את הדוח החשאי והרגיש הזה בכירים לשעבר בשב"כ היו רוצים שלא תראו. זה כשבע שנים שבתוך ארגון הביון מסתובב מסמך סודי, שחובר בידי סגן ראש השב"כ לשעבר נחמן טל, והפך מאז לפצצה מתקתקת. הנייר המסווג הוא עדות נוספת למה שנלחש זה 38 שנים במסדרונות השב"כ בסודי סודות: צה"ל ושב"כ לא מנעו את הפיגוע הגדול ביותר בתולדות המדינה ונמנעו מלחקור אותו לאחר מכן.
בנובמבר 1982, מעט לפני השעה שבע בבוקר, החריד פיצוץ עז את בניין הממשל והמפקדות הישראליות בצור שבלבנון. הבניין קרס לחלוטין, ומבין ההריסות חולצו גופותיהם של 75 ישראלים. ישראלי נוסף שהיה בין הפצועים, מת לאחר מכן. ועדת בדיקה שמינה הרמטכ"ל קבעה בזריזות מרשימה כי הסיבה לאסון הייתה דליפת גז. עדויות וראיות שהצביעו על כך שמדובר באירוע טרור, ולמעשה פיגוע ההתאבדות הראשון של הארגון שלימים כל העולם יכיר בשם חיזבאללה - זכו להתעלמות גורפת.
גם כשמדי פעם מישהו העז להטיל ספק או לשאול שאלות, שב"כ נעמד כחומה בצורה: אסון צור הוא תאונה. תקלה. אירוע טכני. בשום אופן לא פיגוע. "צריך להבין שגם 38 שנים לאחר מכן, יש לשב"כ לא מעט סיבות לעשות הכל כדי שהעניין לא יתעורר", אומר בכיר לשעבר בארגון. "תקלה בבלונים היא סוג של כוח עליון, מקסימום כמה ערבים ואיזה רס"ר לא חיברו צינור כמו שצריך. אבל אם זה פיגוע, אז אשמים אלה שלא איבטחו את הבניין כמו שצריך, כלומר צה"ל; ואלה שהיו ממונים על סיכול פיגועים ולא סיכלו, כלומר שב"כ".
לאורך השנים האחרונות פירסמו כותבי שורות אלה עדויות וראיות כי אסון צור היה פיגוע. הפרסומים הללו הצביעו שוב ושוב על שורה מתמשכת של סתירות, העלמות וטיוחים. החומרים הללו אמנם עשו כותרות בעיתונים, אך היה נדמה שהם לא חדרו את מעטה ההגנה של צה”ל ושב"כ. עד עכשיו.
השבוע חושף '7 ימים' כי בתחילת העשור הקודם, החליט סגן ראש השירות לשעבר, נחמן טל, לחקור בעצמו את אסון צור. טל היה אז כבר גמלאי של השב"כ, והחקירה שלו הייתה במסגרת גוף המורשת של הארגון. כל ארכיון השב"כ ובכירי הארגון לשעבר היו נגישים לו. הוא אסף מסמך אחרי מסמך, עובדה אחרי עובדה, אבן אחרי אבן. ואז טל הבין שמשהו כאן ממש לא מסתדר עם המסקנה הנחרצת שהפיצוץ היה תאונה.
שב"כ הוא ארגון סגור, והשמועות בו מתפשטות מהר. כמה בכירים שמעו שטל אולי עומד להגיע למסקנה הלא־רצויה עבור הארגון. יום אחד הופתע טל למצוא אצלו במשרדי יחידת המורשת שבבסיס של השב"כ, החבוי בתוך מתקן ביטחוני מאובטח צפונית לתל־אביב, את אחד מפקודיו לשעבר, שגם הוא התקדם לתפקיד סגן ראש השב"כ. את שמו של האיש שמעתם הרבה בשבועיים האחרונים: זהו יצחק אילן, שנפטר ממחלת הקורונה לפני כשבועיים.
אילן הזכיר לטל שוב ושוב כי תפקידו הוא לכתוב את ההיסטוריה, ולא לשנות אותה או להסיק לגביה מסקנות כלשהן. טל כרגע איננו במצב בריאותי המאפשר לראיינו, אבל ב־2016, בשיחה המתפרסמת כאן לראשונה, הוא אמר: "הם (שב"כ) שמו לב שאני לא מחובר לתפיסה שלהם. הייתי 40 שנה בשירות ועוד 19 וחצי במורשת בהתנדבות, וזה המקרה היחיד שבו חשדתי פתאום במה שאומרים לי והרגשתי שנזהרים ממני. הם רצו לוודא שאני לא מחביא אצלי שום חומר שישנה את התמונה, שיקרב את המסקנה לכך שזה היה פיגוע. איציק (אילן) היה גלוי, אמר לי: אני עושה פה דבר שאני לא שלם בו עם עצמי, ג'וב שאני לא אוהב אותו, אבל נתנו לי לעשות את זה. האמת היא שזה פגע בי, אבל היום אני בגיל שכבר מצפצף על כולם".
אבל בגלל יצחק אילן המציץ מאחורי כתפו, כך לדברי טל, בדוח הסופי שחיבר ושחלקים ממנו נחשפים כאן לראשונה, הוא עימעם במתכוון את מסקנתו הסופית: "אינני מסוגל להביע דעה מבוססת, שכן הייעוד העיקרי שלי, כמו של חברי במורשת, הוא לתעד את האירועים", כתב. אבל אז, במושגים של השב"כ, הוא הטיל פצצה: "עם זאת, אינני שולל את האפשרות שהבניין בצור קרס כתוצאה מפיגוע תופת". אחרי שעשרות שנים שב"כ וצה"ל קובעים בנחרצות שהבניין קרס בשל פיצוץ גז, הנה בא אדם מבפנים ומטיל בכך ספק. מהבחינה הזו, דוח טל שנחשף כאן הוא מהפכה, לא פחות.
אבל טל גם הספיק להיות הרבה יותר נחרץ במסקנתו. זה קרה אחרי שבאירוע לרגל 30 שנה לאסון, מול ניצולים, יתומים ואלמנות, הוא עלה לבמה, אמר כי בסבירות גבוהה מדובר לדעתו בפיגוע ועורר סערה באולם. ראש השב"כ דאז, יורם כהן, שישב בשורה הראשונה, כך לפי עדים שנכחו במקום, קטע את טל והודיע כי מדובר בדעה אישית וכי אין לשב"כ כל כוונה או זכות לשנות את מסקנות ועדת צה"ל. לדברי אחד הנוכחים, כהן אמר למוזמנים: "יש פרשיות שאין צורך לפתוח, וכל זמן שאני ראש השירות לא יפתחו אותן. אין לנו זכות לבוא ולהגיד שזה היה פיגוע, ואף אחד לא מינה אותנו לקבוע את זה כיום".
טל, כך לפי אחד מחבריו הקרובים, נפגע מכהן. ואז הוא אמר לחבר, חד־משמעית: "אני משוכנע במאה אחוז שהיה פיגוע. אני לא מבין למה ראש השירות ניטרל אותי". יורם כהן ביקש השבוע שלא להגיב לדברים.
כך או כך, נראה שגם עתה בשב"כ מנסים להסתיר את דוח טל. כאשר התברר לבכירים לשעבר בשב"כ שאנחנו עומדים לפרסם חלקים מהדוח ומסמכים חדשים, החלו כמה מהם להפעיל לחצים כדי למנוע מ'ידיעות אחרונות' לפרסם את הכתבה שאתם קוראים כעת. "מה אתם צריכים את זה, לעורר מתים ממנוחתם? רק בעיות זה יגרום לכולנו", אמר לנו אחד מהם. "אם לא תפרסמו עכשיו, אז בעתיד אני מבטיח לכם סיפורים חזקים מאוד", הבטיח אחר. ושלישי פסק שבכלל אי־אפשר לפרסם את הדברים ללא אישור של השב"כ.
אפשר להבין את הגוורדיה הוותיקה, שנבירה בפצע הפתוח הזה מעורר בה חשש. אבל כדאי מאוד להקשיב גם לקולות אחרים, אלו של משפחות ההרוגים. "למען החללים שלנו, כולי תקווה לקבל מסמך ברור על אודות האסון בצור", אומרת עדנה רימון, אלמנתו של עמוס רימון ז"ל, אחד מהרוגי השב"כ באסון. "זו חוליה עצובה בהיסטוריה של מדינת ישראל, וחד־משמעית האמת חייבת להישמע לדורי דורות. 38 שנה עברו, והאמת ידועה לנו, אך לא נאמרה בפנינו מגוף מוסמך. וזה מתסכל".
"אני רוצה שאסון צור ייצא מתהום הנשייה ושיודו שזה היה פיגוע", מצטרף ליאור ביטון, שאיבד בצור את אביו מרדכי ז"ל, לוחם מג"ב. "עבורנו המשפחות, האסון האמיתי הוא הטיוח", מוסיפה אודליה אלבו־שוויצר, בתו של ישראל־דב שוויצר, לוחם מג"ב שניצל מהאסון. "הפצע הפעור בלב המשפחות ממשיך ומדמם ככל שממשיכים ומכחישים את נסיבות האסון".
השבוע חושף '7 ימים' קטעים מדוח טל, ועדויות ומסמכים נוספים, שמחזקים מאוד את ההסבר שאסון צור לא היה תאונה, אלא פיגוע. אבל הם גם מציגים עוד משהו: מערכת ארוכת שנים של איפול, טיוח והסתרה בצה"ל ובשב"כ, שבמידה מסוימת נמשכת גם היום. מהשב"כ נמסר בתגובה כי, "השיח בנושא מתקיים וימשיך להתקיים באופן בלתי אמצעי בין השירות והמשפחות ולא מעל גבי העיתון".
× × ×
ב־20 ביוני 1982, שבועיים אחרי פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, טבל השב"כ את רגליו לראשונה בבוץ הלבנוני. באותה עת, שב"כ היה ארגון כל־יכול, מעל לכל ביקורת, זה ששמו נלחש בשקט, כמעט ביראת קודש. שתי דמויות מפתח ינהלו את עבודת השב"כ בלבנון: ראש השירות אברהם (אברום) שלום, וראש מרחב צפון יוסי גנוסר. כן, בדיוק הצמד שעומד לככב שנתיים אחר כך ברעידת האדמה שלאחריה השב"כ כבר לא היה נקי מרבב, פרשת קו 300. אבל בימים ההם, שלום וגנוסר עוד היו חלק מהקונספציה שישראל היא בכלל כוח שחרור, שהביא חופש לשיעים בדרום לבנון מעול הכיבוש הסורי וההתעמרות של אש"ף.
כל זה נגמר בבוקר 11 בנובמבר 1982, כשפיצוץ אדיר גרם לקריסה מוחלטת של בניין הממשל הצבאי בצור, סמל הנוכחות הישראלית בדרום לבנון. 76 ההרוגים הישראלים כללו 33 חיילי צה"ל, 34 אנשי מג"ב ועוד תשעה אנשי שב"כ. בנוסף, נהרגו גם 15 עצירים לבנונים. סך הכל, גופותיהם של 91 איש חולצו מבין ההריסות. עוד רבים נוספים נפצעו.
אחרי שחיבר את הדוח שלו ועם ההידרדרות במצבו הרפואי, החליט נחמן טל לכתוב מעין ספר זיכרונות, שבו נגע גם במה שידוע לו מאסון צור. הספר חולק ב־2016 בתפוצה מוגבלת מאוד בין כמה שותפי סוד, בצירוף אזהרה: החומר שאתם מחזיקים לא עבר את הצנזורה. חלקים מתוכו מתפרסמים כעת לראשונה.
מהספר החסוי עולה כי כבר בשעות הראשונות שלאחר הפיצוץ, התקבעה אצל ראש השב"כ שלום ההנחה כי הגורם לאסון אינו טרור. טל מתאר בספר פגישה בינו לבין הרמטכ"ל דאז, רא"ל רפאל איתן (רפול), המתרחשת ממש על חורבות הבניין, בבוקר האסון: "אברום אמר לרפול שמוזר בעיניו שהבניין קרס כיחידה אחת פנימה, קומה מעל קומה, כאילו הייתה זו הפלת מבנה מבוקרת, בעוד הבניין ממול לא נפגע כלל. מכאן הגיע למסקנה שזה לא היה פיגוע... ולכן אין זה עניינו של השב"כ". לדברי טל, שלום הודיע לאנשי השב"כ כבר בשלוש אחר הצהריים, פחות מ־12 שעות לאחר הפיצוץ: "תרדו מזה ותנו לצה"ל או למשטרה לבדוק את העניין".
בכיר לשעבר בשירות מסביר מדוע לשב"כ ולצה"ל הייתה סיבה טובה להעדיף את האפשרות שהפיצוץ לא התרחש כתוצאה מפיגוע: "הבניין עמד 70 מטר מהכביש ולא הייתה מסביבו חומה, אלא ש"ג עם חבל. אם היו התרעות וזה היה אכן פיגוע, מדובר בהזנחה פושעת מצד השירות. גם רפול ודאי הבין מהר מאוד שאם זה פיגוע, זה יכול לעלות לו במשרה. עם ישראל לא ידלג על אסון כזה".
רפול פעל במהירות. "בהול, מיידי. הנדון: פיצוץ בית הממשל בצור, מינוי ועדת חקירה", הייתה כותרת הפקודה שיצאה מלשכתו כבר ביום האסון. בראש הוועדה הציב רפול את האלוף (במיל') וחבר הכנסת לשעבר מאיר זורע, ופקד עליו לסיים את החקירה תוך שמונה ימים בלבד. ואכן, ועדת זורע פעלה בזריזות. "הייתה תחושה שאתה חייב לצאת לציבור עם תשובה ומהר", אמר בעבר אחד מחברי הוועדה, עמוס גלבוע, אז ראש חטיבת המחקר באמ"ן.
מסקנות ועדת זורע התבססו בעיקר על ניתוחים של מומחי חבלה והנדסה, ובראשם אנשי ‘רפאל’. לטענת המומחים, כדי למוטט את הבניין באירוע טרור היה צורך במטען חבלה גדול, אך "מטען כזה, מעל לכל ספק, לא הונח, שכן עקבות מטען בסדר גודל זה היו חייבים להתגלות", נכתב בדוח המסכם. כמו כן, אומרים מומחי החבלה, לא נמצאו בזירה שאריות של חומר נפץ מרסק (חנ"מ), כפי שצפוי במקרה של שימוש במטען חבלה. חבר הוועדה עמוס גלבוע אומר השבוע ל'7 ימים' כי הוא שלם עם מסקנות הוועדה וכי "בסופו של דבר רק עניין אחד היה חשוב: חוות הדעת של יועצי הוועדה המקצועיים מרפאל. הם המומחים לפיצוצים, והם קבעו חד־משמעית כי מדובר בפיצוץ של גז ולא בפיצוץ של חומר נפץ".
ואולם הוועדה התעלמה או גימדה קולות אחרים. בדוח של רפאל מצוינת, למשל, האפשרות שהאירוע נגרם כתוצאה מפיצוץ של מטען חנ"מ בן עשרות קילוגרמים בלבד, שבתורו ידליק תערובת של גז באוויר ו"יגרום לגל ההלם בעל העוצמה הנדרשת". האפשרות הזו נמחקה לחלוטין ממסקנות הוועדה הסופיות, שם נכתב כי אפשרות השימוש בחומר נפץ "נשללה בוודאות".
עוד נטען בדוח זורע כי איש מהניצולים לא הריח אבק שריפה ברגעים שלאחר הפיצוץ, מה שכמובן תומך בגרסת דליפת הגז. ואולם עדויות שהגיעו לידי '7 ימים' חושפות תמונה שונה. כך למשל ניצול ששמו שמור במערכת סיפר לנו כי "ישבתי אצל מאיר זורע בלשכתו בקריה, וזה היה נורא קצר. אמרתי לו שעד עכשיו יש לי ריח של אבק שריפה באף. הוא שאל אותי אם יש לי הכשרה בכימיה. אמרתי לו שלא, אבל שהייתי קצין בצה"ל ואני יודע מה הריח הזה. הוא המשיך כרגיל, הוא לא התייחס לזה". עד נוסף מספר שעדותו נקטעה באחת, כשסיפר לוועדה על חשדו שלפיצוץ אחראית מכונית תופת. "כשסיפרתי לוועדה על דיווח שהגיע אלינו כמה ימים לפני האסון, כי נגנב כלי רכב מאונר"א, ושאולי הוא ישמש כרכב תופת, אמר לי זורע, 'עדותך הסתיימה'. עד היום יש לי את התחושה הזו של 'תלך מפה, לא רוצים לשמוע אותך'".
שבוע לאחר הגשת מסקנות ועדת זורע נערך בפיקוד צפון תחקיר המסכם את לקחי אסון צור, שאותו ניהל אלוף הפיקוד, אמיר דרורי. מפרוטוקול הישיבה עולה כי קצינים בכירים היו מוטרדים באשר לבעיות האבטחה סביב בניין הממשל בעיר. "מתוך מה שאני עסקתי בנושא אבטחת המתקן הזה... יש בעיה רצינית מאוד בנושא של שמירה ואבטחה", אמר בדיון מח"ט 300, אל"מ עופר בן צבי, האחראי על גזרת צור. מפקד אוגדה 91, תא"ל יהודה בר הוסיף: "לא היינו מאורגנים לדבר כזה... למרות שהיו לנו התרעות על מכונית תופת ולמרות שהיו לנו התרעות על פיגוע בבניין הזה ספציפית".
על אף שבעיות האבטחה סביב הבניין בצור וההתרעות היו ידועות, הן טופלו בידי ועדת זורע בשוליים בלבד. בנספח המודיעין הקצר של דוח זורע, שני עמודים בלבד, מצוין כי כבר החל מאוגוסט 1982, שלושה חודשים לפני האסון, התקבלו התרעות על כוונה לפגוע בכוחות צה"ל בצור, וכי התרעות אלו "הלכו והתמקדו בעיקר סביב הנחת מכונית תופת בבניין הממשל".
אבל כל אלו לא מנעו מהוועדה לקבוע נחרצות כי קריסת הבניין נגרמה משילוב של שני גורמים עיקריים: שלד הבניין, שלא תוכנן לעמוד בעומסים כבדים; ותערובת גז שהתפזרה בחלל הבניין, התפוצצה, ובכך גרמה לתזוזה אופקית של המבנה הרעוע, שהובילה לקריסתו. "על פי הממצאים בבניין ההרוס וסביבתו, ועל פי מודיעין שברשותנו, לא נתקלנו בעובדה היכולה להצביע שהפיצוץ נגרם על ידי פעילות חבלנית", פוסק זורע.
מסקנה זו התקבלה בידי הממשלה והפכה לסיבה הרשמית לאסון, זו שרשומה עד היום בדפי ההיסטוריה. המצב היה יכול להישאר כך לנצח, לולא כספת ישנה אחת, שהתגלתה במרתפי ארכיון מצ"ח.
× × ×
אחרי שוועדת זורע קבעה כי דליפת גז גרמה לפיצוץ, הורה הפרקליט הצבאי הראשי על פתיחת חקירה פלילית של מצ"ח, כדי לאתר את האחראים למחדל. מה שיגלו במצ"ח מסעיר את קהילת המודיעין עד עצם היום הזה.
במהלך החקירה איתרו חוקרי מצ"ח שני לבנונים, תושבי צור, שעבדו במוסך לא הרחק מהבניין. תוכן עדותם של הלבנונים מתפרסם כאן לראשונה. "בבוקר האירוע יצאו (שני הלבנונים) במכונית דייהטסו אדומה לדרכם וחלפו ליד בניין הממשל, מדרום לצפון. כשהגיעו ליד בניין הממשל הבחינו ממולם במכונית פז'ו 504 בצבע בהיר, כנראה לבן. במכונית ישב הנהג בלבד, שנראה בחור צעיר, כבן 28־30".
העד הלבנוני שנהג ברכב סיפר לחוקרים ההמומים כיצד בלם בפתאומיות, משום שהבחין כי "מכונית הפז'ו שפנסיה הגדולים דולקים עושה תפנית שמאלה", וכי המכונית חותכת אותו "ונכנסת לתוך הבניין עמוק פנימה תוך שהיא פוגעת בדלת הכניסה שהייתה פתוחה". לדבריו, "מכונית הפז'ו נראתה לו כבדה, היות שכאשר עשתה פנייה שמאלה הייתה נמוכה וקרובה לכביש".
לא כל חוקרי מצ"ח השתכנעו מהסיפור של צמד הלבנונים. ראש הצוות, ליאון בכר, סבור עד היום ששני הלבנונים שיקרו. לעומתו, יצחק דר, לימים שופט מחוזי, משוכנע שהיו דוברי אמת. לדבריו אף ציין זאת בדוח המסכם שהגיש לממונים עליו, שם קבע כי מדובר בפיגוע.
במסגרת העבודה על הדוח הסודי שלו, ראיין נחמן טל את יצחק דר, שאמר לו בנוגע לשני הלבנונים, כי "ההתרשמות שלי הייתה, אם הייתי צריך להמר, זה ששני האנשים אמרו אמת לאמיתה". הוא מסר לטל תצהיר ארוך בשמו, הכלול בדוח החסוי, ומסביר מדוע השתכנע כי מדובר בפיגוע. בין השאר הוא מזכיר שם כי חוקרי מצ”ח גבו את עדותו של הרופא שטיפל בשני הלבנונים, אשר סיפר כי מיד לאחר האירוע הם מסרו לו גרסה זהה.
וזה לא הכל. עדים נוספים, לבנונים וחיילי צה"ל, דיווחו גם הם על מכונית שנראתה נוסעת במהירות מטורפת אל הבניין, שבריר שנייה לפני הפיצוץ. בין חורבות המבנה התגלו חלקים של פז'ו 504 בצבע בהיר שאיננה של צה"ל. בקומה הראשונה של הבניין גילו חוקרי מצ"ח חלקי גופה שלא היו שייכים לאף אחד מהחללים הישראלים. ייתכן שהיא הייתה של המחבל המתאבד. מאידך, לא ניתן לפסול שהייתה שייכת לאחד החללים הלבנונים.
בעקבות הממצאים של מצ"ח, וכפי שנחשף כעת לראשונה, המליצו מומחי רפאל לכנס מחדש את ועדת זורע, ולקיים לאלתר דיון מקיף באפשרות שאסון צור נגרם מפיגוע מכונית תופת. גם שלמה אהרונישקי, אז ראש מעבדת החבלה של המשטרה ולימים המפכ"ל, קבע כי יש לערוך "ניסוי פיצוץ השוואתי של מכונית דומה, ובה התקן חנ"מ", כדי להכריע בשאלה הדרמטית. שתי המלצות אלו לא בוצעו בסופו של דבר. כל המידע הנפיץ הזה הוטמן בכספת במרתפי הארכיון של מצ"ח. הכספת הוסתרה מאחורי ארונית, המפתח נעלם, והיא נשכחה מלב כולם.
כמעט כולם. שנה אחרי אסון צור הראשון, אירע אסון צור השני. הפעם לא היה ספק: משאית תופת שנשאה כחצי טון חומר נפץ פרצה לתוך מפקדת צה"ל. בפיצוץ העז נהרגו 60 איש, 28 מתוכם ישראלים, כולל שלושה אנשי שב"כ. השאר עצירים לבנונים. גם שם מינתה מצ"ח צוות חקירה, שבראשו עמד סא"ל יצחק (צחי) כהנא. כהנא, שגילה אז לתדהמתו את החומרים בכספת, הבין שני דברים: האחד, שאסון צור הראשון היה פיגוע; והשני, שברגע שהוא הוכרז כתאונה – הוחמצה ההתרעה שהובילה לאסון צור השני.
"מאז אני מסתובב עם אבן צור גדולה ומעיקה על הלב", אמר כהנא לפני שהלך לעולמו ב־2013 לרונן ברגמן. "הבנתי שוועדת זורע הייתה ועדת פוליטית שמונתה או הובלה כדי להגיע למסקנות מסוימות מאוד. מאז לא יכולתי יותר לבקר אצל המשפחות השכולות. החתימו אותי על הצהרת סודיות. את האמת אסור היה לומר, ולשקר ולהמשיך לנסות לשכנע אותן באמינות הסיפור של בלוני הגז, לא הייתי מסוגל". כהנא ניסה כמה פעמים להביא לפרסום את הידוע לו על אסון צור, אך הוא נבלם בתקיפות על ידי הצבא. פעם אחת נאמר לו במפורש כי יועמד לדין אם יפלוט איזושהי מילה בעניין.
אבל הוא כן סיפר לברגמן, שאיפשהו בארכיון מצ"ח יש כספת, ובה מסמכי חקירת מצ"ח מהאסון הראשון. ב־2008 התגלתה הכספת. מכיוון שלאיש לא היה מפתח, הובהל מסגר צבאי למקום, כדי לפרוץ אותה. כשסוף־סוף נפתחה הדלת, התברר שבפנים שוכן שלד מתפורר של חתול, שכנראה איתרע מזלו להיכנס לכספת בטרם ננעלה למשך שנים. אבל היו שם גם המסמכים שחשפו את עומק המחדל של חקירת אסון צור.
× × ×
המסמכים שמתחת לשלד החתול גילו פריט מידע קריטי נוסף, שנחשף גם הוא כאן לראשונה: מתברר שלחקירות שערכו מצ"ח לשני הלבנונים שהעידו על מכונית התופת, הצטרפו לפחות בשני מקרים שונים גם חוקרי שב"כ. אנשי מצ"ח אף עמדו בקשר עם גורמים בכירים בשירות, ועידכנו אותם בהתפתחות החקירה. למרות זאת, כל המידע החשוב הזה לא יצא מעולם משורות הארגון, וגם לא דווח רשמית למשפחות.
עמוס רימון, רכז שב"כ שפעל בראשית שנות ה־80 ברצועת עזה, הוזעק לסייע בלבנון בתחילת המלחמה. הפיצוץ תפס אותו בבניין הממשל יום לפני שהיה אמור לעזוב את לבנון בפעם האחרונה. עדנה, אלמנתו, מספרת כיצד נסעה לשוק וקנתה לו זיתי קלמטה וגבינות שאהב, כדי לערוך לו קבלת פנים חגיגית. "כשחזרתי הביתה צפרתי מלמטה לבן הגדול שלנו, שיירד לעזור", היא משחזרת. "ואז הוא צועק לי, 'שמעת על לבנון?'"
גופתו של עמוס הייתה האחרונה שחולצה מההריסות, רק ביום שישי בערב, כעבור כ־36 שעות. "אי־ודאות נוראית", מתארת את השעות הללו עדנה. אי־הוודאות הזו מלווה אותה עד היום. "ביום שישי בערב, לאחר הידיעה הסופית שעמוס נהרג, הגיע אלינו קרוב משפחה שעסק בחילוץ, והוא עוד עם בגדים ופנים מלאי אבק. הוא עמד מולי, החזיק בכתפיי ואמר: 'עדנה, המצפון שלי לא יהיה נקי לעולם אם לא אגיד לך את האמת. זה היה פיגוע של מכונית תופת ולכם אומרים שהתפוצצו בלוני גז'. עניתי לו מיד בקול רועד, אבל גם אסרטיבי: 'אם החליטו להודיע כך, יש להם סיבה. מי אני שאבקר את ההחלטה?'"
אחרי שעדנה שמעה שוועדת זורע פסקה כי הפיצוץ הוא תאונה, "חשתי בכעס שמזלזלים באינטליגנציה שלנו". אבל למרות זאת גזרה על עצמה שתיקה. היא החליטה שלא לומר משהו רע על הארגון שבו שירת בעלה המנוח, "והפך לבית השני שלי".
גם כאשר הבית הזה מונע כבר 38 שנה את ההכרה בכך שבעלך אולי נהרג בפיגוע, ולא בתאונה?
"בעיניי השב"כ יישאר תמיד עמוד השדרה של ביטחון מדינת ישראל, הוא ראוי להצדעה ארוכה. פעם אחת הבן הגדול שלי אמר לי, 'אמא, את מדברת כל הזמן על המדינה, אבל לנו אין אבא'. עד כדי כך האידיאולוגיה חזקה אצלי".
האידיאולוגיה חזקה גם אצל ראובן חזק, מי ששירת תחת אברהם שלום והיה מחושפי פרשת קו 300 – ש"כוכביה" הם כאמור שלום, גנוסר וגם העומד בראש ועדת החקירה, מאיר זורע. "בפרשת 300, אמרו לי משהו בסגנון של 'זו לא הפעם הראשונה שבה השניים האלה (שלום וגנוסר) עושים את זה", נזכר חזק. "אבל בזמן אסון צור ואחריו לא שמעתי ולו ברמז, מילה מאברום או גנוסר על טיוח. אולי רצו למנוע ממני את הידיעה כי ארצה לעשות משהו בנדון".
אתה יכול לשער למה עד היום בשירות לא מוכנים לדון בסימני השאלה סביב אסון צור?
"אין לי תשובה טובה לזה".
ראוי שהשב"כ ישנה את גישתו לעניין?
"ראוי תמיד לחשוף את האמת, ולו בשביל שדברים כאלה לא יחזרו".
ואכן, זה ממש לא רק עניין של מה ייכתב בוויקיפדיה ובעמודי ההיסטוריה. אם בעקבות אסון צור הראשון ישראל הייתה מבינה שמופעל נגדה נשק חדש באותה עת – מחבל מתאבד ברכב שדוהר לתוך בניין – ודאי הייתה מתוגברת האבטחה, ואולי אסון צור השני היה נמנע. שבועיים קודם לאסון השני, התפוצצו שתי משאיות תופת בבניין הכוח הרב־לאומי בביירות. 305 איש נהרגו, והכוח הרב־לאומי עזב את לבנון. לפני כן, התפוצצה מכונית תופת בשגרירות האמריקאית בבירה הלבנונית. 63 איש נהרגו. האם התרעה של ישראל לגבי שיטת התקיפה החדשה יכלה לשנות את כל זה?
מבחינת חיזבאללה אין בכלל שאלה. אמנם בזמן אמת הארגון לא נטל אחריות על הפיגוע, אבל בנובמבר 1985 הוציא "המרכז הערבי למידע" בביירות ספר הסוקר את 30 מבצעי ההתאבדות שבוצעו בידי חיזבאללה בשנים 1982־1985. הפרק הפותח מוקדש לבחור בשם אחמד קסיר, שדהר במכונית פז'ו 504 אל תוך בניין הממשל בצור, והפך לשהיד הראשון של חיזבאללה. "עד אז, חיזבאללה פחד להגיד שהוא עומד מאחורי הפיגוע", מסביר אל"מ (במיל') פסח מלובני, ששירת כקצין איסוף באמ"ן ובמוסד. "אבל מאז הוא מודה בזה בפה מלא".
מאז ועד היום מציינים בחיזבאללה את התאריך החשוב ביותר שלהם בשנה, יום השהיד, ב־11 בנובמבר, יום הפיצוץ בצור. בכפרו של קסיר נבנתה אנדרטה מפוארת לזכרו, ובטהרן נקרא רחוב על שמו. קסיר מוזכר כמעט מדי שנה בנאומיו של נסראללה, וזוכה לכבוד רב.
בעת כתיבת הדוח שלו, פנה טל לאמ"ן ולמוסד בשאלה כמה כל הטענות של חיזבאללה ואיראן אמינות. וכך הוא כותב בדוח שלו, בנימה ביקורתית: "תשובתם של אמ"ן והמוסד לפנייתנו, שאין ברשותם מידע שיש בו כדי לאשש או להזים את טענות חיזבאללה בדבר אחריות הארגון לפיצוץ הבניין בצור, לא סייעה לקידום הנושא. ניתן היה לצפות שבחלוף שנים כה רבות, יהיה ברשות קהילת המודיעין מידע שיסיר את אי־הוודאות לגבי טענת חיזבאללה".
× × ×
בחודשים האחרונים מתגבר הלחץ הפנימי על השב"כ לפתוח שוב את הפרשה ולשבור את קשר השתיקה. אחד מהגורמים המרכזיים מאחורי היוזמה הוא ר’, שהיה בעת הפיצוץ רכז שב"כ צעיר ששהה בבניין הממשל. שבועות ארוכים אחרי שחולץ היה מורדם ומונשם, עצמות רבות מגופו נמחצו. הוא השתקם, חזר לפעילות בארגון, שירת בו שנים רבות ומבצעי סיכול טרור רבים רשומים על שמו. מאז גם התקדם יפה בסולם הדרגות.
ר’, שסירב להתראיין לכתבה, הוא אחד הקולות הבולטים מקרב ותיקי השב"כ שמשוכנעים כי אסון צור היה פיגוע. ביום הזיכרון האחרון, בהרצאה מקוונת בפני ותיקי השירות, בפורום שמכונה "שוּשוּ זום", הטיח ר’: "אני יודע בוודאות שזה היה פיגוע, ולא שום תקלה בבלונים של גז הבישול במטבח". הסערה פרצה.
בסוף יוני האחרון זומן ר’ לדבר בפני פורום הנהלת שובל, ארגון הגמלאים של השב"כ. אסור לטעות: לא מדובר בקומץ פנסיונרים משועממים; בשובל יושבים כמה מהאנשים הנועזים והמעוטרים ביותר בישראל, ומה שקורה שם מחלחל גם לאנשי השב"כ היום, אלו שגדלו על ברכיהם. אחד מהנוכחים בישיבה אמר כי לקראת הישיבה הורגש המתח בקרב חלק מחברי הוועד: "כולם ידעו שהוא הולך לגלגל אלינו את מטען הנפץ הרגיש הזה, וידעו אילו מאמצים נעשו עד היום שלא לגעת בו".
בישיבה תבע ר’ להיפגש עם ראש השב"כ נדב ארגמן ולדרוש ממנו, בשם הגמלאים והמשפחות השכולות, כי יפרסם לאלתר הודעה שמדובר בפיגוע. אם השב"כ אינו משוכנע בנכונות הממצאים של דוח נחמן טל, הציע ר’, שלפחות יורה על בדיקה נוספת של העניין.
בוועד שובל יושבים לא מעט בכירים לשעבר, שהיו בעת האסון בשירות פעיל בלבנון. אחד מהם הוא שמעון רומח, שהיה מפקד שב"כ לבנון ביום הפיגוע. רומח, שלאורך כל השנים האמין כי אסון צור נגרם כתוצאה מתקלת גז, אמר לנו השבוע כי בעקבות המסקנות בדוח נחמן טל, ושיחות רבות עם טל עצמו, שינה את דעתו והוא משוכנע כי מדובר בפיגוע. עם זאת, בפגישה עם ר’, הוא וחבריו בהנהלת שובל הודיעו לו כי אינם מקבלים את בקשתו. "תפקידנו הוא לא לקבוע מדיניות עבור השב"כ או לייעץ לו בנושאים מקצועיים", הסבירו. הם כן הסכימו כי יביאו בפני ארגמן את העובדה שיש תסיסה ותרעומת בקרב הוותיקים.
"גם בין גמלאי השב"כ יש אנשים שאין להם בדיוק רצון עז לפתוח את הדבר הזה, כי גם להם הייתה נגיעה לדבר", אומר בכיר לשעבר בשב"כ השבוע ל'7 ימים'. "כל ההשתלשלות של האירוע הזה מאוד לא נוחה. כמי שהיה בשירות הרבה שנים וצמח על ערכים של אמירת אמת, זה מאוד מפריע. מצד שני, הארגון הזה יקר לי ולא הייתי רוצה לפתוח תיבת פנדורה ציבורית. לכן לדעתי צריך שהמפקד הנוכחי של השירות יידע שהייתה בעיה, שלא הייתה חקירה כמו שצריך. שהדור הנוכחי של אנשי השירות, הצעירים, יידע שמה שסיפרו לו עד היום על אסון צור הוא ככל הנראה לא נכון, לכל הפחות".
האם ירים ארגמן את הכפפה? הסיכויים נמוכים. שובל דיווח בשבוע שעבר לחבריו כי לשכתו של ארגמן הודיעה להם שדוח נחמן טל לא יותר לפרסום בשל, כך לטענת הלשכה, החומר המסווג הכלול בו. "לי ברור שלשב"כ היה נוח לקבור את הפרשה הזו, כי זה היה מחדל שלהם", אומר הבן השכול ליאור ביטון. "עד היום אבא שלי והחברים שלו מתהפכים בקברם".
"38 שנים שהמשפחות אינן יודעות את נפשן מצער, על מותם של יקיריהן ועל כך שלא קיבלו הכרה לגבורתם ומקום בזיכרון הקולקטיבי של מדינת ישראל שלמענה חירפו נפשם", אומרת אודליה אלבו־שוויצר. "אני פונה אל המצפון, הערכיות והמוסריות של ותיקי השב"כ, מצדיעה לכם ואומרת: הגיעה העת לשים סוף ל־38 שנות ההשתקה, הגיעה העת לנקות את מצפונכם ולהשיב את זכרם של חללי ונפגעי האסון למקום הראוי להם. בהכחשת הפיגוע אתם ממשיכים ומפנים עורף למשפחות. במותם הם ציוו לנו את החיים, ובהכחשת הפיגוע אתם מחללים את כבודם".
שב"כ: "מוקירים את זכר החללים"
משב”כ נמסר בתגובה: “שירות הביטחון הכללי מוקיר את זכרם של חללי אסון צור, מלווה ומחבק את המשפחות לאורך השנים. עיקרי העבודה המדוברת של גמלאי השירות נחמן טל הוצגו לפני מספר שנים בפני המשפחה באירוע זיכרון שהתקיים במעמד ראש השירות דאז. השיח בנושא מתקיים וימשיך להתקיים באופן בלתי אמצעי בין השירות והמשפחות ולא מעל גבי העיתון. יהי זכרם של חללי אסון צור ברוך”.
בדובר צה"ל בחרו השבוע לא להגיב לדברים.
ronen@ronenbergman.com
