ילדי האנרכיה

השבוע הילד שלי התחיל לאבד את זה.

כלומר, הוא המשיך לאבד את זה, אבל אני התחלתי לשים לב.

איך הוא נע בבית חסר מנוחה ותכלית, לא מסוגל יותר לראות את מסך המחשב אבל גם לא יכול בלעדיו; לא סובל יותר שאנחנו צועקים עליו "תפסיק עם המחשב" או "יש לך זום עכשיו" או "תמצא לך עוד דברים שאתה יכול לעשות", אבל גם לא מסוגל בלי שנצעק עליו, כי כשאנחנו עושים את זה הוא לפחות יודע שמישהו בכלל רואה אותו. שלמישהו אכפת. שמישהו לא מזניח אותו לחלוטין.

השבוע גם הילדה שלי התחילה לאבד את זה.

לקח לה יותר זמן כי היא מסוגלת להעסיק את עצמה ביצירה, בהתעמלות, במשחקים ובצילום של עצמה עושה פרצופים, ואפשר היה לחשוב שהיא כמעט התרגלה איכשהו לעובדה שחייה הפכו לדבר הזה שאין בו מסגרת, עקביות, שגרה, מחויבות, עתיד נראה לעין או עניין ממשי. אבל עכשיו היא פשוט נקלעת להתקפי זעם שרירותיים, וגם לעצבות, לשיעמום, לרגרסיה וכמובן, לשעות על גבי שעות מול מסך. שאנחנו מאפשרים, כי אין לנו שום פתרון טוב יותר בשבילה.

הילדים שלי הם בשר התותחים הנוכחי של ממשלת ישראל.

ממשלות קודמות הסתפקו בבשר תותחים של בגירים בני 18 ומעלה, הנוכחית מקריבה כבר את הילדים. נתניהו מרחם על ילדי הגן, פחות מזה על ילדי כיתות א'־ב', ועל הגדולים לא ירחם עוד. למי אכפת מהם. בסך הכל כמה מאות אלפי ישראלים צעירים שמותר לקחת להם את העתיד. ממילא לא יהיה להם הרבה מה לעשות איתו במדינה שאנחנו משאירים להם, נכון?

ולא, התירוץ "תבינו, זו מגפה עולמית" ממש לא בתוקף במקרה הזה, כי רוב העולם המערבי, למרות הגל השני, נמנע בכל דרך אפשרית מסגירה מוחלטת של בתי הספר. אולי הוא טועה. אולי מכל העולם עוד יתקשרו בבהילות לנתניהו – כמו שעשו בפעם הקודמת! – כדי לשאול אותו איך סוגרים מערכת חינוך עם מנעול, בולעים את המפתח ומאפשרים לדור שלם ללכת לאיבוד.

אבל יש לי הרגשה שגם הפעם לא יתקשרו.

כי אף מדינה חפצת חיים לא מוכנה לדרוס ולהפר באופן בוטה וגלוי כל כך את החוזה בינה לבין אזרחיה. החוזה שבמסגרתו אזרחים משלמי מסים מקבלים בתמורה חינוך ועתיד לילדיהם, וגם ביטחון, בריאות ועוד כמה עניינים. רק תחשבו מה היה קורה פה אם מחר נתניהו היה מודיע ש"אין כסף לביטחון" או ש"ויתרנו על מערכת הבריאות". כולנו היינו קמים וצורחים "הפרת חוזה", וגם דורשים את הכסף שלנו בחזרה, במזומן, בכניסה לבלפור. אבל כשמחסלים לילדינו את מערכת החינוך, אנחנו פשוט מורידים ראש, תופסים אותו בין הידיים ואומרים משהו כמו: אין לי מושג מה הילדים יעשו מחר.

יודעים מה הם יעשו? הם ילכו לאיבוד. דרך מרפסת, נכון. למרות שהמרפסת הייתה רלוונטית יותר בסגר הראשון, כרגע הם פשוט מסוגרים בחדריהם, במסכיהם, טובעים באוקיינוס אינסופי של שעות מתות.

מה זה עושה להם? מה אמור להרגיש ילד שאין לאף אחד – כולל הוריו – מה לעשות איתו? כי ההורים מוכרחים, למרות כל הניסיונות הממשלתיים למנוע מהם את זה, לצאת ולפרנס אותו; ומערכת החינוך נלקחה (לימודים בזום? באמת רוצים לפתוח את זה?) והוא פשוט דחוי, מבלי שאיש יאמר לו שום דבר כזה – להפך, חמוד, אוהבים אותך, זה רק שאין לנו מה ואיך לעשות איתך כרגע. תעשה משהו עם עצמך. תהרוג עוד יום.

והילדים הופכים אבודים. חלקם ינשרו ממערכת החינוך לתמיד. כבר עכשיו, עוד ועוד ילדים פשוט מפסיקים להופיע לשיעורי הזום. ראש מינהל חינוך בירושלים העריך השבוע שבין עשרה ל־20 אחוזים מהתלמידים כבר נשרו מהמערכת, ואחרים סובלים מחרדות, מניכור חברתי וממתח בתוך המשפחה.

לאף אחד לא אכפת. אולי לשר החינוך – תזכירו לי איך קוראים לו ברבעון הנוכחי? – אבל גם ממנו לא שומעים.

השבוע, כשנתניהו הודיע ש"אין כסף" לקפסולות בכיתות א' ו־ב' (מה עשיתם עם הכסף שלי? ביזבזתם את כולו על ממתקים לחרדים ולעצמכם?), וכשהוחלט שכיתות ד' ואילך לא יחזרו ללמוד בשום זמן נראה לעין – גם אני התחלתי לאבד את זה.

אלה הילדים שלנו, לעזאזל, ואתם לא תיגעו בהם רק כדי להתרפס פוליטית למגזרים שבשבילם החינוך (התורני) פתוח כרגיל. אלה הילדים שלנו, ואין לכם זכות חוקית ומוסרית לבצע בהם ניסוי חברתי בהפיכת בני עשר למובטלים. אלה הילדים שלנו, וסגירת מערכת החינוך ללא הגבלת זמן היא לגמרי פקודה שדגל שחור מתנופף מעליה.

יש כמובן אינספור פתרונות זמינים שיכולתם לאמץ – שימוש במתנ"סים, בחצרות, במגרשי ספורט, בפארקים שכונתיים; גיוס כוח הוראה מקרב סטודנטים לחינוך והחזרתם לעבודה של אלפי אנשי ונשות חינוך שכרגע לא נמצאים במערכת; ניהול מקומי על ידי הרשויות; ואולי גם סתם הצצה מזדמנת בנתונים שיראו לכם שבתי הספר החילוניים רחוקים מלהיות "מדגרות קורונה" (רק 0.63 אחוזים מהתלמידים בחינוך הכללי נדבקו בנגיף).

אבל למה שתעשו דבר כזה. למה שתיערכו. למה שתשקיעו מאמץ בילדים – הם הרי לא קבוצת לחץ, אין להם הראל ויזל ייצוגי שיבוא לצעוק באולפנים, הם לא מאיימים עליכם קואליציונית, ואפשר פשוט להשליך אותם לצד הדרך. הילדים הם עכשיו קורבנה המיידי של מדינה שאיבדה שליטה בתפקודיה הבסיסיים, ואנחנו, ההורים, אמורים פשוט לקבל את זה.

ובכן, לא. הכל הולך – עד הילדים. לילדים שלי מגיע סיכוי לחיים משמעותיים ושמחים שלא יישלל מהם כבר בכיתה ה'. ואם אתם שם בממשלה עדיין מאמינים לעצמכם שמחאת בלפור היא עניינם הזניח של כמה אלפי אנרכיסטים, חכו שהיא תהפוך לעניינם המרכזי של כמה מיליוני הורים בישראל. לנו לא אכפת מאנרכיה – היא ממילא מתארחת אצלנו בבית מדי בוקר. אכפת לנו לסיים אותה.