השנה האחרונה לימדה אותנו שאדם צריך להיות חרד ומודע לבריאותו. מסיבה זאת לא חשפתי את עצמי ליותר מדי שידורים על אודות הבחירות בארצות־הברית, אבל גם המעט שראיתי עורר בי השתאות: כתבים וכתבות שבימים כתיקונם עוסקים בחדשות המקומיות של הפרובינציה שלנו, דילגו בקלילות היישר לאמריקה ולענייניה, ועימם באולפנים גם דוברים טקטיים ויועצים אסטרטגיים וחרטומים אינטרדיסציפלינריים שעברו משיפור התדמית של השר לענייני רקמה ומחט אל מרומי גבעת הקפיטול.

אני משער שיש לדבר הזה גם קשר לסוגיות תקציביות, ומבקש לציין שיש בערוצים השונים גם כתבים שמכירים ומתמצאים. אבל קשה היה להתעלם ממי שסיגלו לעצמם נימה של ידענות פמיליארית ואמרו "פרזידנט אילקט" כמו היהודי מהעיירה שאמר: "דודי ראה שהפריץ אכל". ובקיצור: נהירים להם שבילי וושינגטון כשבילי כפר־סבא, והאלקטורים סחבקיהם מנוער, וכל זה ברצינות רבת הוד ונחת, של מי ששתה פעם קולה ונעשה בקי בהליכותיהן של ויסקונסין ושל פנסילבניה.

הדבר הזכיר לי שידור משעשע שראיתי לפני שנים מאחת האולימפיאדות. במדינות מתוקנות מי שמשדר משחקי כדורגל לא משדר תחרויות אגרוף, אבל אצלנו סיקר מומחה לענייני שחייה גם משהו שנקרא "קפיצות ראווה" - תחרות של פרשים שמדהירים את סוסיהם במסלול מכשולים, בתקווה שידלגו מעליהם בלי להשתטח אפיים ארצה.

התמצאותו של השדר בקפיצות הראווה דמתה להתמצאותי שלי. כלומר, לא היה לו שמץ של מושג על מה הוא מדבר. על כן נעזר במה שכן ידע, והבהיר לצופים שלהבדיל מהשחייה, שבה נודעת חשיבות רק לספורטאי, בקפיצות הראווה יש חשיבות גם לסוס!

שמעתי ונפעמתי. האיש ניסח בבהירות רבה את מה שאני חשתי באינטואיציה מעורפלת. אכן: בקפיצות הראווה הסוס חשוב מאוד, כי הוא זה שמדלג מעל למכשול, אבל בבריכה רק השחיין קופץ למים ואילו הסוס שלו לא נוקף פרסה ונשאר עומד בחוץ.

את כל זה אני מספר כדי לומר שאפשר לחסוך בכוח אדם גם בסיקור הבחירות בארצות־הברית: כתבנו לענייני חרדים יצטלם על רקע הבית הלבן וידבר על מי שחרדים לגורל המפלגה הרפובליקנית. וכתבתנו לענייני חקלאות תספר על גידולי הפרא שפשו בשמאל הרדיקלי האמריקאי. גם זאת אפשרות.

חותמות רשמיות

בעודי תוהה, מניין לכתבינו כל ההתמצאות הזאת, נזכרתי בסיפור שסיפר לי חבר חרדי שהיה לי פעם בארצות־הברית. האברכים, הוא אמר, מדברים על שתי חותמות ששלטונות ההגירה של אמריקה מטביעים בדרכוניהם של יהודים הבאים בשעריה: חותמת עגולה שמתנוססות בה האותיות G.I.A, שהן ראשי תיבות של "געווען אין אמעריקע" (היה באמריקה), וחותמת מלבנית ובה כתוב G.I.A.M.M, שפירושו "געווען אין אמעריקע מיט מישפוחע". עד כאן מהשטעטל, ונעבור לכתבנו לענייני בריאות בבית הלבן.

ועוד דבר

יש בכל זה גם דבר טוב, שנעים היה להשתחרר לכמה ימים מיגיעת המגפה, הרמזורים, המסכות, השבר הכלכלי, המאומתים, המתים, ולרחף קצת בשמיים האמריקאיים הגדולים. אבל השמיים האלה קרובים אל הקרקע יותר משאנחנו חושבים. הפרשנים אומרים שטראמפ שילם בבחירות לא רק את מחיר אישיותו וערכיו אלא גם את מחיר התנהלותו הלקויה מול הקורונה. ואכן, בשבחה של המגפה אפשר לומר שהיא מציבה בפני המנהיגים מבחן אמיתי, שאינו קשור לאידיאולוגיה ולמצע, ואין בו ימין ושמאל, סוציאליזם וקפיטליזם, חוק וחוקה, אלא הזדמנות לחזות במנהיגות נטו, בגדולתה או באפסותה במבחן התוצאה.

כידוע, הנגיף מטעה גם מומחים לרפואה ומעורר גם ביניהם חילוקי דעות, אבל מראש ממשלה לא נדרשות ידיעה ויכולת רפואית אלא מנהיגות. ואם נחזור מארה"ב אלינו, הסעיפים שנכשל בהם נתניהו הם הדוגמה האישית, האינטרס האישי וההפליה לטובת סקטורים מסוימים.

כך למדנו שבישראל של הקורונה ושל נתניהו, שבה אין מלך ואיש הישר בעיניו יעשה, כדאי להיות גורם מאיים ואלים, נטול אחריות, עם זיקה לענייני דת וחוסר כבוד לחוק. וכך, אם אתה מחליט לפתוח את הלימודים בישיבות, או לחטוף גופה מבית החולים, או לקיים חתונות המוניות – לא תיענש ואף תזכה לברכות. אם אתה עצמאי קטן או סתם זקן, תכיר את הצד האחר של השלטונות.

יארצייט לרחל

למי ששכח את רפי פרץ, מתברר שהוא קיים, שהוא שר בממשלת נתניהו, שהוא מחזיק בתיק מגוחך שנקרא "ירושלים ומורשת", ומנסה למלא את שעותיו הפנויות בפעילות. לפני כמה ימים הוא דרש משר החינוך שתכנית הלימודים תתייחס ליום מותה של רחל אמנו, כי יצחק רבין נרצח באותו יום עצמו – י"א בחשוון – ומות רחל שוב אינו מובא לתשומת ליבם של ילדי ישראל.

האמת? גם אני חושב שזה מאוד לא בסדר מצד רבין להירצח דווקא ביום פטירתה של רחל אמנו, ולדחוק אותה הצידה באופן כה מצער. חבל שאחד מהרבנים שהרוצח יגאל עמיר נועץ בהם לא העמיד אותו על הבעייתיות הכרוכה במועד הזה. מצד שני, תאריך מותה של רחל לא ברור. הוא לא מופיע בתנ"ך, אלא נקבע באיזה דרש חסר בסיס, ופרשנויות אחרות מציינות תאריכים אחרים. גם הם לא מבוססים, אבל השר פרץ יוכל למצוא אותם בקלות ולבחור מועד שעדיין פנוי.

הדבר מזכיר שגם מקום קברה של רחל אינו נכון, ואת זה אפשר למצוא בתנ"ך עצמו ולא בכל מיני פרשנויות. אולי ייתן השר לענייני ירושלים ומורשת את דעתו גם לעניין הזה, כדי שסוף־סוף נשתטח על רחל ממש ולא על מישהו שאינו אמנו ולא מבני ישראל. ואולי ייזום אזכרות ממלכתיות גם לשרה, לרבקה, ללאה, לבלהה ולזלפה, וכמובן לתמר אשת ער, זו שהתחפשה לזונה, שכבה עם אבי בעלה והביאה לעולם את שבט יהודה, כלומר, את רוב העם היהודי של היום. אך אעצור כאן כי מישהו עוד עלול להרים את הכפפה המיותרת הזאת.