אומנות סופר-עשיר ומפנק, מציע את שירותיו במעקב משועשע אחר בעלה הספק-בוגדני.

במילים אחרות, כבר מהטריילר אנשים התחילו לתהות האם בפנינו "אבודים בטוקיו 2", עם ביל מאריי האבהי ששוב מדריך אישה צעירה איך להשתלט בחזרה על חייה. בהתחשב בזה שהסרט ההוא היה אחד האהובים מתחילת שנות האלפיים, "On the Rocks" התקבל באכזבה קלה, כאילו יש בו משהו קטן מדי ודי עמום יחסית לדרמה הקומית הדביקה שהביאה לקופולה אוסקר לפני כמעט שני עשורים. והנה דעת המיעוט שלי: "On the Rocks" פשוט נפלא ותיקון ראוי למנת הקיטש שבעיני היה "אבודים בטוקיו".

נכון, קופולה מגישה כאן סרט שלכל אורכו זועק "מינוריות!": לא קורה בו הרבה, וגם המסע לגילוי הבגידה של הבעל מתקיים בנונשלנטיות בלי הרבה טוויסטים מסעירים, עד הסוף המינורי כמובן. ובכל זאת, כל האובססיות של קופולה מסרטיה הקודמים שעוסקים באבות ובנות - הססנות נשית מול בוטות גברית, תחושת בגידה ואכזבה מהאב מול רצון להסתמך עליו, הזדקנות ומשבר יצירתי, וגם רמיזות עדינות למשיכה וחשש מגילוי עריות - באים פה לידי ביטוי בצורה הבוגרת והשלמה ביותר. יכול להיות שזה הגיל והניסיון שלה (היא כבר אמא לשניים) שהפכו אותה ואת בת דמותה ג'ונס בסרט הזה להרבה יותר מורכבת ופחות מפונקת ממה שסקרלט ג'והנסון הייתה ב"טוקיו". והקטעים שעוסקים בחשש מבגידה, למרות שהם לא כוללים שום דמעות או צעקות, שוברים לב בעיני.

יש אנשים שאולי יידחו מהעובדה שהסרט קורה במופגן בניו יורק סופר-עשירה ומנותקת, בברים וגלריות לאומנות במנהטן שאנחנו יכולים רק לדמיין לבקר בהם, אבל בסוף זה גם מרגיש אותנטי לחייה של קופולה (אחרי הכל, יש גם יתרונות בלהיות בת של במאי מפורסם) וגם כל כך יפה לעין ונעים לאוזן.

אס נוסף בסרט הוא מאריי, שכבר לא נראה די הרבה זמן על המסך וכאן הוא מביא את אישיותו הקומית-דרמטית הייחודית של "הומור פוקר פייס" לשלמות. בקיצור, סרט קטן במופגן, חכם, אלגנטי ופוגע בול בלב כשצריך. מומלץ בחום.

צילום: יח"צ

"הרג קומנדטורה", הספר החדש של הרוקי מורקמי, הוא יצירה סוחפת ומרשימה שכולה אימה מחלחלת | רן בן-נון | 4.5 כוכבים

בגיל 36, הגיבור הוא צייר דיוקנאות מצליח. בלימודים חלם על מחוזות האבסטרקט והאמנות המודרנית, אבל איכשהו התפשר על ציור פורטרטים של אילי תעשייה עשירים ונסחף אחרי הכסף הקל והמהיר – כי הוא פשוט טוב בזה. במשיחות מכחול בודדות הוא מצליח ללכוד איזו מהות חמקמקה של האובייקט וכך מרומם את המלאכה הטכנית בעיקרה לדרגת יצירה עילאית.

הוא מוצא את הבית על ההר דרך חבר ישן מתקופת הלימודים שהמקום שייך לאביו הקשיש, הצייר אמאדה, שעקר למוסד סיעודי. יומיים בשבוע גיבורנו מלמד ציור בקולג' מקומי, כיתת ילדים וכיתת מבוגרים, שעם שתיים מתלמידותיה הנשואות הוא שוכב, רק כדי להרגיש את גופו מחדש. ביתר הזמן הוא בוהה בקנבס הלבן ולא מצליח להפיק מעצמו אפילו מריחה אחת, אז הוא מאזין לאופרות של פוצ'יני וחושב על הכל ועל כלום.

לקניית הספר באתר עברית לחצו כאן

עד שיום אחד הוא מגלה בעליית הגג יצירה עלומה של אמאדה, עטופה בנייר חום ושמה "הרג קומנדטורה". הציור מתאר את סצנת הפתיחה ב"דון ג'ובאני" של מוצרט, שבה הדון הורג את מפקד המשמר. יש בה פרץ אלימות נורא, וגם דמות אחת שאינה שייכת לסיפור, כמו כתב חידה. בפתרון התעלומה יסייע, אולי, השכן מהווילה המפוארת שעל צלע ההר שממול, מנשיקי (שם שפירושו "הימנעות מצבעים"), ברון הייטק שמזמין מהצייר דיוקן בסכום שלא ניתן לסרב לו – ובעצם מעין פאוסט מודרני, שמאחוריו אפלה עמוקה.

"הרג קומנדטורה" (הוצאת כנרת) הוא יצירה סוחפת ומרשימה שכולה אימה מחלחלת. יופיו טמון בהתאמה המושלמת שבין צורה לתוכן, כשהכל מתחבר להכל, כשהמינימליזם הנזירי והתיאורים החסכניים נוגעים ברגישות מדויקת בפולחני חידלון וסיגוף, הרואים במוות עצמו סוג של הארה בדרך לגאולת הנפש. ומעל לכל מרחפת השאלה: חיי פרישות ורוח – אמת קיומית או הונאה עצמית? או במילים אחרות: הכי 2020 שאפשר.

צילום: יח"צ

פרויקט "צו השעה", שמפיח חיים בתעשיית המוזיקה הישראלית המושבתת, מבורך. חבל רק שהקאברים לא אחידים ברמתם | אמיר שוורץ | 3 כוכבים

את פרויקט "צו השעה", שחלקו השני יצא השבוע, יש לראות כהמשך לאלבומי "עבודה עברית" שהופקו לרגל חגיגות החמישים והשישים למדינה. לא רק כי ניצן זעירא, האבא של שניהם, נמצא גם פה, אלא כי הקונספט שהוצע אז: קאברים לשירים עבריים בשלל סגנונות – חוזר גם כאן. בניגוד לראשונים, הנוכחי לא רק חוגג את המוזיקה הישראלית אלא מציע לאנשיה חמצן. יוזמת הקרן של ענבר ומריוס נכט, שתמכה בפרויקט, מבורכת. כמעט קדושה. חבל רק שלא כל הביצועים מצדיקים את המאמץ.

קצת כמו ברשימת האלבומים הגדולים בהיסטוריה שה"רולינג סטון" ערך לאחרונה מחדש, גם כאן בוצעו כמה עדכונים. יותר היפ הופ, אינדי ופופ ים תיכוני, לצד פיחות ניכר במינון הרוק ובייצוג לכוחות הוותיקים. המגוון אולי עשיר, אך על רמת הביצוע הכללית ניתן להתווכח. בשני חלקי הפרויקט יש 48 שירים, אך פחות מרבע מהם ניתן להגדיר כקלאסיקות מחודשות או ככאלו שיתווספו לסטליסטים של מבצעיהם ביום שישובו ההופעות.

באגף הטוב תמצאו את מאור אדרי שהפך את "הבל החן שקר היופי" של חיים צינוביץ' (א.ק.א "השרוף") לרגאיי מזרחי; את "היו זמנים" הסוחף של שי צברי וקרולינה, שיודעים לטפל היטב בזהר ארגוב, ולא מהיום; את "השקר" הקברטי והנשכח של אורלי זילברשץ בביצוע מרהיב של שלומי שבן המגובה בקאמרטה הישראלית ירושלים; את "שלום עליכם" המקסים של מתי כספי ובעז שרעבי, שזוכה לעדכון גרובי מפי אסתר רדא ורבע לאפריקה; ואת ריקי גל ומוניקה סקס בביצוע אייטיזי יפה ל"תחנה סופית" של פורטיסחרוף.

מעל כל אלו זוהרות תיקי דיין, מיקי קם, חנה לסלאו ורבקה מיכאלי ב"יכול להיות שזה נגמר" שיהונתן גפן כתב לאריק איינשטיין. ההפקה של יהודה עדר ואמיר לקנר גאונית - הודות לטיפול העדין ולבחירה להזמין את שם טוב לוי, מלחין השיר, לנגן בחליל. הביצוע נפלא ומצמרר כשלא ברור מי גובר על מי: הנוסטלגיה הנושבת מהמילים או החשש מכך שאולי הכל באמת נגמר כאן.

המעטים האלו אינם מעידים על הרוב: עדן חסון מגיש ביצוע סתמי שטובע באלקטרוניקה ל"ציפור מדבר" של אתניקס. מיכה שטרית מפספס לגמרי את "שיר דרך" של שלום חנוך. על הנייר, "תן לזמן ללכת" של חיים משה בביצוע עמיר בניון וכנסיית השכל, הוא הבטחה לחגיגה. חבל שגם כאן התוצאה אנמית למדי.

אחרי כמה האזנות לעשרים השירים שכאן, המסקנה די עגומה: כשהביצוע הכי טוב שייך לארבע נשים ותיקות, שאף לא אחת מהן מתפקדת כזמרת ביום יום, נדמה שהבעיות של המוזיקה הישראלית לא התחילו עם הקורונה.