ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    סבר פלוצקר
    ממון • 05.11.2020
    לא חוזרים לעסקים כרגיל
    הבחירות בארה"ב לא יחזירו את אמריקה לפיוס ולשיתוף בין–מפלגתי • לישראל אין תקציב, ואיש באמת אינו יודע איך לבנות אותו בימי קורונה • וגם: הרפורמה בהכשרות המקצועיות משותקת כאילו אין מאות אלפי מובטלים
    סבר פלוצקר

    "היו אלה בחירות איומות", צייץ אתמול הכלכלן האמריקאי־יהודי חתן פרס נובל פרופ' פול קרוגמן. פרופ' קרוגמן, המשתמש במחקריו בשיטות הסטטיסטיות הכי מתקדמות, נתן את אמונו בסקרים ובסוקרים. גם אני נתתי - וטעיתי. אני מתנצל לפני קוראיי על שכתבתי כאן בשבוע שעבר: "הפור נפל. טראמפ לא ייבחר לכהונה נוספת. תבוסתו החזויה נשענת על סטטיסטיקה ודמוגרפיה שאין מהן מנוס. עבור לפחות מחצית מאוכלוסיית אמריקה, ולא רק אמריקה, יהיה זה סיום של סיוט שנמשך ארבע שנים".

     

    ואכן, נכשלתי בדבריי: אף שנכון לאתמול בצהריים טרם הוכרז מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, ברור שהמפלגה הדמוקרטית והמועמד שלה לא סחפו אחריהם את אמריקה. וגם אם סגן הנשיא לשעבר ג'ו ביידן ייבחר לבסוף לנשיא, זו תהיה בחירה דחוקה, על הקשקש, וכזאת תהיה גם בחירותו המחודשת של טראמפ.

     

    הסיוט של אמריקה שסועה ושונאת עלול להימשך עוד שנים ובמשנה תוקף. רבע מיליון מתי קורונה ו־30 מיליון מובטלים ומחוסרי עבודה לא איחדו אותה; להפך, הם קרעו אותה מבפנים. לקח חשוב בשבילנו.

     

    לזה לא ציפיתי. אני מתנצל ומפחד.

     

    איזה תקציב

     

    ב־25 בינואר השנה ננעל הכינוס השנתי של הפורום הכלכלי העולמי בעיירת הסקי והעושר השוויצרית דאבוס. 2,000 משתתפים מהעילית הכלכלית, המדינית והאקדמית העולמית השתתפו בו והקשיבו לדיונים, כולל הנשיא טראמפ בנאום רגוע יחסית. בטקס הנעילה הוקרא פירוט הסיכונים שלפניהם ניצב העולם ב־2020. הכל היה ברשימה, מהשתוללות האקלים ועד מלחמות הסחר, מאי־יציבות מקרו־כלכלית ועד אי־שקט חברתי. דבר אחד לא היה: אזכור כלשהו, ולו בחטף, של המגפה העולמית המתקרבת. למרות הדיווחים המדאיגים שכבר הגיעו ממחוז ווהאן בסין על נגיף חדש המתפשט במהירות, מדביק רבים ואין נגדו חיסון. המצטופפים באולמות מרכז הקונגרסים בעיירה לא הקפידו על ריחוק חברתי ולא עטו ולו מסכה אחת.

     

    ההחמצות בחיזוי סדר היום הגלובלי לשנה קדימה היו לסימן היכר של הכנסים בדאבוס, ובכל זאת, ההחמצה של 2020 קיצונית ומבליטה את הכשל הטמון בהסתמכות על מגמות כלכליות וחברתיות קיימות ועל סיכונים שאופנתי להזהיר מפניהם. מאז היו מדינות שהנהגותיהן הצליחו לסובב את המתג התודעתי הלאומי והחלו להסתגל למציאות המשתנה מהיסוד. בעיקר באסיה, אבל לא רק. הנהגות במדינות אחרות, ובראשן בארה"ב ובבריטניה, הציגו חוסר אונים וחוסר הבנה ובכך פשעו מול האוכלוסייה.

     

    בישראל היו ארגונים - רובם מוסדות לתועלת הציבור כמו קופות חולים, בתי חולים, אוניברסיטאות, ביטוח לאומי ועוד - שהתמודדו באומץ עם המציאות החדשה וראו בה הזדמנות להתחדשות עצמית. ראש הממשלה נתניהו לא נמנה עם מכחישי חומרת המגפה; להפך, הוא נמנה עם קומץ מדינאים שתפסו מיד את עוצמת הסכנה. אך תפיסתו את חומרת הקורונה והשלכותיה לא חילחלה למטה: תשעה חודשים לתוך המשבר, ועדיין רבים מראשי המגזר הציבורי מעמידים פנים ואולי מאמינים שאפשר להתנהל כאילו דבר לא השתנה. כאילו העולם כמנהגו נוהג. הוא לא. העסקים ממש לא כרגיל.

     

    הנה שלוש דוגמאות לכך, ואתחיל בתקציב. מן המפורסמות שאין תקציב לישראל כבר שנים אחדות ושהיא מגששת באפלה. זה רע - אבל גרוע מזה הוא היעדר דיון רציני בשאלה הקריטית איך ייראה ואיך צריך להיראות תקציב ל־2021. שאלו כל בכיר בהווה ובעבר באוצר ובבנק ישראל, והוא יגיד לכם בלי להסס: המדינה זקוקה לתקציב ל־2021 כי המשק משווע לוודאות. ניכרת בקרבם ערגה גדולה לחזור במהירות לעסקים כרגיל. לימים כתיקונם. אף לא אחד מהדוברים מוכן לומר נכון לעכשיו - האם על התקציב לשנה הבאה להתבסס על תחזית לצמיחת המשק ב־6.5% או על צמיחה ב־1.5% בלבד? האם להכין את חוק התקציב בהנחה שב־2021 יהיו גאות או מיתון? האם לשנות את חוק יסודות התקציב כדי להביא לאישור הכנסת מסגרת תקציבית גמישה, או ארבעה תקציבים תלת־חודשיים? או שניים־שלושה תקציבים אופציונליים?

     

    אין תשובות ואפילו לא נשאלות השאלות.

     

    וקיימת הסוגיה המציקה של מימון הגירעונות: האם על הממשלה להמשיך ולממן את הוצאותיה העודפות על ידי צבירת חובות והנפקת איגרות חוב בשקלים ובדולרים - או שהבשילו הנסיבות למעבר למימון על ידי הדפסת כסף, ישירה או עקיפה, באמצעות בנק ישראל? זה קורה בארה"ב, שבה הבנק המרכזי קנה וקונה כמויות ענק של אג"ח שמנפיק הממשל - ובכך גם מזרים כסף חדש למשק ומקטין את החוב הציבורי שבידי האזרחים. צעדים מקבילים נקטו הממשלות והבנקים המרכזיים בבריטניה, ביפן, בסין ובאיחוד אירופי. אצלנו הכריז בנק ישראל על תוכנית דומה: לקנות איגרות חוב של ממשלת ישראל ב־85 מיליארד שקל שהם כ־6% מהתוצר המקומי, כמחצית מהמימון הדרוש לכיסוי הגירעון הממשלתי החזוי. עד כה כבר "קנה" בנק ישראל בשוק הפתוח חוב ממשלתי ב־38 מיליארד שקל ושילם בתמורה בשקלים חדשים, תרתי משמע. אומר הנגיד פרופ' אמיר ירון: נכנסנו לזמנים יוצאי דופן המחייבים צעדים יוצאי דופן. רק לא עסקים כרגיל.

     

    הוא מבין. רבים עדיין לא.

     

     

    מלחמת ההכשרה

     

    האתגר הכבד השני הניצב לפני מקבלי ההחלטות במגזר הציבורי: תעסוקה. הקורונה תשנה את פני שוק העבודה בדרכים קיצוניות; ענפי הטכנולוגיה, התעשייה, הבנייה והחקלאות ייפגעו פחות, ענפי המסחר והשירותים הרבה יותר. בכולם תתחולל מהפכה דיגיטלית, והמפגרים ביישומה יישאו במחיר כלכלי כבד. בארץ ייעלמו לפחות מאה אלף ג'ובים. האבטלה, במקרה הטוב, תגיע לעשירית מכוח העבודה ותפגע במיוחד באוכלוסייה צעירה יותר, משכילה פחות, מנוסה פחות ומיומנת פחות במקצועות המבוקשים במציאות של פוסט־קורונה.

     

    זה ברור כבר לפחות חצי שנה. ואיך מקדמת הממשלה את פני הרוע? במתכונת של עסקים כרגיל: שיתוק פוליטי־ביורוקרטי.

     

    בסוף יולי רואיין כאן שר העבודה והשירותים החברתיים איציק שמולי, ואמר: "למניעת המפולת התעסוקתית החזויה גובשה במשרדי רפורמה מקיפה בהכשרות ובהסבות מקצועיות, תפורה לקהלי יעד שונים ומבוססת על שותפות מלאה עם המעסיקים, עם ראשי מכללות טכנולוגיות ועם משרד האוצר, המתחייב לתקצב תמריצים חיוביים לפונים למסלולי הכשרה ומתמידים בהם ולמעסיקים החונכים וקולטים אותם". השר שמולי, ער מאוד למקומה של ישראל בתחתית ה־OECD בדירוג המדינות לפי משקל תקציבי התעסוקה וההכשרה בתוצר המקומי, פיזר אופטימיות. "בעבר", אמר, "התמקחו שרי העבודה עם שרי האוצר על תוספת של כמה עשרות מיליוני שקלים לתקציב ההכשרות המקצועיות, עכשיו כבר קיבלנו עוד 700 מיליון שקל. במקום המערך המיושן, המוזנח והלא רלוונטי של ההכשרות המקצועיות שפעל במשרד התעשייה והכלכלה, מוקם מערך מתקדם. במרכזו יוצב המונח 'תשואה להכשרה': תוספת השכר הקבועה הצפויה לעובד ולעובדת בעקבות ההשקעה שלהם, של המדינה ושל המעסיק בהכשרתם המקצועית. זה ממש המפתח לעתידנו".

     

    הרעיונות של מהפכה בהכשרות המקצועיות, שדרוג איכותן ויוקרתן ושיתוף המעסיקים על כל צעד ושעל (והגדלת התקציב המיועד להן ב־700 מיליון שקל, גידול של שליש בהשוואה להוצאת הממשלה על מדיניות תעסוקה אקטיבית ב־2017 על פי חוקרים מ"פורום קהלת"), נכללים במסמך שנכתב ופורסם ביולי על ידי עמותת "121" תחת השם "מקפצה לישראל". בעמותה שותפים עשרות ארגונים של החברה האזרחית ותאגידים עסקיים, ומטרתה לשמש "מנוע לשינוי חברתי באמצעות לחץ על חברי הכנסת והממשלה", כדברי המנכ"לית הנמרצת טלי ניר. "מקפצה לישראל" הוא הפרויקט העדכני והמקיף שלה, "שותפות נדירה בין המגזר העסקי לחברתי", אומרת ניר. את תפיסת היסוד של המסמך אפשר לסכם במשפט אחד: עוברים מהכשרה מקצועית להשבחה מקצועית.

     

    באחריות כבדה לכשלי העבר באגף להכשרה מקצועית נושאים שרי העבודה והכלכלה מהמפלגות החרדיות שאיישו את המשרד במקורבים ובנאמנים פוליטית וטיפחו ביורוקרטיה מסורבלת שהזינה את עצמה. שנים רבות מוקדו ההכשרות המקצועיות המעטות רק באוכלוסיות חלשות ומוחלשות, במקבלי הבטחת הכנסה, באנשים עם מוגבלויות ובחסרי מיומנויות עבודה בסיסיות מקהילות חרדיות וערביות. תוכנית המקפצה, לעומת זאת, מציעה להפקיע את ההכשרות המקצועיות מהפוליטיקה ולהרחיב אותן ל"פיתוח ההון האנושי, חיזוק הידע ועדכון יכולות מקצועיות" בחלקים גדולים ומגוונים משוקי העבודה. הכשרה מקצועית, אומרת ניר, עדיין נתפסת כמרכיב במנגנון הרווחה המטפל בעוני ומצוקה - ולא כמנוף, כמקפצה, להעלאת היכולת המקצועית של המוני העובדים הרוצים להתקדם ולהשתדרג ושל מי שעבדו והרוויחו עד פרוץ המגפה ומאז איבדו את מקורות פרנסתם לתמיד. ניר: "חשוב לכלכלת המדינה ש־90% מהמובטלים החדשים החסרים השכלה על־תיכונית לא יישארו מחוסרי עבודה וגם שלא ייקלטו בתעסוקה מזדמנת בשכר ובפריון נמוכים".

     

    המעבר מהכשרה להשבחה מחייב בין השאר שינוי בגישת הממשלה ושילוב מראש של מעסיקים, גדולים וקטנים. ההצעות לדרכים חדשות לעידוד ההכשרה וההשבחה המקצועית והעלאת רמתה מפורטות במסמך המקפצה, "בתיאום עם אגף התקציבים באוצר ועם משרד העבודה והשירותים החברתיים", מדגישה ניר. זה לא הדוח היחיד: מחקרים ותוכניות לשינויים יסודיים במערך ההכשרות המקצועיות פורסמו השנה גם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה בראשות פרופ' פלוג ועל ידי הוועדה הציבורית לקידום תחום התעסוקה עד 2030 בראשות פרופ' אקשטיין. הגישות היו שונות, ההמלצות כמעט זהות. כולם הסכימו עם כולם, וכלום לא קרה. מ־700 מיליון שקל ששמולי סבר ששר האוצר ישראל כץ כבר העביר לזרוע העבודה במשרדו, האחראי להפעלת הרפורמה השאפתנית בהכשרות, הועברו בפועל רק כמה עשרות מיליונים. מימוש התוכנית להגדלת מספר המשתתפים במגוון מתחדש של הכשרות מקצועיות מ־14 אלף ל־100 אלף לא זז במילימטר. המטה לתיאום ההכשרות עם המעסיקים, אותו "מפתח לעתידנו", טרם הוקם בשל הרצון העז של שר האוצר למקמו דווקא באוצר ולפצל (שוב) את מאמץ ההכשרות הממשלתי בין משרדו לבין משרד העבודה ומשרד הכלכלה. פגישת פיוס שתוכננה להתקיים בשבוע שחלף בין השרים לא התקיימה. "הנושא תקוע", אומרת ניר, "וכש־250 אלף המובטלים החדשים יחפשו עוגן להשתלבות במעגלי העבודה הם לא ימצאו אותו".

     

    המקפצה ריקה, והעסקים כרגיל.

     

    מטרו עכשיו?

     

    האתגר הנוסף, ואולי העיקרי, של הממשלה הוא להרים את המשק מהקרשים. לשם כך נדרשות השקעות ציבוריות גדולות: פרויקטים המספקים תעסוקה מקומית ותורמים במהירות לתוצר, לצמיחה ולפריון הייצור. הם (עדיין) לא קיימים ולא נראים בשטח, מלבד שיפוצי כבישים פה ושם. פחות מעשירית מהתקציבים שלכאורה יועדו להאצת הצמיחה נוצלו בפועל.

     

    במה כן מתרכזים? במטרו, ברכבת התחתית שתיבנה עד 2040 במרכז המדינה, שלושה קווים באורך של 150 קילומטרים ו־55 תחנות תת־קרקעיות. באגף התקציבים באוצר הכינו את החקיקה הדרושה להתנעת המיזם והכניסו אותה להצעת חוק ההסדרים ל־2020. בגלל חילוקי הדעות בין כחול לבן לליכוד על תזמון התקציבים, חוק ההסדרים כולו ופרק המטרו בו לא הובא לאישור הכנסת. מזל בשני מובנים. קודם כל, חוק המטרו כה מרחיק לכת בסמכויות שהוא מקנה לממשלה, שמקומו הטבעי והנכון הוא במהלך חקיקה ראשית נפרד, ובשום פנים ואופן לא כסעיף מתגנב בחוק ההסדרים. לא כעוד נדבך במסורת העסקים כרגיל.

     

    שנית, וזה העיקר, לא סביר ולא נכון שישראל תחליט כעת - כשהקורונה כבר עלתה 150 מיליארד שקל בהוצאות תקציביות נוספות ובאובדן תוצר מקומי מצטבר של מאות מיליארדי שקלים נוספים - על השקעה של 200 מיליארד שקל לפחות בבניית רכבת תחתית עם ציוד גרמני ועל ידי עובדים סינים.

     

    בין שהתוכנית הייתה הגיונית כלכלית ותחבורתית כשגובשה לפני כשנה וחצי ובין שכבר אז סבלה משיגעון גדלות ומהתעלמות ממהפכת הרכב האוטונומי והחשמלי, מציאות הקורונה חיסלה את ההצדקה שלה לפחות עד סוף העשור.

     

    המציאות השתנתה, והמטרה העליונה של המדיניות הכלכלית הממשלתית אחרי דעיכת המגפה תהיה להחזיר את המשק לפעילות מזורזת, להבטיח תעסוקה למאות אלפי מובטלים וחל"תניקים מיואשים ולצמצם את הגירעון. המטרו לא משתלב בסדר העדיפויות הזה: הוא לא ייצר תעסוקה מקומית משמעותית בפריון גבוה, והוא לא יתרום לצמיחה, לא לפני 2045 גם להערכת האופטימיסטים. מומחה תחבורה ממשרד האוצר המעדיף להישאר בעילום שם, מטעמים מובנים, אומר: "להתעלם כעת מהקורונה ומתוצאותיה על פיזור האוכלוסייה ועל הביקוש לתחבורה ציבורית ולדחוף כבר עכשיו בכל הכוח למימוש המטרו, זו פשוט הפקרות".

     

    שר האוצר כץ, שר התחבורה לשעבר, דלוק על המטרו ורואה בו את בן טיפוחיו ויהיה לו קשה להיפרד ממנו. אבל אין לו ברירה. דבקות במטרו כפרק בחוק ההסדרים ל־2020 מבטאת את הלך הרוחות של עסקים כרגיל. והם לא כרגיל.

     


    פרסום ראשון: 05.11.20 , 16:24