תחושת הבדידות בלשכת ראש הממשלה הייתה כואבת. האלפים שהפגינו כמעט יומיום נגד הסכם אוסלו הוסיפו מכאוב. חבריו הטובים של רבין ראו אותו בבדידותו וביקשו לעשות מעשה. תשעה אלופים במיל', בוגרי מלחמת ששת הימים, הגיעו למשרד ראש הממשלה כדי לתת לו כתף. קולותיהם טבעו בצעקות של מאות מפגיני ימין שהתקהלו בגבעת ההפגנות, מול חלונות הלשכה.

ואז נולד הרעיון לקיים עצרת תמיכה בכיכר מלכי ישראל בתל־אביב. את הרעיון הגה ז'אן פרידמן, איל תקשורת צרפתי ופעיל שלום במזרח־התיכון. הוא הדליק בהתלהבותו את שר החוץ שמעון פרס ואת ראש עיריית תל־אביב לשעבר שלמה להט, הוא צ'יץ.

השניים, פרס וצ'יץ’, פרצו בסערה לחדר העבודה של ראש הממשלה. פרס, נלהב כמנהגו, הניח כמובן מאליו שרבין תומך בקיום העצרת, אך רבין, כמנהגו, היה ספקן. יותר מפעם אחת הוא שאל "מה יהיה אם לא יבואו אנשים?". צ'יץ’ הבטיח הרים וגבעות. "לא נוכל להשתלט על ההמונים, כל כך הרבה יבואו", אמר לרבין.

במהלך יום שישי עוד נתן רבין ביטוי לציפיות הנמוכות שלו. "אולי יירד גשם?" ספק שאל, ספק הביע משאלה, "יהיה לנו תירוץ למה ההמונים לא באו". אי אפשר היה לטעות לגבי דעתו על האירוע כולו. "מי הנואמים בכלל", שאל בקוצר רוח. הפתק עם רשימת הנואמים נמצא בכיסו לאחר הרצח.

המונים גדשו את כיכר מלכי ישראל, ומילאו גם את הרחובות הסמוכים. בשיאה הביאה העצרת לכיכר, על פי ההערכות, יותר ממאה אלף איש. דווח לי שרבין לא האמין למראה עיניו.

נסעתי לביתו של עידו דיסנצ'יק, עורך מעריב לשעבר, בשכונת צהלה. דיסנצ'יק ערך באותו ערב קבלת פנים לאבי פזנר, שגריר ישראל בצרפת. לפני שעליתי לדירה שאלתי את שני המאבטחים של השב"כ שעמדו ברחוב אם ראש הממשלה הגיע. הם השיבו בשלילה. "יש בלגן גדול בכיכר", אמרו, "הם יאחרו".

על גג בית משפחת דיסנצ'יק היו כמה עשרות אנשים. אחד האורחים היה ד"ר גבי ברבש, מנכ"ל איכילוב. רציתי לספר לו ששבועיים קודם לכן פעלתי לביטול תרגיל כוננות של השב"כ, שכלל הובלת פצוע לבית החולים שלו. חששתי שהתקשורת תפרש את התרגיל בדרך לא נכונה; והעיקר, לא רציתי לספק רעיונות לראשו של מתנקש פוטנציאלי. לפני שהספקתי לדבר עם ברבש הנייד שלו צילצל. הוא הקשיב, ואז התמלטה מפיו זעקה. "ירו ביצחק". הוא רץ מיד, ואני בעקבותיו. נסענו במכוניות נפרדות לאיכילוב, במהירות שיא. חצינו צמתים באור אדום. תוך כדי נסיעה צילצלה אליי עליזה גורן, יועצת התקשורת של ראש הממשלה. "ירו ביצחק", צעקה, "קבל את גבי".

גבי הוא ניצב גבי לסט, מפקד משטרת מחוז תל־אביב. הוא סיפר לי מה קרה. הוא שיער שהפגיעה קלה ורבין יחזור למשרדו תוך יום־יומיים. טילפנתי מהמכונית לשגריר ארה"ב בישראל מרטין אינדיק. ביקשתי שיודיע מיד לנשיא קלינטון. הנחתי את השפופרת וטילפנתי לעלי שוקרי, ראש המשרד הפרטי של המלך חוסיין. התכוונתי גם לטלפן לנביל אבו רודיינה, ראש לשכתו של ערפאת, אבל בינתיים הגעתי לשערי בית החולים. ליד השער עמדו שניים־שלושה צעירים, לבושים כחרדים לאומיים. הם רקדו ושרו "הרגו את רבין, הרגו את רבין". משהו בתוכי רצה לדרוס אותם.

פורסם לראשונה ב”ידיעות אחרונות” ב־8.10.2019. איתן הבר ז”ל הלך לעולמו לפני שלושה שבועות.

מיהרתי פנימה. נאמר לי שרבין הועבר לחדרי הניתוח, במרתף בית החולים. רצתי אל חדר הניתוח ופתחתי את הדלת. במרכז החדר עמדה חבורה של רופאים, כולם בבגדים ירוקים, וטיפלה באיש. מיד יצאתי החוצה.

הייתה מהומה גדולה והבנתי שאין מי שיפקח על הבלגן. לקחתי על עצמי את התפקיד האומלל והתחלתי לגרש אנשים. זרם האנשים לא חדל. אלה שלא ראינו אותם בימי הבדידות של רבין בלשכה בירושלים התייצבו עכשיו בהמוניהם.

בעודנו ממתינים לדיווח מפיו של גבי ברבש ראיתי את לאה רבין פוסעת אליי. היא הייתה מבועתת. מקיבוץ מנרה טילפנה רחל יעקב, אחותו של רבין. "לא אכחד ממך ולא אסתיר את האמת", אמרתי לה ולבעלה, "יצחק פצוע קשה ביותר. צאו לתל־אביב". ברבש ביקש לעדכן אותי. "הדופק חזר", אמר. הוריתי מיד לוויקטור בר־גיל, ראש אגף הלוגיסטיקה במשרד הביטחון, לסדר לנו כמה קווי טלפון. הנחתי שרבין יזדקק להם בתקופת החלמתו. הקציתי חדרים לאנשי הלשכה וחזרתי לדחוק באנשים לצאת אל מעבר לדלת הזכוכית.

התחילו להגיע אנשי היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, מהעבר ומההווה. אמרו לי שהמאבטח האישי של ראש הממשלה, יורם רובין, נפצע ונמצא בבניין. בעיני רוחי כבר ראיתי את הפגישה בין המאבטח שהציל את חייו של ראש הממשלה לבין ראש הממשלה שניצל.

ואז ניגש אליי, בשקט־בשקט, ד"ר גבי ברבש. "יצחק נפטר", אמר.

ביקשתי שימתין עוד דקה. "אתה תהיה האיש שיודיע ללאה ולבני המשפחה", אמרתי, "איש מלבדך לא יעשה זאת". ניגשתי לדוכן האחיות הסמוך, שהיה ריק, והוצאתי מכיסי פיסת נייר שעליה היה מודפס בצד אחד סדר יומו של ראש הממשלה בשבוע הקרוב. רבין ביקש ממני להביא את הפתק לבית משפחת דיסנצ'יק כדי לקבוע מועדים לפגישות נוספות. על צידו השני של הפתק רשמתי את ההודעה שבמשך שנים ניקרה בראשי כנבואת חורבן.

ממסדרי הזיכרון לזאב ז'בוטינסקי שליוו את ילדותי זכרתי את נוסח ההודעה על פטירתו של ראש בית"ר: "עטוף יגון ואבל מודיע שלטון בית"ר...", וכו' וכו'. לרגע חשבתי להשתמש באותן מילים, אבל מיד התעשתי וכתבתי נוסח פשוט, נטול מליצות. יוסי שריד שעמד לידי הציע להוסיף את המילה “בתדהמה”. הוא צדק; הודיתי לו על כך. הראיתי את ההודעה לשניים־שלושה אנשים, בהם גם שמעון פרס, ויצאתי אל העיתונאים שהמתינו ליד שער בית החולים. ביקשתי שקט ו"לכבד את המעמד". הקראתי את ההודעה כפי שניסחתי אותה.

הלכתי לבד בחושך, חזרה אל בית החולים. חשבתי שכל הסיכויים לשלום פגו ברגע זה ואין יותר מרפא לכאבים. חזרתי אל חדרי הניתוח. ניגש אליי מישהו ואמר, "אנחנו מאפשרים עכשיו לכמה מקורבים להיכנס ולהיפרד מיצחק. גם לאה תהיה שם. האם אתה רוצה לראות אותו?". "לא", עניתי. אני רוצה לזכור אותו כמו שהיה בחייו.

לאה מיררה בבכי. דליה נתנה בידי דף נייר מוכתם בדמו של אביה. "אחות נתנה לי את זה", אמרה. כתמי הדם כיסו על הטקסט של “שיר לשלום”.

"מה עושים עכשיו?", שאל אותי שמעון פרס. אמרתי שאני מציע שהממשלה תתכנס לישיבת אבל בחדר הישיבות בבניין משרד הביטחון הסמוך.

בינתיים הודיע לי גבי לסט שהמתנקש הוא כנראה יהודי, תושב הרצליה בשם יגאל עמיר. מיד עלתה במוחי השאלה: איך זה שהשב"כ לא ידע על קיומו, לא סיכל את מזימת הרצח. אבל ידעתי שעליי להתרכז בהכנות להלוויה. בשעה שלוש בלילה, בעוד עם ישראל צופה בנעשה דרך צגי הטלוויזיה, נקבעה פגישה של כל הגורמים שיהיו מעורבים בארגון מסע ההלוויה. קבעתי שהארון יוצג ברחבת הכנסת ולמחרת ייצא מסע ההלוויה לחלקת גדולי האומה בהר הרצל. השגריר אינדיק הודיע לי כי נשיא ארה"ב יבוא להלוויה. הצעתי שיביא איתו את המלך חוסיין ואת נשיא מצרים מובארק. ניסחתי הודעת אבל בשם הממשלה וטילפנתי לדובר חברת האוטובוסים "דן". אמרתי לו שאת מחיר הנסיעה בכל האוטובוסים שיוצאים לכיוון ירושלים בימים ראשון ושני - הממשלה תממן. זאת כדי לאפשר לכל אדם, גם אם אין הפרוטה מצויה בכיסו, לעבור על פני הארון.

לפנות בוקר, בעוד הזריחה מתמהמהת לבוא אבל קו האופק מחוויר והולך, לקחתי איתי את מזכירת שר הביטחון מרים לפיד והדובר אבי בניהו במכוניתי לירושלים. במכונית השתררה שתיקה כבדה. חשבתי על יום חדש, לראשונה בלי רבין. עלו במוחי זיכרונות מפגישותינו הרבות. חשבתי על האיש ומעשיו ושאלתי את עצמי אם הרוצח ידע איזה מטען היסטורי נושא הנרצח על גבו, מה נתן רבין למדינה במלחמת העצמאות, בתפקידיו השונים במטה הכללי, במלחמת ששת הימים שאותה הכין ועליה פיקד. בכיתי ללא דמעות.

בלשכת ראש הממשלה בירושלים הייתה דומייה. כל הפקידים והפקידות התייצבו במשרדיהם באשמורת הלילה ולא נותר לי אלא ללחוץ ידו של כל אחד מהם.

נכנסתי לחדר העבודה של ראש הממשלה. איש לא היה בחדר מלבדי. לרגע אחד עמדתי מול הכיסא הריק והשולחן שהיה מרכז הפעילות שלו ואז פרצתי בבכי.

מיד אחרי הספדה קורע הלב של הנכדה נעה בן ארצי שמעתי את שמי ברשת הרמקול בהר הרצל. חפזתי אל דוכן הנואמים, ומכיוון שלא היה לי נאום מוכן הוצאתי את הדף המוכתם בדמו של יצחק רבין על טקסט שיר השלום, שחולק בעצרת, והצגתי אותו לפני הנוכחים. הדף היה לסמל: השלום כוסה בדם.