מקום לדאגה

פינגווין / נהריה 

בית קפה־מסעדה | הוקם ב־1940 | 250 מקומות ישיבה כולל מרפסת גדולה

"אנחנו כבר 80 שנה על המפה, עברנו קטיושות ומלחמות ומעולם לא סגרנו את המקום", מספר אמיר אופנהיימר (40), נינו של הוגו אופנהיימר, שנמלט עם משפחתו לפני השואה והקים בשדרות הגעתון בנהריה צריף ששימש כגלידרייה וקיוסק גזוז והפך בהמשך למסעדה. "אפשר לומר שההיסטוריה של פינגווין היא ההיסטוריה של המדינה", הוא מעיד.

הוא לא מגזים. לפי 'סיפורו של מקום, סיפורה של משפחה', הספר שכתבה מיכל אופנהיימר, אמו של אמיר, בתקופת מלחמת העולם השנייה הפיגווין היה צפוף בחיילים בריטים. אנשי ההגנה דאגו לשלוח לשם את הנערות הכי יפות בסביבה כדי שיסיחו את דעת החיילים מאוניות המעפילים המתקרבות לחוף. במלחמת העצמאות, כשנהריה הייתה נצורה, התושבים הגיעו למסעדה כדי לקרוא את החדשות מהחזית בעיתון ‘על המשמר’ שהודבק על לוח המודעות בכניסה. בשנות ה־50 עברה המסעדה למבנה אבן והחצר האחורית הפכה למתחם הופעות שאירח את מיטב אמני התקופה, ביניהם יפה ירקוני, שושנה דמארי, אריק לביא, אורי זוהר והגשש החיוור. רשימת הלקוחות לאורך השנים כוללת את דוד בן־גוריון, משה דיין, לוי אשכול ויצחק רבין. "מיכאל שטראוס, שנפטר לפני שבועיים, היה כאן בן בית", מספר אמיר. "בתקופות של מתח בגבול הצפון המסעדה הפכה לחמ"ל של העיתונאים הזרים וכשהיו בחירות המפלגות הקימו אצלנו את המטות שלהן בגליל המערבי".

לפינגווין מגיע קהל מגוון, שנהנה מתפריט נוסטלגי שכולל את השניצל של פעם, מרק גולש ושטרודל תפוחים, פלוס המצאות מודרניות יותר כמו סלט פנצנלה או קרם חציל. "בשעות הבוקר מגיעות נשים בחופשת לידה ובסופי שבוע נוהרים אלינו מטיילים מכל הארץ וגם תיירים".

ופתאום, אחרי 80 שנות עבודה ללא הפסקה, הגיעו הקורונה והסגר. "לקחתי את זה קשה נורא", אומר אופנהיימר. "בשבילי פינגווין זה הרבה יותר ממקום עבודה, זה בית שבו אני מארח אנשים. הוצאתי את 110 העובדים שלנו לחל"ת והרגשתי נורא, כי אני בעצם אחראי לגורלם. לא הגעתי למצב נפשי שדורש תרופות, אבל לא הייתי מסוגל לשבת בין ארבעה קירות בבית. כמו תיכוניסט שמתפלח מבית הספר ברחתי לים. ביולי־אוגוסט, אחרי הסגר הראשון, חזרנו לעבוד יפה מאוד, הייתה תחושה של עם ישראל חי, אנשים רצו לצאת מהבתים, לנשום אוויר. ואז הגיע הסגר השני, עוד מכה. גם המקום הנוסף שלי, המסעדה 'אדלינה' בקיבוץ כברי, נסגר".

ממה אתה חי?

"בעזרת עשרה עובדים אני מפעיל שירות משלוחים שמגיע כמעט לכל מקום בצפון. מכיוון שאנחנו משפחה ותיקה ומבוססת אנחנו לא רעבים ללחם, אבל אנחנו נמצאים בבור עמוק מאוד. אם היינו פותחים, נניח, רק לפני חמש שנים לא היינו מצליחים לשרוד. המדינה מפזרת הבטחות ומערימה קשיים ביורוקרטיים, הכל כדי לא להעביר את הכסף לבנק. והאפליה חוגגת. למה המאפיות בנהריה פתוחות ואנחנו לא?"

יש חשש שאחרי 80 שנה אתה תהיה זה שיכבה את האור?

"אני מקווה מאוד שלא, יש לי המון כבוד למסורת המשפחתית, אבל אין ספק שהגענו לנקודת מבחן של להיות או לחדול. עכשיו, כשאנחנו בעין הסערה, עדיין אין לי תשובה. מה שבטוח זה שלא הייתי מאחל לבן שלי, אידן, להפוך לדור החמישי בפינגווין. בתנאים הנוכחיים, אני לא מאחל לאף אחד להיות מסעדן ועצמאי".

“אנחנו נמצאים בבור עמוק מאוד". אמיר אופנהיימר | צילום: אלעד גרשגורן

מועדון הופעות עם אוכל ושתייה | הוקם ב־2007 במבנה ששימש כחדר האוכל של הקיבוץ | 350 מקומות ישיבה

דודי גודר, יבואן זהב ויזם נדל"ן, פגש לפני 13 שנים את הזמר יוני רועה, המייסד של ברלה שנקלע לקשיים, והחליט לתפוס את מקומו. "אני והשותף שלי, גרשון קדמוני, רצינו להביא את מיטב התרבות הישראלית ליישובי מנשה ועמק חפר. פתחנו עם הופעה של 'היהודים'. היינו עוף מוזר ולא ידעו איך לאכול אותנו. אבל עם הזמן גדלנו והתרחבנו. הקהל הצביע ברגליים. את תעודת הכשרות נתן לנו שלמה ארצי לפני שש שנים, כשהופיע אצלנו שלוש פעמים ברצף. מאז חמש פעמים בשבוע מתקיימות אצלנו הופעות חיות שכולן סולד־אאוט, ועוד יש רשימת המתנה".

סוד הקסם של המקום, לפי גודר, הוא דווקא הריחוק היחסי מהמרכז. "אנחנו לא תל־אביב שיש בה הכל מהכל וזאב נושך זאב. אפילו האמנים טוענים שאצלנו הקהל מוחא כפיים בדרך אחרת, יותר אסיר תודה. מי לא הופיע אצלנו? יהודה פוליקר, ברי סחרוף, גליקריה, אהוד בנאי, אביתר בנאי”.

עם הסגר הראשון, כל 80 העובדים במקום הוצאו לחל"ת. הבעלים זרקו כמויות של אוכל והחזירו קרוב ל־300 אלף שקל לרוכשי הכרטיסים. "בסוף יוני, כשהודיעו שעומדים לפתוח את מקומות הבילוי, הצוות התארגן בשמחה", אומר גודר. "התירו לנו 200 מקומות, כל הכרטיסים נמכרו תוך יומיים והייתה לנו רשימת המתנה מכאן עד אפריקה. הפכנו את המועדון לקפסולות. ובעודנו מתכוננים להופעה של מרינה מקסימיליאן קיבלנו הוראה לדחות”.

הסגר השני קשה יותר מהראשון. "בסוף יוני נדמה היה שהכל מאחורינו ושאפשר להתחיל לחגוג", אומר גודר. "במשך שבועיים נשמנו אוויר פסגות ובבת אחת קיבלנו נבוט. שוב נאלצנו לסגור את השיבר ולזרוק מלאי לא נורמלי של עוגות וקינוחים שהכנו לחתונה. החרדים המשיכו ללמוד ואותנו סגרו. לענף התרבות אין לובי חזק כמו שיש לחרדים. אם בחודש הבא ירשו לנו לפתוח למאה איש נפתח בשמחה".

כמה הפסדת?

"מיליון שקל בוודאות. אולי יותר. צימצמנו בהוצאות הקבועות, אבל אי־אפשר להשבית לגמרי. ההפסד הגדול ביותר הוא הסטייט־אוף־מיינד שהשתנה. עם מיליון מובטלים אנשים יחשבו פעמיים לפני שיוציאו 300 שקל למופע. הקהל התרגל לראות הופעות מהבית, בזום. לשינוי הזה יהיו השלכות בכל התחומים".

מה מחזיק אותך?

"מה שהחזיק את עם ישראל במשך 5,000 שנה. תקווה מטומטמת".

“מה שמחזיק אותי זו תקווה מטומטמת". דודי גודר | צילום: יובל חן

בר ספורט והופעות בטיילת | נפתח באמצע שנות ה־80 | 300 מקומות ישיבה

גל גנצמן (46), אחד מארבעת בעלי רשת מייק'ס פלייס, זוכר את המקום המקורי, היאכט פאב, עוד משנות ה־90. "זה היה מקום הבילוי היחיד בעיר ובכל פעם שירדנו לאילת אני ואחי היינו מבלים שם. לפני כעשר שנים פנו אלינו מישרוטל והציעו לנו לשדרג את המותג. החלטנו להפוך אותו לפנטזיה של חו"ל. מהצוות, דרך התוכן, שמתבסס על הופעות חיות ושידור אירועי ספורט, ועד האוכל שהוא בסגנון אמריקאי: המבורגרים, סלופי ג'ו, מק אנד צ'יז".

עד הקורונה, הוא מספר, המקום עבד יפה מאוד. "משתיים בצהריים ועד אחרון הלקוחות. הגיעו אלינו אילתים שסיימו את יום העבודה בבתי המלון, תיירים, ובסופי שבוע משפחות. העסקנו 30 עובדים ותמיד היה שמח. כל אירוע ספורט שודר על מסכים גדולים, היו הופעות של בלוז ורוק".

הסגר הראשון היה מכה איומה. "העובדים הוצאו לחל"ת, ישרוטל ויתרו לנו על השכירות לתקופה מסוימת, אבל עדיין יש ארנונה ומסי עירייה שממשיכים לשלם. בתחילת יולי פתחנו מחדש וזו הייתה תקופה מצוינת. השמיים היו סגורים ועם ישראל נהר לאילת. ואז ירד עלינו הסגר השני. אני עדיין מצליח להחזיק את הראש מעל המים, אבל הנזק הוא כמה מאות אלפי שקלים שירדו לטמיון".

איך אתה מתמודד?

"יש לי בטן מלאה. אני חושש מדרך הניהול של הממשלה. פותחים מהיום למחר, סוגרים מהיום למחר. הגשתי בקשות למענקים והכסף לא התקבל. עד היום הייתי אזרח שהתרגל להיות חייב למדינה, אבל עכשיו המדינה חייבת לי, והיא לוקחת לעצמה אשראי הזוי. זה הגיוני שעוד לא התקבל המענק של מארס־אפריל? ההכנסות שלנו ירדו לאפס. גם אם הרמזור יפעל, יתירו לנו מאה איש בחוץ ו־20 בפנים, שזה בערך שליש מהכמות הרגילה. קוראים לזה הפסד ידוע מראש".

אז מה, תרים עוגן?

"אני שועל ותיק, יותר מ־20 שנה בתחום, איש למוד טראומות. ברוך השם, יש לי עסקים אחרים שהצליחו, המשפחה שלי חיה מהחסכונות ואני לא חרד לגורלי. אבל אני כן חרד לעתידם של מסעדנים צעירים. אצלנו, תמיד יש משהו מעבר לפינה. עכשיו זו סכנה בריאותית שקוראים לה קורונה, ומחר יצוץ משהו אחר. קל מאוד להתרסק".

“מאות אלפי שקלים ירדו לטמיון". גל גנצמן | צילום: יובל חן

הפורום / באר־שבע

מועדון לילה והופעות | הוקם בנובמבר 1988 | יכול לארח עד 6,580 בליינים 

יוסי שוורץ (58) הגיע לבאר־שבע כסטודנט להנדסת תעשייה וניהול, ובמקביל ללימודים פתח בעיר העתיקה את פאב 'הסמטה', שבו הופיעו אמנים כמו מתי כספי, אריק לביא והדודאים. "כשקיבלתי את התואר תיכננתי להיות מהנדס, אבל חיידק חיי הלילה דבק בי והקמתי את הפורום עם אחי, רועי. עד היום אנחנו מנהלים אותו יחד. אנחנו המועדון הכי ותיק בעולם שלא החליף בעלות. בדוק".

החזון של האחים היה "להביא לבאר־שבע את העולם הגדול. לא רק את תל־אביב, גם את לונדון וניו־יורק. התחלנו עם שטח של 450 מ"ר והיום אנחנו יושבים על 7,000 מ"ר שמחולקים לארבעה אולמות. אנחנו המקום הכי גדול בישראל. יותר מזה, אנחנו המועדון הכי גדול במזרח התיכון ואחד משבעת המועדונים הגדולים בעולם".

הפורום תפס מהר ומיטב האמנים בישראל הופיעו בו. שלמה ארצי, שלום חנוך, גידי גוב, יהודה פוליקר, יהודית רביץ, ריקי גל ומי לא. גם האסון מלפני חמש שנים, שבו צעירה שבילתה במעדון נפגעה באורח קשה לאחר שאחד האורחים נפל עליה, לא פגע בפופולריות של המקום. "האוכלוסייה שלנו היא מגיל 18 עד 50", אומר שוורץ. “50 אחוז מהקהל מגיע מבאר־שבע, 25 אחוז מהיישובים שסביב באר־שבע, ועוד 25 אחוז מגיעים מכל רחבי הארץ. בזמנים רגילים יש הסעות מאורגנות מנתניה, מפתח־תקווה, ממודיעין, מירושלים. יש לנו 540 עובדים, רובם נמצאים איתנו כבר 20 שנה. יש כאלה שהגיעו אליי כילדים והיום הילדים שלהם עובדים אצלי, זה מוסד. משפחה ענקית".

בצוק איתן המקום נסגר לחמישה שבועות — "הסגירה הכי ארוכה עד אז, אבל קיבלנו פיצוי מהמדינה במסגרת המתווה ליישובים שנמצאים במרחק של עד 40 ק"מ מהגבול", הוא אומר. "על חמשת השבועות האלה קיבלנו פיצוי יותר גבוה מזה שקיבלנו על שמונת החודשים שבהם אנחנו סגורים בגלל הקורונה. בתקופות של טילים ואזעקות, כשהאנשים היו בסכנת חיים, ראינו את האור שבקצה המנהרה. עכשיו אין אור. עושים לוליינות כלכלית כדי לשרוד. אין הכנסות, אין עשייה, ומצד שני אי־אפשר לנוח בגלל הביורוקרטיה שמטילה עליך עוד ועוד משימות".

כמה הפסדת?

"אני מדבר במונחים דו־ספרתיים, הרבה יותר מעשרה מיליון שקל. כיוון שאנחנו קיימים כל כך הרבה שנים, וצברנו בסיס ויכולות, אני מאמין שנשרוד. מוסד לא מתפרק בשנה־שנתיים. האופטימיות שלנו נובעת מגאווה שאין במדינת ישראל אדם שלא מכיר את הפורום. אני שומר על שפיות ומצב רוח ואנרגיה חיובית בזכות שלוש הבנות שלי וספורט ותחביבים, אבל מי יודע מה יהיה מחר. אני מתגעגע לעמוד על הבמה בצד, ולצפות בשטיח של אלפי אנשים מרימים את הידיים ומנופפים בטלפונים ומוחאים כפיים".

אולי יהיה חיסון.

"נכון, ובמקביל מתנהל גם מרוץ אחר בדיקות ולדעתי הוא זה שינצח. יפתחו ערכות זולות לבדיקות מהירות, וכל אחד יבדוק את עצמו בבוקר, לפני צאתו לבית הספר או לעבודה, או בערב, לפני שייסע לקיסריה. אני מאמין שבזכות הבדיקות האלה עולם התרבות והבילוי ייפתח מחדש בינואר 2021".

איזה אמן תזמין לערב הפתיחה?

"אני מפנטז ששלום חנוך, שהופיע אצלנו ב־89', ביום ההולדת שנה, יעמוד על הבמה וישיר את 'הולך נגד הרוח'. חלומות מתגשמים. אולי גם פנטזיות. לפעמים".

“עושים לוליינות כלכלית כדי לשרוד" . יוסי שוורץ | צילום: הרצל יוסף

מסעדה מזרח אירופית בעיר התחתית | הוקמה ב־1962 | 100 מקומות ישיבה

ראובן מאיר (69) הוא דור שני במסעדה שהקים אביו, נחום. "הנכד שלי שאל אותי לא מזמן: 'סבא, מתי אני אנהל את העסק?' אז עניתי לו 'קודם תתחיל לעבוד'. בגיל תשע כבר עבדתי במסעדה, החלפתי חביות של בירה, מילצרתי, ניקיתי, עשיתי את כל מה שהיה צריך. הייחוד של המקום הוא המאכלים המזרח אירופיים: קרפלך, רגל קרושה, כבד קצוץ, חמוצים ביתיים, קישקעס שאנחנו ממלאים ותופרים, הכל מעשה ידיו של הבן שלי, שלומי (40). ויש אצלנו 30 סוגים של בירה מהחבית. איזה בר בישראל יכול להתגאות במבחר כזה?"

לפי מאיר, קהל הלקוחות במקום מגוון. "באים אלינו אנשים מכל הארץ, גם תל־אביביים. פעם היו אצלנו מלחים, היום הקהל הרבה יותר יאפי. בימי שלישי וחמישי נהגנו לקיים הופעות בחוץ. סגרנו את הכביש לתנועת מכוניות, ו־300 איש פיזזו על רחבת הריקודים. כבר שכחתי מתי הייתה הפעם האחרונה שעשינו את זה, ואני מעדיף לא לשאול את עצמי מתי תהיה הפעם הבאה. יש זוג רופאים שהתחתנו אצלנו לפני 25 שנה וחזרו עם הבת שלהם. כבר בגיל שנה היא החזיקה ביד שוק אווז מעושן. בועז שרעבי חבר שלי, הרבה סלבס באים אלינו, שחקנים, זמרים, מנכ"לים, פוליטיקאים וכל המטכ"ל. כולם – חוץ מביבי. אולי הוא יודע שאני נגדו".

למה?

"בגלל שהוא לא דואג לעצמאים. הוא טוב רק בהבטחות. 'תלחץ קליק, תקבל את הכסף'. אחרי הסגר הראשון החזרתי את כל 32 העובדים שהיו לי, לא פיטרתי אף אחד, ועבדנו בצמצום – 20 בפנים ו־20 בחוץ, עד שהגיע 1 בספטבר ונגמר הסיפור. מאז אנחנו עובדים רק במשלוחים, זה לא פשוט לשלוח מרקים וארוחות, והתשלום לא מכסה את עלויות העובדים. מחזור המכירות ירד ב־95 אחוז. כשטילים מלבנון נפלו על חיפה היה לנו מחזור הרבה יותר גדול ממה שיש עכשיו, וגם קיבלנו פיצוי מהיר".

מה קיבלתם עד עכשיו?

"מענק של 200 אלף שקל. בדיחה. זה אפילו לא מכסה את המסים שאני משלם, מאה אלף בחודש. רק לביטוח הלאומי אני משלם 7,600 שקל בחודש, וגם כשאני סגור בבית חובה עליי לשלם את זה. עכשיו לקחתי הלוואה של חצי מיליון שקל. אני לא יודע עד מתי היא תחזיק אותי, אבל אני לא חושב על סגירה. את כל חיי נתתי למקום הזה".

“המענק שקיבלנו לא מכסה אפילו את המסים". ראובן מאיר | צילום: אלעד גרשגורן

קונדיטוריה, קפה ומסעדה חלבית | הוקמה ב־1967 | 80 מקומות ישיבה

מאיר קדוש, דור שמיני בירושלים, פתח את בית הקפה שנקרא על שמו ערב מלחמת ששת הימים. "בהתחלה זו הייתה קונדיטוריה של קפה ועוגה, הכי אולד־פאשן", מספר בנו, השף־קונדיטור איציק קדוש (48). “אנשים אכלו עוגות שמרים עם קפה ולקינוח הזמינו מהוויטרינה עוגת טארט או נפוליאון. מצאתי כמה תפריטים מאז, שנכתבו על פי השמיעה. במקום מילקשייק נכתב 'מילשייק', לדוגמה. אחד מהם מיסגרתי ותליתי”.

קפה קדוש התחיל כמקום קטן — בר עם תשעה כיסאות ו־30 מקומות ישיבה — ומהר מאוד הפך למעוז החברה הירושלמית. "הגיעו אלינו שופטים, קציני משטרה, פוליטיקאים. לפרופ' ישעיהו ליבוביץ היה אצלנו שולחן קבוע שעליו הוא כתב מאמרים. היו שנים של פרוספריטי מטורף עד שפרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר נעצרה, אבל הקהל הירושלמי שמר אמונים למקום ואנשים אמרו 'אנחנו באים לקדוש ולא משנה מה'. הייתי בן 12 כשהתחלתי להגיע למקום. שטפתי כלים וניקיתי מגשים, אבא הדגים לי איך לפזר שומשום על הבצק ולמרוח ביצים".

מילדות רצית להיות קונדיטור?

"ממש לא. אחרי הצבא והטיול שאחריו למדתי פילוסופיה ולימודים ספרדיים באוניברסיטה. כשאבא נפטר, החלטתי לקנות את המקום משלושת אחיי והבטחתי להם ולעצמי, שזו תהיה הקונדיטוריה הכי טובה בארץ. עבדתי לפי המתכונים שזכרתי ולמדתי תוך כדי תנועה עד שטסתי לווינה, לקונדיטוריה שבה אבא שלי עשה את הסטאז'".

הוא מקפיד לשמור על הלוק של פעם. "טפטים על הקיר, הרבה עור ועץ, ממש כמו בווינה. הקהל אוהב נוסטלגיה". לפני 15 שנה הצטרפה אליו אשתו הקונדיטורית, קרן. "היא אלופה בשילוב טעמים. המנה האחרונה שלה, 'הכלה מאיסטנבול', בנויה משמונה מרכיבים. תמיד יש אצלנו מלא סלבס, כמו שלומי קוריאט וישראל קטורזה, שהם קודם כל חברים. מבחינתי כל הקליינטים שווים. במיוחד כשהם רעבים".

מיום הפתיחה, המקום נסגר רק בשבתות ובחגים. "עד שבאה הקורונה וסגרה אותנו פעמיים, ל־70 יום", מספר מאיר. "ביולי־אוגוסט, כשהורשינו לפתוח בחזרה, הקופה חגגה. זה היה הקיץ הכי טוב שלי. היה טירוף של עבודה. מאז, בכל יום שעובר ללא הכנסה אני מפסיד הרבה כסף, רק הסחורה שנזרקה עלתה לי 70 אלף שקל".

אז מה עושים?

"קרן ואני החלטנו לממש פרויקטים שהיו בבוידעם. ניצלנו את הסגר כדי לעבוד על הספר '50 שנה לקדוש' והתחלנו להעביר סדנאות בזום. קרן מלמדת קרמים ומוסים, אני עושה סדנה של בצקים. כששואלים למה אני משחרר את המתכונים לקהל, שבגלל זה כבר לא יבואו ל'קדוש', אני עונה שזה בדיוק להפך. האנשים ינסו, יראו שזה לא פשוט ויבואו אלינו".

“כשהמקום סגור עושים סדנאות בזום" . איציק קדוש | צילום: יובל חן