התקווה הישראלית

לא חונכתי ולא חינכתי על מורשתו של יצחק רבין. הנר אשר לרגליי היה ועודנו דרכו של יורשו על כס ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. פעמיים, בהיותו מפקד הארגון הצבאי הלאומי, קבע בגין בפסקנות ובאומץ: "לא תהיה מלחמת אחים!". היה זה בימים האפלים של "הסזון" נגד אנשי אצ"ל ולח"י ושוב לאחר הטבעת אוניית הנשק "אלטלנה".

בליל ה־4 בנובמבר 1995, כשירה יגאל עמיר שלוש יריות בגבו של ראש הממשלה של כולנו וראש מחנה פוליטי גדול ורב זכויות במדינת ישראל, הוא היה עלול להצית מלחמת אחים. ייתכן שזו הייתה כוונתו ושאיפתו. חסד עשתה עימנו ההיסטוריה שמנהיגי המדינה דאז לא נגררו למלא את משאלתו הסמויה של הרוצח ועשו לאיחוי הקרעים.

כמעט שני עשורים ואפס הפקת לקחים מאוחר יותר, נרצחה הנערה שירה בנקי בעודה צועדת ב"מצעד הגאווה" במרכז ירושלים. כעבור מספר חודשים הופתעתי לקבל פנייה מהוריה, מיקה ואורי, שביקשו להיפגש עימי. כמובן, נעניתי מיד לבקשת ההורים השכולים ששילמו מחיר כה יקר על העדר הסובלנות בחברה שלנו. בפיהם הייתה בקשה: אנחנו רוצים להנציח את זכרה של שירה ברוח ולא בחומר. לא הקמת בניין על שמה אנחנו מבקשים כי אם תרומה תודעתית לקבלת האחר, השונה, בחברה הישראלית המשוסעת. "התוכל לסייע לנו בכך?" הם שאלו.

לאחר סיעור מוחות שערכנו הבליח רעיון. במבט ראשון הוא נראה חסר כל היתכנות, כמעט הזוי. ספק אם יש טעם לנסות לקדם אותו בכלל. נפנה – כך שחנו אורי, מיקה ואני – לשני גופים חצי־ממלכתיים אך שונים מאוד זה מזה, אפילו מנוגדים, כדי שישבו ביחד ויגבשו תוכנית חינוכית לטיפוח הסובלנות וקבלת האחר, תוכנית שתיקרא על שם שירה בנקי: נפנה למרכז יצחק רבין בעיר תל־אביב ולמרכז קטיף ביישוב ניצן.

היו הרבה סיבות לוותר על הרעיון. לכאורה זהו זיווג בלתי אפשרי. מה למרכז קטיף וללהט"בים? מה למרכז רבין ולמתנחלים? ובכל זאת, ברוחה של שירה בנקי, שעבורה לא הייתה משימה בלתי אפשרית, החלטנו לנסות.

כצעד ראשון, ולא בלי היסוס, פניתי לשני אנשים שיש לי הזכות לקרוא להם ידידיי: דליה רבין, בתו של יצחק ויו"ר "מרכז רבין", והרב קובי בורנשטיין, ממגורשי הגוש ומנהל התוכן של "מרכז קטיף". שניהם הגיבו בחיוב. פגישה, עוד פגישה, ביקורים הדדיים של ההנהלות זה באכסנייתו של זה והאמון ההדדי - ועימו ההתלהבות ההדדית הלכו וגברו, ובסופו של דבר הצוותים המקצועיים של שני המרכזים התיישבו לעבוד.

בחודש יוני 2017 הושק הפרויקט המשותף במעמד נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, פרויקט אשר בבסיסו שלושה שברים בחברה הישראלית ובראשו הרצון, או שמא ההכרח, לחדש תקווה ישראלית. כדבריו הנכוחים של הנשיא ריבלין באותו מעמד "לא היה לכם קל, ידעתם שההחלטה ללכת יחד לא תהיה פשוטה, כל אחד מהגופים מזוהה כל כך עם חלק מסוים בחברה הישראלית, אבל עכשיו אתם מכירים בעובדה שתיקון אמיתי יהיה רק יחד. עוד יהיו מהמורות רבות וקשות, אבל הוכחתם שהדבר אפשרי. יחד, כולנו יחד, נחדש תקווה ישראלית”.

בדמיוני ראיתי את יצחק רבין מביט ממרומים על המיזם בו המרכז על שמו היה שותף מרכזי, ומאזין לדבריה של בתו דליה על "קירוב לבבות מתוך הקשבה, לא כסיסמאות אלא מתוך רצון ליצור מציאות טובה יותר", ומבליח חיוך מבויש כל כך אופייני לו בזווית פיו. יש תקווה.