ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    צילום: אילן בשור
    7 ימים • 04.11.2020
    "הזיכרונות שלי ספוגי אלימות. גדלתי בסביבה של אלכוהול זול, הזנחה, דקירות ורציחות"
    ארקדי דוכין חשב שחווה את שיאי האלימות כילד בברית–המועצות, עם האיש הזר שדפק לו אגרוף רק כי הוא יהודי, הילדים שהשליכו אותו לנהר והמראה של האדם עם הגרון המשוסף שהתחנן שיצילו אותו. אבל שיר חדש שכתב ברוסית גרם לו להפסיק להדחיק את ניסיון האונס שחווה כחייל ישראלי צעיר. עכשיו הוא גם מנצל את תקופת הקורונה לטיפול חדש של זריקות נגד השמנה ולכתיבה של יותר מ–300 שירים מאז הסגר הראשון
    רז שכניק / צילום: אילן בשור

    פתאום, בספטמבר האחרון, פתח ארקדי דוכין מגירה אפלה בחייו. זה קרה אחרי שהוציא שיר ברוסית, 'בלדה על מתמחה לרואה חשבון', המספר על הטרדה מינית. הזיכרונות צפו. "הייתי בקבוצה של עולים חדשים שבעצם עשו הפסקה מטירונות רגילה כדי ללמוד עברית, בצבא", הוא מספר, "ואז איזה אחד, ארבעה מטרים, שיכור, ניסה לאנוס אותי, בבסיס בצה"ל. הייתי אז בן 17 וחצי".

     

    מה קרה שם?

     

    "הוא פשוט ניסה להשכיב אותי בכוח, והיה שם בחור שלמזלי מנע את זה. יש דברים שאתה מדחיק, אז אני הדחקתי את המקרה הזה. זה היה ניסיון אונס, וזה היה מפחיד. ראיתי על עצמי מה רוסי שיכור יכול לעשות, וזה לא היה נעים בכלל. הוא לא התנצל או משהו".

     

    הלכת להתלונן?

     

    "לא, כי לא הייתי מספיק מפוחד נפשית להתלונן. ברור שהייתה לי עילה וברור לי גם שהוא היה נכנס לכלא. אבל הייתי אז בעל ביטחון עצמי מאוד קטן והדחקתי את כל זה. זה מוזר, כי העניין הזה לא הותיר בי כזו טראומה גדולה - אבל זו הייתה חוויה קשה".

     

    דוכין לא נראה נרעש כשהוא מספר על האירוע, אולי כי בתפר הזמן שבין ילדותו בעיר בוברויסק בבלארוס של ימי ברית־המועצות בשנות ה־60, לבין עלייתו לארץ ב־1978, הוא חווה אלימות על גופו יותר מפעם אחת ורצף של מראות קשים בסביבתו הקרובה, שהופכים את ניסיון האונס שעבר לעוד לבנה צורבת בחומה, לא יותר. "שמע, כל רוסיה בשנות ה־70 סבלה קשות מאירועי אלימות. אני זוכר שעשינו מעין מחנה קיץ לבני נוער, ובלילה אנסו ורצחו שתי בחורות באותו מחנה. פתאום, בבוקר, קמתי ואני רואה משטרה שמפנה גופות של שתי הבנות שנאנסו בסוג של אוהל שבנינו. ברחוב הרוסי של שנות ה־70 קרו דברים הזויים. חוויתי את היחס המשפיל לאישה, ראיתי אותו מקרוב, בטח כששיכורים מסתובבים ברחוב. אני בא מילדות מאוד אלימה. להיות יהודי ברוסיה בשנות ה־70 זה לא סוכרייה".

     

    חווית אלימות בעצמך?

     

    "מלא. זה מתחיל מזה שאתה יושב בכיתה ואתה יהודי אחד בין 30 ילדים והמורה עוברת אחד־אחד ושואלת מאיזה מוצא כל ילד, ואתה רועד, כי אתה יודע שכשתגיד שאתה יהודי זה סוג של בושה ואללה איסטור, וזה מפחיד. אז יצא לי להיתקל במכות ללא סיבה".

     

    למשל?

     

    "הלכתי פעם לדוג, באה חבורה של ילדים פסיכופתים שזרקו אותי לנהר. יצאתי מזה. והייתה גם פעם שבה ישבתי בקולנוע, נצמד אליי איזה ילד מחבורה ואמר, 'תביא כמה אגורות'. אמרתי לו שאין לי. הוא הכניס לי ידיים לכיס וראה שיש. יצאתי מהקולנוע וחיכתה לי חבורה של ילדים שפוצצו אותי במכות. זה היה בערך בגיל עשר".

     

    היו חוויות מעצבות לטובה?

     

    "אני זוכר שיום אחד ראיתי להקה שמנגנת יחד בפארק בקיץ. זה נחרת בי. זה היה סוג של בילוי. אבל גם אז זה לא התרחש ללא אלימות. בני הנוער היו מגיעים לרחבות של ריקודים, מגודרות כאלה, נראות כמו כלא, וחלק מהחבורות היו מתלכדות, לוקחות פתאום נער למרכז המעגל - ופשוט מפוצצות אותו במכות עד דם. למדתי להתעלם מזה, הסתכלתי על הלהקות ואמרתי לעצמי: אני מעדיף את הדרך הזו, של מוזיקה והרמוניה. היו לי חוויות מקסימות גם מספרות רוסית אבל גם הרחוב עצמו היה מאוד אלים ובלתי נסבל".

     

    זוכר מקרה ספציפי?

     

    "הלכתי יום אחד, איש אחד הסתובב אליי וחבט בי באגרוף. אני זוכר ששאלתי למה והאיש אמר: בגלל שאתה יהודי. או שישבתי יום אחד אחרי סאונה עם אבא שלי בקפטריה, אנחנו שותים משהו, פתאום מגיע מישהו עם גרון חתוך ומשפריץ עליי דם כמו בסרטים של טרנטינו, ממש סצנה מ'ספרות זולה'. אבא שלי לא היה תקשורתי במיוחד. הוא פשוט לקח אותי ביד ואמר, 'בוא נלך'. ואנחנו הולכים, והבן אדם אומר 'תצילו אותי', אבל אנחנו כבר לא שם".

     

    מטורף.

     

    "לגמרי. הזיכרונות שלי ספוגי אלימות. תראה, המקום שבו גדלתי, רוסיה הלבנה, היה קשה. אלכוהול זול, הזנחה, דקירות ורציחות, חיי אדם היו שווים כלום. כולנו סוחבים תיקיות מילדות, אבל להרגשתי, אחרי מה שעברתי ברוסיה, הכל היה קטן עליי. אתה יודע מה זה לראות מהצד חבורה מרסקת בן אדם עד שהוא מת? זה קרה כל יומיים כמעט".

     

    ההורים שלך היו שם בשבילך?

     

    "אמי ואבי, שניהם היו פגועי מלחמה. כל אחד מהם עבר סיפור מזעזע ברוסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה. אבא משה הלך לראות הפגזה כסוג של שעשוע וכשחזר הביתה גילה שההורים שלו לא חיכו לו, נטשו אותו. הוא נשאר במלחמה לבד, בגיל תשע, עם הדודה שלי ברוסיה, ואז נסע לאוזבקיסטן. אמא רוזה סבלה גם היא. כל האחים והאחיות שלה, חמישה, קיבלו כולרה - והיא היחידה ששרדה. כולם מתו מרעב או מהמחלה וכל החיים היא חיה באשמה על למה דווקא היא זו ששרדה. היא הייתה סוג של סכיזופרנית אבל לא מלידה, אלא מהחיים, מה שגרם לחרדתיות יתר בצורה בלתי רגילה. היא לא הייתה במצב נפשי הכי תקין".

     

    אז הבית לא תיפקד כקן משפחתי?

     

    "הם כן תיפקדו כהורים, אבל לא נתנו לי מקום שבו אני יכול לבוא ולהגיד להם: אני מפחד, ואז לקבל חיבוק. לא היה לי קשר חם איתם, והם לימדו אותי להדחיק. אמא הלכה לעולמה ב־1999, אבא חמש שנים אחריה, ולדעתי נשבר ליבו מהבדידות, הוא לא היה יכול להחזיק לבד. מהמשפחה, אני בקשר עם אחי אייזיק. הוא בן 70, גר בלאס־וגאס, בפנסיה. אחי השני נפטר לפני חמש שנים. אייזיק הפך את התחביב למקצוע, מתקן כלי נגינה, מנדולינות, גיטרות ומוכר אותם. אבל חשוב לי לומר, על רקע מה שאני מספר על רוסיה, שהמצב בישראל מדאיג אותי. לתחושתי, אנחנו הולכים ומאבדים מוסר".

     

    זה לא קרוב אפילו.

     

    "ברור, אבל תמיד התגאיתי בכמה אנחנו מוסריים בישראל לעומת ארצות כאלה, כמו רוסיה של אז, ולאחרונה אנחנו פחות מוסריים, וזה מדאיג. בכל יומיים בערך יש לך רצח של אישה, תקיפות של זקנים, נוער שדוקר, זה פתאום קצת מזכיר את רוסיה וזה לא אופייני לישראל בשבילי. זו כאילו לא ישראל שהכרתי".

     

    × × ×

     

    גם ההיכרות שלו עם ישראל לא הייתה נעימה ממש. כשלוש שנים אחרי שעלה לארץ עם משפחתו שהתגוררה בקריית־ים, התגייס דוכין לשריון וחווה את החזית במלחמת לבנון הראשונה. "זה נכון שעבורי מלחמת שלום הגליל הייתה מעין גן ילדים לעומת האלימות שראיתי ברוסיה, אבל זה בטח לא היה פשוט. שנה וחצי הייתי בלבנון. הסדרה 'שעת נעילה' הציפה לי את הזיכרונות מהשריון, הייתי זה שטוען את הפגז".

     

    הוא איבד במלחמה חבר קרוב. "זה קרה כשהוא ישב על הצריח למעלה. הכלי ספג פגיעה ישירה והוא מת. לרגע הצצתי לראות, הוא התפזר לחתיכות. הלכנו להורים שלו אחר כך. שמרתי תקופה די ארוכה על קשר עם המפקד נדב דפני, שכתב את 'שיר אחר'. שמע, הדחקתי את התקופה של הצבא. נראה שיש לי מנגנון הדחקה של סיפורים קשים, וזה עזר לי לא להיכנס להלם קרב".

     

    דוכין הוא אחד הכותבים המחוננים של המוזיקה הישראלית, יוצר אדיר שמאחוריו עשרות להיטים שכתב לבדו ועם חברו מיכה שטרית ב־40 שנות קריירה. חלק מהשירים ביצע דוכין בקריירה שזינקה עם 'החברים של נטאשה', חלק בקריירת הסולו וחלק תרם לאמנים אחרים, כשהלהיט הראשון היה 'לפעמים' לרון שובל. הקורונה מצאה אותו יצירתי מתמיד, כולל שיר חדש על דובאי -"יש לי סביב 300 שירים שכתבתי מאז הסגר הראשון" - ועם אלבום חדש, 'קורונה טיימז – גל ראשון', שהוציא עם המוזיקאי זמיר גולן.

     

    "אני מהאמנים שהיצירה אצלם היא חמצן, אז לא הפסקתי לכתוב מאז הסגר, והלחנתי גם מחזות זמר. אני כבר לא יודע מה קורה לי. אבל אם אני לא יוצר, אז הנפש בסכנת שיגעון".

     

    היה כזה?

     

    "בהתחלת הקורונה דווקא הייתה סוג של אופוריה כי הרגשתי שהעולם הולך למקום יותר טוב. דמיינתי כנראה שעושים לנו ריסטארט טוב, כי העולם לפני הקורונה לא היה איזו חוויה טובה, בתחושה שלי. אנשים רצו כל יום, כל היום, כדי להשיג איזה משהו, גם אם לא בהכרח הרגישו שהם משיגים".

     

    אתה גם במרוץ.

     

    "כן. רדיפה כזו עם טעם לוואי, כלומר כל הזמן להוכיח ולהראות ולעמוד בסטנדרט של התעשייה. זה הוריד לנו את האף קצת בסגר הראשון. קיבלת פרופורציה, כמה כבר בן אדם צריך. אז כתבתי מלא שירים וניגנתי המון והייתי מה־זה מבסוט. כמובן למעט החשש מהסכנות הבריאותיות, ואני בקבוצת סיכון בגלל משקל יתר, סוכר ולחץ דם".

     

    טיפול מיוחד?

     

    "לאחרונה התחלתי לקחת זריקה פעם בשבוע שאמורה להוריד תיאבון. קוראים לזה סקסנדה, שמיועדת לסוכרת, וגילו שמי שלוקח אותה מתחיל לאבד במשקל. אז לפני שבועיים התחלתי. התיאבון שלי בינתיים בגובה רגיל, אני לא בבולמוס. מה שמעלה לי את התיאבון זה ההסתובבות עם השאלה הזו של האם אני רלוונטי, עם ההשוואה של ההוא מצליח והשני פחות והתחרות אם באו למופע שלך 500 איש או 700 איש. זה מכניס אותי לסטרס, ואז אני אוכל הרבה. לקחו לי את התחרות הזו כי אין הופעות. אז אני נח מהמתח".

     

    הנה, מצאת יתרון בקורונה.

     

    "כן, זה נהיה בלתי נסבל. כאילו, אם אתה לא בקיסריה אתה לא קיים, ואם אתה לא בהיכל התרבות או מנורה בת"א אתה לא קיים ואם אתה לא בפלייליסט ארבע פעמים בשנה אז אתה לא קיים. קשה לחיות ככה. זו ההיררכיה של המקצוע שנטבעת בך, ואם בכל הדברים האלה אתה גם מתפרנס בהתאם, קונים אותך יותר ועדי עובדים ואתה יותר מופיע. אני ברוך השם מרוויח את כל הדברים האלה, אבל עדיין כל הזמן במתח: ישמיעו לא ישמיעו, יאהבו לא יאהבו? בשלב מסוים זה עושה יותר נזק מהקורונה כי האמנים נמצאים בסטרס נוראי".

     

    אבל גם הקורונה מכניסה מתח.

     

    "בסגר הראשון לא. אפילו חשבתי, מה יקרה אם ייגמר מהר ונצטרך לצאת עוד פעם לריצה בלתי מרוסנת של ‘להוכיח’? התחום נורא תחרותי ואתה מתעסק עם המילה המעצבנת ‘רלוונטיות’. ובגלל שאני אוהב אופנה והיפ־הופ וצמא לדברים חדשים, יש המון סבל בהרגשה שאני מייצר כל כך הרבה ומרגיש שאני לא יודע מה לעשות עם השירים".

     

    ובסגר השני?

     

    "השתנה. בהתחלה המחלה לא הייתה מפחידה. רק אתמול אני פותח חדשות: 'אמא מתה ואחר כך הבן שלה'. או שיש עכשיו כל מיני תופעות של חבר'ה צעירים שחולים, ובהתחלה זה היה מוגדר לגיל ממש מבוגר. בחודשים האחרונים זה בכלל יותר ויותר סיפורים של הגיל שלי".

     

    מדאיג?

     

    "בהחלט. שמע, אני לא כזה מבוגר, 57, אבל זה מתחיל לחלחל שאין לדעת איפה תקבל את זה. אני שומע חדשות ואומר 'אללה איסטור', מה קורה פה? אז החרדות באות בערב אחרי החדשות. לרוסים יש בדיחות מוזרות, נגיד: לפני השינה דודה שרה שמה סרט על ערפדים ואז היא נרגעת כמו שצריך. למה? כי לפני זה היא ראתה חדשות. אז אחת ההמלצות היא אולי להפסיק לראות חדשות".

     

    לא נשמע כמו פתרון למצב.

     

    "לא, לא ממש. אני רואה סביבי אנשים מאוד מדוכאים. אנשים נכנסו להלם, לדעתי, בגל השני. שומע על כאלה שקמים בלילה, ישנים כל היום, אני גם צולל בלילה נפשית. יש לי חרדות. לא התקפי חרדה, אבל זה כביכול שנמחק לך העתיד הקרוב מהמוח ואתה לא יודע מה אתה עושה מחר. או שאתה מתכנן ומורידים לך הופעות. זה מלחיץ. אין חיים מובנים ואתה לא יודע מה מחכה לך מעבר לפינה. אבל בשעות היום אני יותר בסדר".

     

    אומרים על הקורונה שהיא יישרה קו בין היותר מדוכאים לבין "הרגילים" כביכול.

     

    "בוא ננסה לשבור את המיתוס פה. כמה שאני ידוע כבן אדם מדוכא, אני לא כזה, יצא לי שם של דכדוכין סתם, הפילו עליי תדמית, אני אוהב את החיים, שמח לחיות. פשוט השיר 'מלנכולי' נדבק אליי, אבל אין אמת בפרסום. אני ההפך ממלנכולי, אני אחד שאוהב חיים, ופגשתי בחיים אנשים הרבה יותר עצובים ממני".

     

    אני מריח אבל.

     

    "צריך לומר את האמת. אני פוחד לחלות ולמות וזה לא בגדר חרדה לא רציונלית. אני בולע מה שכולם ממליצים, ויטמין D ו־C. אז כן, אני מפחד להידבק, להישאר פתאום ככה בום, בלי אוויר, להיכנס למכונה שספק אם תקום ממנה".

     

    נדודי שינה?

     

    "זה עירער לי את השינה ללא ספק. אני לא ישן טוב, לא שינה נורמטיבית כשאתה דופק רצף של שבע שעות. אתה קם, מדליק טלוויזיה, פתאום נרדם ביום. לקחו לנו את השגרה. אבל בוא, אני לא דיכאוני יותר וחרדתי יותר מאחרים. יש פה 2.5 מיליון משתמשים בתרופות הרגעה, אני חרדתי ומדוכא ברמה הסבירה. בהופעות שלי, למשל, אני מצחיק. אני לא חי על כדורים, מדי פעם חתיכת קלונקס אבל לא משהו קבוע. אם כבר קבוע, זה הכדורים של הלחץ דם".

     

    × × ×

     

    דוכין חווה תקופה של פריחה בהופעות עם קונצרט הרוק 'רדיו בלה בלה' של ‘החברים של נטאשה’ והלוח היה מלא, עד שהקורונה מחקה את הכל. למזלו, הוא אחד היוצרים המושמעים בישראל לאורך השנים, מה שמעניק לו אורך נשימה בזכות התמלוגים. "ועדיין, אני על הקצה, אני מחזיק בעיקר בזכות זה שיש לי קרוב לאלף שירים באקו"ם, זה זכויות יוצרים, זה נותן כמה מאות אלפי שקלים בשנה. למרות שגם בתחום הזה יש ירידה כי יש הרבה גופים שמשלמים זכויות ולא פעלו בתקופה הזו, כמו מספרות ואולמות".

     

    אז איך אתה מסתדר?

     

    "לקחתי באפריל הלוואה מהמדינה, כזו שאתה מתחיל להחזיר אחרי שנה. לא ממש חסכתי כל השנים. את כל מה שהרווחתי, וזה היה לא מעט כסף, השקעתי חזרה באמנות. אני מגלומן של להתנסות בפרויקטים חדשניים והרבה מהכסף השקעתי בהם, אז לא הגעתי למצב של חיסכון לקראת הקורונה. אבל גם לא הייתי קורא לעצמי מסכן, כי אני רואה שיש אנשים שממש אין להם מה לאכול וזה מפחיד. אני צף איכשהו".

     

    זכית למענקים מהמדינה?

     

    "שמע סיפור. קיבלתי יום אחד 18 אלף שקל ולמחרת לקחו לי 32 אלף שקל על מסים. רואה החשבון אמר לי, 'זה מה שיש'. אז מה, אתחיל לעשות מלחמות וצעקות? אני בטבע שלי לא כזה. עזוב אותי, אתה רואה שיוצאים החוצה אנשים שאיבדו את הכל, כי עושים צחוק מכולם. בארצות־הברית אמנים מקבלים כסף, גם באירופה. ופה יש פה ברדק, התגלמות של מריבה בהנהגה על רקע סתימות אוזניים מהצרכים של העם. אף אחד לא מקשיב לאף אחד".

     

    יש לך חברים מהתחום שהגיעו למצבים קשים?

     

    "בלי לנקוב בשמות, כן. אני לא אחשוף אותם, אבל יש אנשים במצבים קשים. ברור שכל אנשי הצוותים על הקרשים, מחפשים מקצועות אחרים. יש לי חבר שהיה מפיק מוזיקלי שחי מזה ועבד גם איתי. היום הוא ספר. שורד, אבל מפוחד. אני איכשהו יש לי בית, אבל לא כולם קנו בתים ולא כולם הספיקו להתמסד, ואלה ממש בסבל".

     

    אנשי הצוות שלך?

     

    "בכל פעם שמשהו משתחרר, אני מביא אותם, מצליח איכשהו לעשות הופעות בזום וגם להופעות בחצרות יצרתי הרכב מינימלי. לא הייתה לי להקה מסודרת, לנצח הלהקה שלי תהיה החברים של נטאשה, אבל אנשים קרובים לא הזנחתי עד כמה שאני יכול. גם אני לא שר האוצר ואין לי תקציבי ענק, גם אני לקחתי הלוואה, אני לא יכול לסחוב אותם על הגב. זו תקופה קשה".

     

    הצלחת לנצל את החלון שהיה להופעות?

     

    "כל הזדמנות שהיה לי לצאת לעבודה, ניצלתי. היה רגע אופורי, כשהופענו הרבה בבתים, בערך פעמיים ביום באיזה חודש. זה כיף. אתה בא, שואל מה יש לאכול, מכיר את האנשים, נהיית אווירה כזו קרובה, יש בזה קטע, זה נוגע במקומות אהובים עליי. ממליץ שגם אחרי שהקורונה תלך, שכל אמן שמגיע לזאפה יישב ויאכל עם הקהל, ידבר איתם קצת, ואז יתחיל בהופעה".

     

    אין בזה משהו מנמיך לאמן כמוך, להופיע בחצרות?

     

    "אחד המקומות המסוכנים, שלא אהבתי, הוא כל הזמן להשוות את עצמך לאחרים. הקורונה נתנה מכה באף לכולם. פתאום כולם שווים, לכולם אין הופעות, כולם יכולים להיות חולים. אתה מרגיש שבסך הכל אנחנו די נמלים, האנשים פגיעים מווירוס קטנטן. אז אני לא רואה הקטנה בהופעה בחצרות. פגשת בחצרות האלה את ליאור רז, ליאור סושרד, אחד מספר על קולנוע, אחד עושה קסמים. מה רע?"

     

    יש לך ניחוש מתי ההופעות יחזרו?

     

    "נראה לי שזו שאלה לאלוהים, לא לארקדי דוכין. הוא נכנס פה לתמונה בצורה מתוחכמת. אני לומד קבלה ואני חושב שאלוהים בא להעביר לנו פה מסר. זה לא אלוהים במובן הפשטני, אלא העובדה שהאדם הלך נגד הטבע בימים לפני הקורונה והגיע למצב אגואיסטי. אז אני מעריך שזה כן סוג של עונש, שבו אנחנו צריכים ללמוד מה קרה פה ולמה מענישים אותנו דווקא באזור החברתי ומפרידים בינינו לבין עצמנו. הרי מה עושה המחלה?"

     

    מה באמת?

     

    "אולי היינו מגעילים אחד לשני, ואז בא הכוח העליון ואומר: 'אתם לא רוצים להיות נחמדים? אז אל תהיו בכלל יחד'. תראה מה קרה פה, בחלק מהזמן אפילו הורים לא היו יכולים להיות עם הילדים. קיבלנו מכה באזור הכי מוזר וכנראה שלא הערכנו מספיק עד כמה חשוב לראות חברים. התחלנו להתנהג לא יפה לחברים".

     

    מי התנהג אליך לא יפה?

     

    "ההתנהגות היא לא בהכרח אקטיבית. נגיד, אתה מרגיש שאף זמר לא רוצה לאחל לאחר שהוא יצליח. אנשים יכולים להגיד לך בקול רם, 'איזה יופי שקיבלת פלייליסט'. ובלילה, כשאותו אחד הולך לישון, הוא יגיד 'יאללה שימות'. אמנים הם עם אגוצנטרי. אנחנו לא מאחלים אחד לשני טובות. כשקורה לי משהו טוב לא אקבל טלפון מעמית למקצוע לשמוע 'מזל טוב, איזה יופי'. אני די חשתי זיוף ביחס לכל הניסיון של אמנים למחות".

     

    תסביר?

     

    "הזיוף הוא לא נגד המחאה עצמה, אלא נגד השקר הזה שכאילו אנחנו יחד ופתאום אנחנו אוהבים אחד את השני והמצוקה ליכדה בינינו בגלל שאין לנו כסף, ואנחנו חברים. פה הרגשתי מזויף. אמרתי לעצמי ‑ כשיהיה לנו כסף, אנחנו עוד פעם נלך איש־איש לדרכו. ראיתי בזה מהלך ציני. כשאין לי כסף ואני על הפנים, פתאום אני מתחבר לאמנים ויוצא לרחובות. כשיש לי כסף אני אומר, 'כל אחד ימות'. אז האיחולים שלי הם שנתחבר לא בגלל כסף, כי אם בחיבור נקי ומדויק. ואז המוזיקה בישראל תרוויח המון".

    לא מתחבר. הפגנת אנשי עולם התרבות
    לא מתחבר. הפגנת אנשי עולם התרבות

     

    אתה עצמך מפרגן לקולגות?

     

    "אני יודע להודות בדבר אחד: אם מישהו שאני צריך לא בא לנגן איתי או לעשות איתי, אני מרגיש שהיצירה שלי תהיה עלובה. הדרך הכי טובה ליצור היא בהתחברות ובלעבוד יחד. הרי הייתי בלהקה, כמה זה לא עובד כשפחות אוהבים. אולי גם בגלל זה באה הקורונה, לעזור לנו להתחבר בדרך אמיתית, לא רק בגלל כסף".

     

    × × ×

     

    דוכין לא יצא להפגין במחאות אנשי תעשיית הבידור, ואת דעותיו הוא שוטח ברשתות החברתיות. "הפכתי את הזירה הדיגיטלית שלי לזירת מחאה. הפייסבוק שלי עלה ב־20 אלף איש מאז הקורונה, ומסתובבים אצלי בממוצע בחודש חצי מיליון איש, מפרגנים ומקשיבים. הזירה הזו יותר נוחה להביע דעה, כי אנחנו בתקופה שהאוזניים של אנשים אטומות ואתה יכול לקבל מכות אם אתה אומר חס וחלילה משהו לא טוב. ישר לוקחים לפוליטיקה, אתה אוהב את ביבי, שונא את ביבי, נגד־בעד גנץ. אני לא שם".

     

    כי בסוף הם בהנהגה.

     

    "אני לא חושב שזו שאלה של גנץ או ביבי. למה לא יוצא איזה מישהו ואומר: חבר'ה, שמים את כל המחלוקות בצד, אנחנו בזמן חירום ואני מבטיח לעשות את המקסימום בשביל להרגיע אתכם, ולא משנה מאיזה פלג. אתה מרגיש שהשכן שלך יעזור לך יותר מפוליטיקאים. איך אתם בכלל יכולים להיות עסוקים בלריב אחד עם השני כשיש את העם להציל? זה לא נתפס. בספרי ההיסטוריה זה יירשם כמחדל שההגדרה שלו תהיה: במקום שיראו לנו את הפנים, הראו לנו את התחת. כמו להקות רוק שמורידות מכנסיים".

     

    כתבת בפייסבוק שאין מה להאשים את נתניהו.

     

    "כי זה נורא פשטני להאשים בן אדם. לי אין שום דבר נגד ביבי ולא בעד. העניין המשפטי שלו יתבהר בבית המשפט. ראינו שאנשים גדולים כמו אולמרט וקצב נכנסו לכלא. זה אומר עלינו גם משהו טוב כמדינה. העניין הוא לא ביבי, אלא שהפוליטיקאים מנותקים".

     

    אבל הוא המנהיג.

     

    "ומחר יהיה מנהיג אחר מכל פלג, שיהיה באותה סיטואציה של חוסר יכולת לחשוב עליך אלא על עצמו. אנחנו בכפייתיות בחרנו בביבי הלוך ושוב, מה זה אומר על העם? שהוא רוצה אותו".

     

    במי אתה בחרת?

     

    "זיגזגתי. הצבעתי פעמיים ביבי ופעם אחת יאיר לפיד. אני בוחר לפי אשתי והילדים. הם לוחצים עליי. אם זה תלוי בי, אני אנרכיסט. איבדתי תקווה בשיטה הזו של הפוליטיקה. העם לא מבין שהשינוי צריך להתחולל מתוך הבנה שהפוליטיקאים לא יכולים לעזור לו. ביבי עשה טעויות, אבל יש לו כמה מעלות וחשיבה חכמה. אלא שהרגש שלו בכל זאת מפסיד באזורים של תחרויות עם מפלגות אחרות וזה בסוף מגיע לאותו מקום כמו שיש בלהקות".

     

    סולואים?

     

    "כן, כל אחד רוצה להיות סולן ואין לנו באמת מנהיג שחושב על עוד אנשים. ברמה הפילוסופית אני לא יכול להאשים רק את ביבי כי גם אלה שמולו ככה. עפר שלח רב עם יאיר לפיד, לפיד רב עם מישהו אחר. אני אוהב את אביגדור ליברמן".

     

    מה אתה מוצא בו?

     

    "יכול להיות שבגלל שהוא גדל במשטר קשוח, אולי הוא צריך לבוא כמבוגר אחראי ולומר לכולם, 'סתמו את הפה ותעשו מה שצריך'. זה נשמע לא דמוקרטי אבל אולי זה נדרש מול עם כזה פריקי ולא ממושמע, שישר רץ לים. עם מנהיג קצת רוסי כזה היינו מקבלים בראש ולא מתפזרים בים להדביק אחד את השני. אתה צריך לפעמים דמות מבוגר כי העם קצת ילדותי. יש משהו טיפה מרגיע בזה שהמנהיג שלך הוא טיפה דיקטטור. אתה יודע מה לעשות. גם אני הייתי דיקטטור פעם".

     

    דוגמה?

     

    "בלהקה הרבה פעמים עשיתי עוול לאנשים, התנהגתי לא יפה. אני רוצה שתהיה לי את המילה האחרונה בכל סיטואציה מוזיקלית, מה שמביא מחלוקות, אבל גם הישגים".

     

    ממי אתה צריך לבקש סליחה?

     

    "ממיכה שטרית, בטוח. בעבודה על ‘רדיו בלה בלה’ הייתי אומר, 'מיכה, בוא תשיר גם' והוא היה אומר לא. אבל לא באמת התעקשתי ואז נוצר אבסורד שהוא כתב הכל ואני שרתי הכל, מצב לא טוב בהופעות, כשרק אני שר. זה תרם לפירוק הלהקה. בהופעות האחרונות אמרתי למפיק לואי להב שצריך לחלק את קטעי השירה בינינו. שמיכה יהיה גם זמר ולא רק כותב מופלא".

    צריך לבקש סליחה. עם מיכה שטרית בתחילת הדרך המשותפת
    צריך לבקש סליחה. עם מיכה שטרית בתחילת הדרך המשותפת

     

    לא התחברת להפגנות של אנשי תעשיית הבידור. מה עם המחאות מול בלפור?

     

    "אענה לך מהדבר שאני הכי אוהב: לקחו לי את הקאנטרי ואני בלי שחייה, באובר־ווייט על הגוף, כי הדבר היחיד שאני יכול לסבול בפעילות גופנית זה מים. מצד שני יש הפגנות, וברור שהן חשובות למי שמפגין, אבל קשה לי לא לומר למה את זה כן ואת זה לא. יש בי קצת געגועים לפוטין בקטע הזה. הוא היה דואג עכשיו שכולם יישבו בבית בשקט. האמרגן שלי ברוסיה יצא יום אחד לזרוק זבל, שאלו אותו למה, לקחו תעודות. פה אתה נוסע בסגר, המשטרה מתעלמת. לא שאני מתגעגע לחיי ברוסיה, אבל אפשר להסתכל על העולם בקטע של הטיפול בקורונה. אני יכול לקנא שבעלי מקצוע כמו מסעדנים לא נופלים לפחים בחו"ל וגם לא מוזיקאים. יש יותר פוקוס על לרצות את האנשים. פה הפוקוס זה לריב יותר טוב בינם לבין עצמם".

     

    מצטער שהרמת מחאה נגד גלגלצ?

     

    "כן. אי־אפשר לשנות לבד כלום. אני לא צדקתי כי לקדמה יש כוח משלה והיא הולכת למחוק את הכל, כמו שנעלמו דיסקים ואלבומים. הרדיו נלחם על החיים שלו ואם לא יראה את המכנה המשותף הרחב יותר, הפשוט יותר, לא תהיה לו זכות קיום".

     

    סיפרו לי שאתה מסתער על האירוויזיון.

     

    "פעם כמעט נסעתי בעצמי, היה לי לחן מנצח באותה תקופה, אמרו לי, 'תביא מילים ותיסע' אבל לא היו לי. אז דנה אינטרנשיונל בסוף נסעה וזכתה. עכשיו שלחתי שיר לעדן אלנה, הלכתי על ראש של רטרו דאנס, שילוב של להקת 'אבבא' ומשהו בסגנון דה וויקנד. אני יודע שצריך גימיק ושסתם מוזיקה נאיבית לא מספיקה. אבל אולי אופתע ואגלה שהשיר שלי נבחר".

     

    razs@yedioth.co.il

     


    פרסום ראשון: 04.11.20 , 22:27