הלילה הארוך

זה היה "הלילה הארוך" לא רק מבחינת הזמן שנתקע כמו גוש בגרון אלא גם במובן האפל והמדכא של "משחקי הכס". בתחילתו עוד אפשר היה להתרכז בשטויות משעשעות כמו המסטיק שיונית לוי לא שמה לב שהיא לועסת, או כשהציגה את עצמה כ"בְּרָרָה חובבנית" לעומת האורח, יעקב אילון (שבתורו נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי עקב הצורך להתפנות לתוכניתו בערוץ הכנסת).

אולם מי שליווה את השידורים גילה שהוא מקריב הרבה יותר מאשר שעות שינה. הצטלבות היסטורית של נסיבות – שיטת הבחירות, ההצבעה המוקדמת וכמובן הטראומה של 2016 – הפכה את האירוע למשחק פינג־פונג מופרע בין המאניה והדיפרסיה. כל עיכוב בתחזית של הרשתות האמריקאיות וכל איתות מג'ורג'יה לא רק שלא הקלו על התחושה הזאת, אלא בעיקר החריפו אותה.

הערוצים הישראליים ניסו לתמרן בסיטואציה המתסכלת, כל אחד לפי הדי־אן־איי שלו: ב"קשת" הלכו אול־אין על מופע שכולו רכבת הרים מסחררת של רגשות בחסות האקסטזה של יונית לוי, שהתאמצה להשקיט תהיות כמו "האם שיחות עם סלבס ישראלים זה באמת חדשות" ו"למה הפרשנות של ערד ניר זה דבר שעדיין קורה".

ב"רשת" ניסו כרגיל את אותו דבר רק פחות טוב, עם שיבוץ מאוחר של המגישים הבכירים, קליפים תמוהים בשלב שכבר מדברים תוצאות והסתמכות על זה שנדב אייל לא יזכיר יותר מדי פעמים את האנשים שפגש בצילומי "טראמפלנד". ב"כאן" נצמדו לנימה עניינית אך לא יבשה או נטולת הומור (שמואל רוזנר התגלה כליהוק מוצלח), בתקווה שאף אחד לא ציפה ברצינות לשידור "בשיתוף סי־אן־אן" כפי שהבטיח הפרומו, כנראה מבלי לעדכן את הרשת האמריקאית.

ככל שהשעות נקפו והתחוור שמנצח ברור לא יוכרז במסגרת הזאת (כלומר, אם לא מחשיבים את דני דיין וסיבוב האולפנים המפואר שלו), כך חוויית הצפייה הפכה מאמבטיה של אדרנלין להתקף חרדה. הדיונים על מגמות הצבעה בפלורידה התחלפו בתמונות המטרידות מהרחובות בארה"ב. הטון העולץ שמאפיין עיסוק בצרות של אחרים הומר בעצבנות גוברת. כי למרות המרחק והפרובינציאליות, עתידה של הדמוקרטיה הכי חשובה בעולם לא יכול להיות רק עניין שלהם.

ואז נשיא ארה"ב עלה על הבמה ונתן את הנאום שאולי לא היה בלתי צפוי, ובכל זאת התקבל בתדהמה ובזעזוע. רוב הטאלנטים כבר סיימו את תפקידם במרתון, אבל בתוך הכאוס הזה הם גם ככה היו רלוונטיים כמו המסטיק ההוא שנשאר בטעות בפה של לוי. השמש עלתה ו"הלילה הארוך" באמת רק התחיל. הבשורה היא שייתכן שזה לא משנה מי ישרוד אותו: ממילא החורף מגיע.

בקטנה
הפרסומות של נועה קירל ל־ yes הולכות ונראות כמו מעבדה לניסויים ביזאריים בדמותה של הזמרת: קודם היא הייתה ג'ובניקית בשדה הקרב שמעוותת להיט אנטי-־לחמתי מ"שיער", מה שנראה לרבים כמו שיטה מעצבנת במיוחד למכור משהו. עכשיו היא מגלמת את מרילין מונרו (מאוד הגיוני) ושרה "יום הולדת שמח" לשירות של חברת הלוויין בתפקיד ג'ון קנדי (מלא בטעם). מה השלב הבא? בריטני ספירס, השלט של הטלוויזיה והומאז' ל"היט מי בייבי וואן מור טיים"? ומה שהכי מצחיק הוא שבסוף הפרסומת קירל היא זאת שעפה על טיל, במקום מיטב המוחות שחושבים שזה קטע