נפלו ברשת

"אפשר לשלם ואפשר גם לא לשלם אם אין לך, העיקר שתקני", אמר המוכר בחנות למוצרי החשמל בשוק לוינסקי, כשראה שאני מתעכבת מול המדף המאובק. הוא היה מבוגר, כיפה לראשו, ובעוד אני חככתי בדעתי איזה סוג נורות דרוש לי – מאורך או אגסי - הוא מיהר להציע את מרכולתו בחינם. זה היה מרחיב ומכמיר לב בו־בזמן, ומובן שמיד אספתי עוד פריטים שלא תיכננתי לרכוש (נכנסתי כדי לקנות נורות, יצאתי עם מצנם אדום ועם כבל מאריך, שתמיד צריך), כי הבנתי שהוא באמת רוצה להיות חיוני, להציל את נפשו ולהרגיש שהוא קם בבוקר וממלא את ייעודו - לבוא לחנות שלו, לפתוח אותה, ולחכות שמישהו ייכנס. והוא כל כך מתגעגע למהות הזו עד שנדחקה ממנו האמת – "אל תשלמי, העיקר שתקני". כי לא הכסף מדבר פה, אלא הנפש.

מעולם לא יצאתי מחנות מוצרי חשמל עם דמעות בעיניים, ומיד החלטתי להיכנס גם לחנות כלי הבית הסמוכה, הפינתית. הצבתי רגל מהססת על המפתן, אבל בפנים היו עוד שלושה אנשים, שהסתובבו בין הסירים והמחבתות וכל אחד חיפש בעיניים מה לקחת. אפשר היה להבחין בבירור איך אנשים מתאמצים שלא לצאת בידיים ריקות – זה בוחר ממתקן הסכינים הצבעוניים, זו מבקשת שתי כוסות קטנות לקפה שחור, וכשחיבקתי מול הקופה את צנצנת הזכוכית לירקות שהחלטתי לכבוש, חיוך מאיר עיניים התפשט על פני המוכר: "תודה רבה, תודה שקנית אצלי".

ההחלטה של קבינט הקורונה לא לכרוך את חזרתן של חנויות הרחוב ביחד עם פתיחת מכוני היופי, בתי הכנסת והכיתות הנמוכות בבתי הספר הציתה אש של מרד בליבותיהם של הסוחרים הקטנים, ובצדק. ויש מי מהם שהחליטו לפתוח, למרות סכנת הקנסות. כי אם אפשר להתפלל בקבוצות קטנות, אפשר גם להתפלל לפרנסה בקפסולות, ואין שום היגיון בריסוק העסקים שהם נשמת אפו של הרחוב הישראלי.

ביום ראשון הקרוב צפויות להיפתח סוף־סוף חנויות הרחוב. המועד סמלי ביותר - שלושה ימים לפני "יום הרווקים הסיני" (11.11), ושלושה שבועות לפני ה"בלאק פריידיי" (27.11), ו"הסייבר מאנדיי" (30.11), בעיצומו של "נובמבר אונליין", שבעשור האחרון מבסס את מעמדו כחודש הקניות ברשת.

נכון, בעלי החנויות חשים את כובד משקלה של עגלת הקניות הדיגיטלית כבר מספר שנים, בקצב עולה, הרבה לפני פרוץ המגפה. אבל כיוון שהקורונה מאיצה תהליכים, הרי שגם תהליך הקניות ברשת הואץ בחודשים האחרונים עד כדי כך שהתחזיות צופות זינוק של 250 אחוזים ברכישות אונליין בנובמבר. כאילו שחנויות הרפאים שכבר קמו ברחבי העולם והפכו למרכזי שילוח דחוסים שמנוהלים בידי רובוטים אינן מאיימות דיין כדי שנבין את עוצמת הפגיעה.

אז מה עושים עכשיו? זוכרים את פניו המוארים של הזבן שיושב עטוף טלית של ציפייה בחנותו וממתין לבוא הלקוח, מאפשרים ללב לבחור ומחליטים שעם שובן של חנויות הרחוב אנחנו ממתנים את קניות הרשת מיצרנים סינים או אמריקאים עלומים, ומשקיעים בסוחרים וביצרנים המקומיים, אלה שעיניהם כלות ליד הקופות בחנויות הרחוב הקטנות, ושזקוקים לביקור שלנו כמו חתן סיני לכלה.

כי אם הממשלה לא מסייעת לחנויות הרחוב הקטנות – בין אם על ידי הענקת פטור ממע"מ או מארנונה לתקופה, או על ידי ערוצי שיווק ופרסום בעלות מופחתת - נהיה אלה אנחנו שננשים אותן. ויפה רכישה אחת קודם.