המילים שריגשו את המדינה

תסלחו לי שאני לא רוצה לדבר על השלום. אני רוצה לדבר על סבא שלי. תמיד מתעוררים מסיוט, אבל מאתמול אני רק מתעוררת לסיוט. הסיוט של חיים בלעדיך. וזה בלתי ניתן לעיכול. הטלוויזיה לא מפסיקה לשדר את תמונותיך, ואתה כל כך חי ומוחשי, שאני כמעט נוגעת בך. אבל רק כמעט, כי כבר לא אוכל.

סבא, אתה היית עמוד האש שלפני המחנה, ועכשיו נותרנו רק מחנה. לבד, בחושך, וכל כך קר לנו ועצוב. אני יודעת שאנשים מדברים במונחים של אסון לאומי, אבל איך תנסה לנחם עם שלם או לשתף אותו בכאב הפרטי שלך כשסבתא לא מפסיקה לבכות ואנחנו אילמים, מרגישים את החלל הענק, שנותר ריק בחסרונך. מעטים הכירו אותך באמת, הם יכולים כעת לדבר אודותיך עוד הרבה, אבל אני מרגישה שהם אינם יודעים כלל עד כמה ענק הכאב, האסון, וכן - זו שואה. לפחות עבורנו, המשפחה והחברים שנותרנו, רק המחנה שלך, בלי עמוד האש שלנו.

סבא, אתה היית ואתה הגיבור שלנו. אני רציתי שתדע שכל מה שעשיתי, תמיד ראיתי אותך לפני העיניים. הערכתך ואהבתך ליוו אותנו בכל צעד ובכל דרך, וחיינו לאור ערכיך תמיד. מעולם לא הזנחת, ועכשיו הזניחו אותך. והנה אתה הגיבור הנצחי שלי, קר ובודד, ואיני יכולה לעשות דבר להצילך.

אתה כל כך נהדר. גדולים ממני כבר ספדו לך, אבל איש מהם לא זכה לליטוף הזה של ידיך החמות, הרכות, החיבוק החם שהיה שמור רק לנו. לחצי החיוך שלך, שתמיד אמר לי כל כך הרבה. אותו חיוך שכבר אינו וקפא עימך.

אין בי תחושת נקם, כי הכאב והאובדן שלי גדולים כל כך, גדולים מדי. הקרקע נשמטה תחת רגלינו, ואנחנו מנסים איכשהו לשבת בחלל הריק שנותר, אך ללא הצלחה מיוחדת בינתיים. אני לא מסוגלת לסיים אבל כנראה שיד זרה, יד עלוב נפש, כבר סיימה עבורי. בלית ברירה אני נפרדת ממך, גיבור, ומבקשת ממך שתנוח על משכבך בשלום ושתחשוב ותתגעגע אלינו, כי אנחנו פה למטה אוהבים אותך המון.

משיירת מלאכי שמיים, שמלווים אותך עכשיו, אני מבקשת שישמרו עליך ושישמרו עליך טוב, כי אתה ראוי למשמר שכזה. אנחנו אוהבים אותך סבא, תמיד.

אנחנו האנשים להם חיכינו

נעה רוטמן | היום, במבט לאחור

שוב יש כתובת על הקיר. כלומר, מרוב כתובות פחות רואים קיר. ישראל המשוסעת ניצבת על סף תהום.

או שניקח את עצמנו בידיים או שנבכה שוב. הפיוס בעם הוא הבטחה שכל אחד מאיתנו נתן לפני 25 שנה.

25 שנים אחרי הרצח, מזג האוויר מפנה את הלחות לנשימות עמוקות, אבל מרוב מחלוקת ומחנק האוויר מתקשה להיכנס. הנה, אפילו שלום נוקש בדלת, שלוש פעמים בשבועות ספורים, אבל אנחנו לא שומעים.

למה? אולי אלו שלוש מערכות הבחירות שבהן נקרענו. ואולי זה מפני שלא שמנו לב עדיין לכך שהסתיו דוחק חמסינים אחרונים החוצה, כי ברחובות שלנו חם. הלחי אמנם בוערת פחות ממה שהרגיש כמו סטירה שורפת במיוחד לפני 25 שנים, גם שלוש היריות פחות מהדהדות באוזניים לכאורה, אבל שוב יש כתובת על הקיר. כלומר, מרוב כתובות כבר פחות רואים קיר. מסתירים אותו זעקה מכאן וקללה משם, קסדות ושלטים ודחיפות. ובקרירות של לילות ירושלים – עם כיפה או דגל ורוד, פנים מכוסות בנדנה או מסכה מול שוטר – יתחדש על ישראל המשוסעת עוד שבוע, כשצלם העיתונות ינציח מעצר מיוזע ואולי גם דם.

וזה לא מחריד כבר. ואם מחריד – לא באמת מחלחל. כי חם כל הזמן. ומתלהט. אנחנו מחולקים לשבטים ולקבוצות, אין מינון מוסכם על גובה הלהבות. כולם נוקטים עמדה מתוך פוזיציה. גם אם נמצא או נמצאת בינינו מי שיכתוב את ההיסטוריה, אין קהל שיקבל את הסחורה. האמון פינה מקום, ובקדמת הבמה אין כס ממלכתי. טוב, גם אין מפכ"ל. או פרקליט מדינה. גם השוויון בפני החוק ידע ימים טובים מאלה.

אפילו האחדות היא לא מה שהובטח. במקום גיוון דעות קיבלנו קול אחד, קיצוני ככל הניתן, שנלכד כמו פרפר באש תשומת הלב בסולו צעקני קצר. וכשזה מהסה את זה, וזו מקללת את ההיא, מעמיקה תהום הריחוק הנפערת. מותירה אותנו מתבוססים בביצות כאב וזעם, מונים כל צד את המחירים ושמות הקורבנות "שלנו" לעומת "שלהם", שוקלים כבוד בדם חשבונות עבר, מספרים לעצמנו שזה מקדם את חלומות העתיד.

אנחנו רק ממחזרים טיעונים שמובילים למבוי סתום, הולכים במעגל שאי אפשר לרבע, מנציחים את הנצחיות של הריב. ואפילו טון מיואש או דמעה אמיתית לא יחדרו או ירטיבו את שריון חלוקת הצדדים. אין נדיבות או מתווה לקירוב לבבות, רק צדק שטוח שכולם מבקשים עליו בעלות. וכך, הצדק אם יוכרע לא יזכה בנאום ניצחון מול פני אומה, כי מרוב שהפכנו לאלה מפה והללו משם – אין "אנחנו".

דווקא בימי המגפה הרעה והמשונה הזו, שניחתה עלינו כמו עונש תנ"כי כמעט, ייתכן שקיבלנו הזדמנות להפוך את המדרון למשעול. לכונן במעשי היחיד והיחידות והקבוצות הקטנות, בריחוק חברתי וקירוב לבבות, את המקום שאנחנו שואפים להיות בו. אבל במציאות של היום־יום, ההכרה שכולנו באים בטוב היא לא אופציה. כולם חשדנים. ואין אמון. ורוח רעה שותקת בינינו. ומתוח. כמו אז.

אבל למחילה יש כוח מרפא משלה. וגם לאמונה. ובכל יום אפשר לבחור מחדש. הרי כל אחת ואחד מאיתנו זוכר איפה היה בליל הרצח, אבל פחות את ההבטחה וההשתדלות לנהוג אחרת. 25 שנים אחרי, במקום לחכות למי שיעשו ויובילו, יפייסו ויאפשרו, כל אחת ואחד מאיתנו הוא בר־סמכות לפרוע את ההבטחה האישית ההיא. אנחנו האנשים להם חיכינו, והזמן הוא עכשיו.