yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: אלון שפרנסקי
    7 לילות • 02.11.2020
    הבוגרת
    הפריצה בגיל צעיר ששלחה אותה לטיפול פסיכולוגי, הפרסומת לקסטרו שהבריחה אותה ללונדון, השוק שחטפה כאמא צעירה ובודדה וסצנות הסקס בסדרה החדשה 'הטבח'. רומי אבולעפיה נזכרת ברגעים שעיצבו אותה, חוזרת לקייטנה עם אריק איינשטיין ומשחקת עם המחשבה לשוב לגור בישראל
    עינב שיף | צילום: אלון שפרנסקי

    רומי / היו איזה חודשיים שלא היה לי שם, ההורים שלי לא הצליחו להחליט. ובסוף הם החליטו על נטשה. ואז אחותי הגדולה התנגדה, היא אמרה שזה נשמע כמו שם של מרגלת. נטשה אבולעפיה. האמת שזה שם טוב. ואז ההורים שלי ראו סרט תיעודי על רומא והם רצו לקרוא לי רומא, אבל זה נשמע קצת גדול מדי אז הקטינו לרומי. אני אוהבת את השם הזה. בגלל שלא היו הרבה רומי אז, הרגשתי שהשם שלי מסמן אותי בעולם בצורה חזקה. גם יש את אבולעפיה, שזה שם מעניין ואחר. אז רומי אבולעפיה בכלל התבלט. התהלכתי בעולם בגאווה על השם שלי. עד שהתפרסמתי בגיל צעיר ואז השוני הרגיש כבד מדי. האם חשבתי אז לשנות לנטשה? חשבתי לשנות הרבה דברים.

     

    בית / המון שנים רציתי לברוח מהבית שלי, רציתי להתכחש לחלקים מסוימים בבית שלי. הבית שגדלתי בו היה חם, אוהב והוא באמת היה בוהמייני. אבא שלי הוא עורך דין והוא בא מבית יותר מרובע ושמרני, אז היה שם איזשהו מפגש כוחות בין אבא לאמא (השחקנית רינת אבולעפיה). הם אנשים שאוהבים לחשוב, ליהנות מהחיים. אז מאיפה הרצון לברוח? אני חושבת שזה אוניברסלי, הרצון להמציא את עצמנו מחדש. אולי הרגשתי שבגלל שהתבגרתי מהר והבית איפשר את זה, הייתי צריכה לבוא ולהגיד פוּס משחק. המשפחה שלי היא העוגן שלי, אנשים שאני מאוד קרובה אליהם. למרות הרצון לברוח ולהתנגד, המילה עוגן הכי מתאימה כאן.

     

    כמו גדולים / בגיל שש השתתפתי ב'כמו גדולים', קלטת הילדים של אריק איינשטיין. זה הרגיש כמו קייטנה. פשוט היה לי מזל שהייתי בקייטנה עם אריק איינשטיין. ההורים שלי חיו ועבדו והיו מיודדים עם האנשים האלה והיו צריכים ילדים לקלטת. אני ממש זוכרת את זה כסוג של מסיבה. התחפשנו, רקדנו, שרנו, המחשבה שמישהו מצלם את זה בכלל לא הייתה חלק מהתודעה. לצערי, אין לי איזה זיכרון מאריק. בר רפאלי הייתה שם? וואו, זה ממש לא היה על הרדאר שלי. בטח שאני חוזרת לזה. התמונה הקודמת שלי בווטסאפ הייתה שלי מצביעה מ'כמו גדולים'.

     

    פריצה והתבגרות / רק היום אני יכולה להבין את הניתוק הזה, בין מי שאני הייתי, ילדה באמת מתבגרת שאין לה מושג מהחיים שלה, לבין מה שקרה לי. זה הפריע לי. בלי לקרוא לזה "טראומה", כי כמובן שהחשיפה נתנה לי הרבה דברים טובים ויפים. אני לא רוצה יותר להיות בעמדה של הסלבריטאית ששונאת את הסלבריטאיות שלה. רשימה שפעם הופעתי בה. אני יכולה להגיד במילים פשוטות: זה הפריע לי להתבגר, וכעסתי על זה. כעסתי על ההורים שלי וכעסתי על העיתונאים וכעסתי על הציבור וכעסתי על עצמי. כעסתי על כולם.

     

    הבנתי את הנחיצות של התשוקה. מתוך 'הטבח'
    הבנתי את הנחיצות של התשוקה. מתוך 'הטבח'

     

     

    כמובן שאני מאז בטיפול פסיכולוגי. כשאתה דיברת על 'פריצה' אתה התכוונת לפריצה בדעת הקהל ואני חשבתי על פריצה אליי. האם הייתי עושה משהו אחרת? אין לי באמת יכולת להתמסר לנראטיב חליפי למה שקרה. כוכבות היא לא דבר רע. זה בסדר גמור, כל עוד אתה חי עם זה באיזו תחושה אורגנית שזה חלק ממי שאתה.

     

    שבתות וחגים / הסדרה 'שבתות וחגים', שבה השתתפתי מגיל 14 עד 19, הייתה בית ספר. לא למדתי משחק, אני ממש לא שחקנית מלומדת. לגמרי אוטו־דידקטית, האסכולה שהתחנכתי בה ב'שבתות וחגים' הייתה של אלתור וכימיה. זה העולם ששמו אותי בו וזה נתן לי איזו אשליה של בגרות. אז בגילי 14־15־16 את מרגישה שאת הופכת לאישה. ובעולם הזה, בגלל שאת על הסט עם אנשים כמו אלון אבוטבול, אז את מרגישה כמו אלון אבוטבול. בבועה הזאת את לא בהכרח רואה את עצמך כיותר צעירה, אלא די שוות ערך. אני זוכרת את זה כמקום מאוד חם ואוהב, מאוד תומך ומכיל. אם לנתק את זה מהפרסום, הרגשתי שאני במקום בטוח, אוהב, מעניין. היה לי כיף. וכמובן שהייתי מאוד־מאוד תמימה לגבי העובדה שזאת בעצם סדרה על גברים בני 40.

     

    הבנת שיש בזה ממד של לוליטיות?

     

    הבנתי את זה דווקא ברמה של מה שאני הייתי: בתור נערה בת 14 הרגשתי את עצמי כלוליטה. את בת 14 ואין לך מושג, אבל בעצם יש לך כוח שאת לא יודעת עדיין איך להשתמש בו. את לא יודעת עדיין איך לנהל אותו בצורה אחראית בעולם. ב'שבתות וחגים' שיחקתי את דניאלה, הבת של אלון. כמעט 20 שנה אחר כך הייתי אשתו ב'הרמון'. זאת הייתה דווקא סגירת מעגל נורא בריאה ונחמדה, כאילו "אה, אוקיי, הנה עכשיו את מותרת", במובן של "את אישה עכשיו".

     

    נערת קסטרו / יש בי משהו שנורא רצה להיות בפופ. משהו בלהגיע לקהל רחב שעד היום מדבר אליי. אולי זה הרצון להיות נורמלית. לכן הקמפיין ל'קסטרו' היה ברמה הכי פשוטה משהו נורא נעים ונכון. מצד שני, ספגתי את הביקורת במלוא העוצמה. זה כאב לי. כאילו הייתי צריכה לעמוד בגבולות הגזרה של הדמות הזאת, שנוצרה לי. זה כאב. בסוף מה קרה? עיתונאים מצד אחד ומפרסמים מצד שני מנהלים אותך. את הופכת להיות בובה על חוט. חוויתי את זה כאלימות. מאוד לא אהבתי את הפרסומת. היא הייתה בטעם רע. בגלל זה לא הפכתי לדוגמנית מהשורה: היחס לנשים בתעשייה הזאת, השימוש הציני והברוטלי בגוף שלנו. אני זוכרת שבאותה תקופה הייתה לי אלרגיה לפרסומת, פחות לגבי הצילומים. חוויית הדוגמנות פצעה אותי באיזשהו אופן. זה בסדר לצלם גוף ולחשוף. אני נגד האופן שבו זה נעשה.

     

    לונדון, טייק 1 / ברחתי, נמלטתי, וזה די עבד, אבל זה היה מטורף. לא היה אינטרנט, היה קר, פאונד היה שווה שמונה שקלים. לקח לי זמן להשתקם מהכל. לחזור למקום שאני יכולה לבנות מערכות יחסים. אני לא יכולה להגיד שהמצאתי את עצמי מחדש, לא נהייתי פיזיקאית או עובדת סוציאלית, בסוף נשארתי די קרוב לאיפה שהתחלתי. רציתי שקט וקיבלתי. כן זה היה בודד, כן זה היה קשה, אבל היה נורא מרענן ליצור קשרים עם אנשים שלא מחוברים למי שהייתי בישראל ולדעת שאתה יכול להיות נאהב גם ככה. אחרי ארבע שנים חזרתי כי חיפשתי אהבה. הבנתי שאני רוצה בן זוג ישראלי. זה מרכיב זהותי מאוד חשוב אצלי. אני חד־משמעית ישראלית בכל רמ"ח איבריי. העברית מאוד חשובה לי, להרגיש שייכת, להכיר את הניואנסים. אני לא מתאמצת לזייף. אף פעם לא ניסיתי להיטמע, להיות אנגליה.

     

    אלנבי / ממש לא הייתי במועדוני חשפנות לפני ההכנות לסדרה 'אלנבי'. כשאת חושבת על מועדון חשפנות, את חושבת על מה שראית בסרטים, שזה משהו מלוטש ואולי אפילו זוהר. ואז את נכנסת ורואה חדר צבוע בשחור. הגברים הם בדרך כלל אנשים בודדים, וזה גם עצוב. והנשים הן נשים שבאות לעבודה ופשוט עירומות. זה המשרד שלהן והן באות להתפרנס. הסיפורים שלהן הן בעיקר על סוגים של חוסר אונים: הצורך לפרנס ילד לבד, טראומות מיניות מהעבר שהובילו ליחסים מורכבים עם מיניות ועם גברים. לקחתי את זה כאתגר ספורטיבי. זה היה כרוך באימונים פרטיים, אימוני כושר, להתחזק ולהתחטב ואז כמובן אימונים ספציפיים על העמוד. זה אחד הדברים הכי קשים שעשיתי בחיים שלי.

     

    להתאהב באינדינגב / הכרתי את בן זוגי בן (המפיק בן גלעדי, בנם של חנה לסלאו והמפיק אביב גלעדי) בפסטיבל אינדינגב 2011. בדיוק עכשיו חגגנו תשע שנים. אני באתי עם אחת החברות הכי טובות שלי והלהקה שלה, והוא בא עם להקה של חברים שלו. ושנינו היינו מאחורי הקלעים. אני עשיתי את המוב. נורא התאהבנו ודי מיד הרגשתי שבן הוא הגבר שלי. מאז קרו מיליון דברים. עברנו גם הרבה דרמות ועניינים עד שהבנו שאם אנחנו רוצים להיות יחד, אנחנו צריכים להרגיע. חמש השנים הראשונות היו ככה. היינו נורא לויאליים, זה רק איך לחיות יחד, כמו אנשים בוגרים. והגענו לשם. הדבר הכי שוקינג בתקופה שהכרנו הוא שלמדתי שאני יכולה להיות רכה ואימהית. זה מאוד לא הדבר שלי שחשבתי שאני. זה לא גרם לי להרגיש חלשה, אלא חזקה. וזה בא לידי ביטוי גם באימהות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני מוכנה להתחייב.

     

    לונדון, טייק 2 / בן קיבל פה הצעת עבודה וזה נשמע כמו הרפתקה מעניינת. בגלל שעברתי כבר רילוקיישן אז לקחתי את זה כמשימה שפשוט עושים אותה. אולי בגלל שבפעם הראשונה ממש רציתי לברוח, המחיר הוא משהו שאני מכירה. אני נורא מתגעגעת לישראל, נורא צריכה את המשפחה שלי, צריכה אנשים קרובים, צריכה חום. היה לי עשור, שנות ה־20 שלי, שהתאוששתי ממשהו. ועכשיו בשנות ה־30 אני צמאה הרבה יותר ליחסים.

     

    רפאל / הבן שלי, רפאל, כמעט בן שלוש. השנה הראשונה היתה סיוט שאין לתאר. זה השוק של החיים. לא היו לי אחים קטנים, לא הייתי בקרבת תינוקות וילדים, הייתי צריכה לקרוא הכל באינטרנט. לא הייתי ליד המשפחה שלי, אז הכל היה בפורומים ולהיעזר בכל מיני נשים רנדומליות. הגעתי למקומות שבסוף התגלו כפורום דתי עם God Bless ותפילות ואני רק הייתי צריכה מישהו שיגיד לי מה לעשות. תוסיף חוסר שינה ובדידות וקיבלת מתכון לאסון. אבל בכל מה שקשור לילד היה שם חיבור עמוק ומרגש מהרגע הראשון. כשנכנסתי להיריון, אני ובן התחלנו לכתוב יחד סדרה שהנושא שלה הוא אימהות. זה שהתחלתי לעבוד על משהו שעסק בדברים האלה היה מאוד מרפא ונעים.

     

    הטבח / אני משחקת את אלונה בסדרה החדשה 'הטבח' (החל מ־7.11, ימי שבת, ב־yes וב־STINGTV). זה סיפור על אישה שמנהלת רומן ומשחקת עם גבר (גל תורן) שהוא Player ואצלה הוא רק כלי. לכן הבנתי את הנחיצות של התשוקה בסצנות של הסקס. אני ניגשת לזה בצורה מאוד טבעית.

     

    זה היה אחד הסטים הכי עדינים, עם הגברים הכי עדינים ושקטים. חוץ ממני, מגל תורן ומהצלם לא היה אף אחד ברגע האמת. הרגשתי מאוד מוגנת. הייתי על סטים שבהם סצנות, ואפילו לא סצנות מין, הרגישו לא נעימות כי על הסט היו גברים או אווירה לא נעימה, כוחנית, מנמיכה. לכן השאלה היא לא המין אלא השותפים. ולי ולגל הייתה כימיה. אני יודעת לזייף את זה גם, אני שחקנית. אבל צריך את הקסם הזה.

     

    זה נכון שהרבה מהדמויות הנשיות בטלוויזיה הישראלית הן רק רפרנס לדמות גברית שעוברת תהליך. אני חושבת שזה מצער שאין מספיק תפקידים לשחקניות. אני בעצמי כותבת סדרה שאמורה להטיל זרקור על המסע של האישה בעולם. אנחנו צריכים עוד מזה.

     

    קורונה / נסענו לארץ בסוף פברואר ונתקענו שם עד אוגוסט, אבל אני כל כך מתגעגעת ששמחתי. זה היה מטורף, היינו בלי בית, בלי מסגרת לרפאל. מעבר לזה שזה אסון ותקופה איומה בשביל כולנו, תוך כדי גם ידעתי שזה נורא מיוחד, שאני זוכה לבלות עם רפאל בצורה כזאת.

     

    כל החודשים האלה ליד חנה לסלאו יכולים להיות אינטנסיביים.

     

    באמת שהייתי צמאה לכל נוכחות של בן משפחה, אפרופו השנה הראשונה והקשה עם הילד. וחנה היא סבתא מדהימה, הכי סבתא זפטה. לחזור לארץ? חושבים על זה. אבל עוד לא מתחייבים לשום דבר.

     

     

     


    פרסום ראשון: 02.11.20 , 23:14
    yed660100