ורק אחד לא פתח מצנח

פתאום מטוס נפל לים.

זה לא היה משהו מתוכנן. הדיבור בכלל היה על מסע כומתה. כלומר, שחזור של מסע כומתה, שיבצעו ותיקי גדוד 202 של הצנחנים, 55 שנה אחרי הצעדה המקורית שלהם כטירונים. עברתי על המפה שהכינו, הקשבתי לתדרוך המבצעי לפני. אף אחד לא הזכיר מטוסים שנופלים לים.

אבל אז, תוך כדי שצעדנו, קילומטר או שניים מחוף געש, היה בום עמום כזה. הסתובבנו מופתעים לאחור ושם, במים הטריטוריאליים של מדינת ישראל, כלומר 50 מטר מהחוף, שכב מטוס קל. לפני רגע הוא חג מעלינו, ועכשיו הוא הפוך במים. עם גלגלים למעלה וחופת טייס למטה. מתוך הגלים הבחנו בראשו של הטייס, מחלץ דרכו החוצה. ואז באה עוד תדהמה: זה היה הרופא של המסע, שגויס ללוות אותו ככוח עזר רפואי.

"מוזר", ישחזר אחר כך הצנחן בדימוס אבי הראל, "לא מזמן הוא עמד ודיבר איתנו, איך למען השם הוא נופל עלינו מהשמיים?" והצנחן חנוך כספי יספר איך לוחם אחר בשיירה, רק מלשמוע את הרעש, ישר זרק שנראה לו שנפל מטוס. "אמרתי לו: 'מה אתה מבלבל את המוח? איזה מטוס? מה מטוס?' הייתי בטוח, הבן אדם נתקע במלחמת ששת הימים. ואז שמענו צעקות".

המטוס ההפוך במים. "חטפתי גל צונאמי"

עמדנו שם המומים לרגע. העיניים של הצנחנים שלידי סרקו את דמות הרופא במים, ואז את השטח שסביבו. היה נדמה שאני יודע מה הם מחפשים. את עמדת הנ"מ. של הסורים, המצרים, הנורווגים. של המנוולים שהורידו אותו.

הוא נראה בריא ושלם, רק רטוב, וגם לא היה עליו את התיק של הרופא. ועדיין, דוקטור שנופל ככה מלמעלה, זה לא שירות שבכל קופת חולים נותנים.

התברר שבאמצע המסע נסע הרופא לחניון כלי טיס, וחזר גאה מהאוויר עם המטוס הפרטי שלו. ולא כדי להצניח ציוד רפואי. אחר כך יספר שהיה כשל מנוע ונאלץ לבצע נחיתת אונס. "המפגש עם המים היה טראומטי. הזכוכית של הקוקפיט נסדקת, ואתה מקבל גל צונאמי. שוק. הייתי הפוך, כל הגוף במים, אבל לא איבדתי לרגע עשתונות. הצלחתי להשתחרר מהרתמות ולצאת מהדלת".

אלכס גולדפרב, פעם סגן שר ועוד לפני פעם צנחן נועז, היה הראשון שהתעשת. הוא החל לרוץ למים, כשבדרך, כמו בסרטים, הוא מסיר מעצמו בגדים, כולל הכובע, עד שנשאר בתחתונים. זה כלל ברזל. לא משאירים לוחמים בשטח. לא רופא מוצנח ולא מטוס עם מים בשאסי. אחריו הסתערו שאר הצנחנים למאמצי חילוץ המטוס מבין סלעי הים. כשתוך כדי חתיכות ממנו נשארות בידיים.

פעולות החילוץ. בשחור: הרופא-הטייס

אחר כך, הרבה אחרי שהמטוס יחולץ ויעמוד על החוף חבוט ומטפטף, יותר ממכה קלה בכנף, הרופא־טייס ידווח בצער שמאמצי ההחייאה לא צלחו. ושנוסף לכל, אין ביטוח. "טוטאל לוס", יאמר, "שמתי דבק שלוש שניות ולא תפס. סתם, הוא היה חצי שעה במים מלוחים, אף אחד לא יאשר אותו לטיסה. אפשר אולי להשתמש למטרות אחרות. משאבת מים, לא יודע מה".

זו הייתה פעולה שעוד ידובר בה. מהסוג שנותנים לה שם, מבצע "געש" או משהו כזה, ומדליקים מדורה ומכנסים סביבה ערב מורשת עם מיטב הנוער, שיסכיתו. וזה היה גם חתיכת סיום למסע הכומתה ההוא, של פלוגה ה', גדוד 202, שהחל אי שם באמצע שנות ה־60, כשהיו בני 18, רובם נפלטו אז מבית הספר, והגיע לסיומו היום, כשהם בני 73 פלוס, ומאחוריהם חיים שלמים. הם יצאו אליו רווקים נטולי מפרצים, עם נעלי קרפ אדומות ומכנסי דגמ"ח שנופלים מהם, וסיימו אותו כסבים עם שיער שיבה, אם נותר בכלל, בחולצות מסלול במידה אחת לבחירה – אקסטרה לארג'.

זה היה מסע כומתה בזמן.

מספרי ברזל התפקד

אבי הראל (מימין) וגולדפרב בתום המבצע

ארבע בבוקר, נתניה.

חשוך בחוץ, ויש מעט סימני חיים. אפילו הינשופים בתוך פוך ומזגן. ורק בקצה החניון של חוף ארגמן מתכנסת בחשאיות חבורה של לוחמים בדימוס. על פיילה גדולה מתבשלים מים לקפה שחור. וליד השלט, "סכנת מפולת", מתארגנת פריסה של עוגות בית. מבעד לעלטה קשה לראות את הגלים, אבל אפשר להרגיש בצינת הים.

בזה אחר זה הם עולים בשתיקה להסעה שתיקח אותם לנקודת ההתחלה. מכונסים בעצמם, במעין דריכות מבצעית. אין פה דחקות וקשקושים של "איך אתה עובר את הקורונה", "ואיך לחץ הדם שלך". "זה האדרנלין, ההתרגשות", מנתח מהצד חנוך כספי, מעצב גרפי מרמת־גן, "יש פה אנשים שלא ראית הרבה זמן, אחרי שחיית איתם ועברת איתם ונלחמת איתם".

ותכף, כשהאוטובוס יתקדם לאיטו, הוא ישחזר את אחד מאותם רגעי לחימה: "מלחמת ששת הימים, מארב במבואות עזה. זחל"מים בוערים. כל מי שזקוף – נהרג. אני נפצע ביד. לא הייתה ברירה, נסוגנו לאיזה גשרון. שני טנקים מתקרבים, ואחריהם חיילי אויב. קריאות 'אִטבח אל יהוד'. ואנחנו פצועים מתחת לגשר. הוצאנו נצרות מהרימונים. אמרנו, 'לא ייקחו אותנו חיים'. בכמה שניות החיים עוברים מול העיניים. אני זוכר אותי מקנא באלה שנהרגו, לפחות לא סבלו. אחד הטנקים מתקרב אלינו. ואז שלושה מהפלוגה מורידים אותו עם ררנ"ט (רומה רימונים נגד טנקים). הם קיבלו על זה צל"שים. ואנחנו משליכים את הרימונים לתוך הטנק. הטנק שאחריו כבר ברח.

לפני היציאה למסע. רק הינשופים ערים

"מעזה לקחו אותנו לרמה. עלינו במסוק, עם מטעני חבלה. המשימה הייתה לפוצץ בונקרים סוריים. השארנו מכתבי פרידה. כתבתי להורים שלי, ניצולי שואה: 'שלום. אני נפרד. לא תראו אותי יותר'. מי שהטיס אותנו היה אליעזר כהן, 'צ'יטה'. הוא רואה אותנו ושואל: 'איפה נחמיה?' אחיו נחמיה כהן, הסמ"פ שהיה איתנו בעזה, לוחם עטור צל"שים, נהרג. לא יודעים מה להגיד לו, אנחנו ילדים. בסוף אחד הקצינים אומר לו שהוא פצוע".

בשיאו של השחזור האוטובוס עוצר בחוף סי־אנד־סאן בתל־אביב. מכאן יחל המסע. אבי פיורסקי מכפר מונש, שאמון על המבצע לפרטיו, מחלק מספרי ברזל. "הבעיה היא שצריך לזכור את המספרים האלה", מתלונן אחד הצנחנים בדימוס.

אלי שורק מכרמיאל, בעל עיטור העוז על גבורתו בראס סודאר ובחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים, וגם בעל גימלים מהמסע הזה, מרביץ בחברים מילות מוטיבציה אחרונות. "אני לא יכול לצעוד", הוא מסביר, "אבל אני איתם. הכל זה כוח הרצון".

הם התגייסו במאי 1965. מחזור "מאו מאו" קראו אז למגויסי אותו חודש, כמעין הקבלת גנאי לארגון של שבט קיקויו הקנייתי. ובאמת, אתה שואל אותם, ההוא נזרק, זה הסתבך, השלישי לא צלח תיכון. הם זוכרים שיותר מ־120 החלו את המסלול בצנחנים אבל פחות מ־40 סיימו.

היום. "חוץ מלהרוג אותנו, הכל היה מותר"

ואז באו מלחמות ומילואים, ואנשים התפזרו, והזדקפו או כרעו מול מעללי הזמן. והנה עכשיו, האות ניתן וחבורה של 16 גמלאים מתחילים לצעוד למרגלות הים התיכון, אל מסלול של כמעט 25 קילומטר. נוספים יצטרפו בהמשך, איש לפי יכולתו. אני שואל על אורך המסע המקורי. 120 ק"מ, 80 ק"מ, כל אחד זוכר מספר אחר. "70", יבהיר אחר כך המ"פ גיל דוד, גם הוא על גימלים, "אני עשיתי את זה, אז אני יודע".

מתחילים בשירה קלה, "שביל הרים מתפתל לו", שדועכת במהירות. דרך רבה לפנינו, עדיף לשמור כוחות. בצידי החוף כמה אוהלים, פסולת, בקבוקי בירות. פה ושם משוגעים שבאו לעשות ספורט ורוחניקים שבאו לתפוס אנרגיה. חוץ מהם כלום. הים עוד סגור.

"הלו מי רץ מקדימה?" בני טרן – פעם תת־אלוף, מפקד אוגדת יהודה, קצין בקרבות המרים ביותר, והיום שוב טוראי – שואג מזיע מקצה השיירה. עוד לא הלכו קילומטר וחצי, וכבר מרווחים. "במסע המקורי בחיים לא נפתחו פערים כאלה", הוא מעיר.

אני נצמד לשניים שמשתרכים מאחור. שבתאי קן דרור מפתח־תקווה ואהרון בורשטיין ממושב אמץ, שניהם בני 75, מבוגרים מהאחרים. "בגלל זה אנחנו אחרונים", הם מתרצים. שבתאי הוא בן דודו של יהודה קן דרור הנודע, שזכה בעיטור הגבורה בקרב המיתלה במבצע קדש, כשהקריב את חייו בנסיעת ג'יפ כדי למשוך אליו אש חיילים מצרים ובכך לחשוף את מיקומם. "שם המשפחה מחייב", יסביר אחר כך.

אז. "חוץ מלהרוג אותנו, הכל היה מותר"

אבל עכשיו, כשאנחנו צועדים על חולות חוף הצוק הצפוני, המחבר בין תל־אביב להרצליה, בורשטיין נזכר בצוק אחר ומספר על קן דרור הגיבור שלו. "זה סמל המחלקה שלי והוא הציל אותי", הוא מצביע על שבתאי, "בקורס מ"כים עשינו ניווטי לילה באזור הגליל המערבי. היה לנו נעלי קרפ, סוליה רכה. קצת רטיבות, ואתה כמו על קרח. הלכנו שם, בהרים, והחלקתי, חטפתי מכה בראש. המשכתי ללכת, היינו על איזה מצוק. ובלי לשים לב, הלכתי לקצה. תפסו אותי, אחרת הייתי עף. ואז שבתאי החליט שהוא לוקח אותי לבית החולים. איבחנו זעזוע מוח קשה".

שבתאי: "הוא היה מטושטש לגמרי, כאילו איבד הכרה. היה צריך לתמוך אותו כל הזמן, כי הוא לא היה יכול ללכת. נדמה לי שעצרנו טרמפ לבית חולים בנהריה".

מורשת קרב מאוסישקין

בינתיים קרני שמש ראשונות נוגעות בהסכמה בגלים, שולי ים וקצות שמיים מתחברים ורוח נעימה מדרבנת מאחור. "החבר'ה עדיין נושמים, שזה הישג", אומר אבי הראל. אנחנו אחרי העצירה הראשונה, מלון השרון בהרצליה. נתקלים בכמה דגים שנפלטו לחוף, ובקשישות שהשכימו לים ועל הדרך ליקטו פסולת, ועכשיו מנפנפות בהתלהבות לחבורה בדימוס.

במקום שאתה הכי לא מצפה, חול של שום מקום, קופצים עליך ברסלבים, משדלים למצווה. ג'ררד רוזנצוויג, שהתגייס כעולה מצרפת, ואז חזר לשם, ולאחרונה שוב חזר, הפעם לפה, רמת פולג, עוצר לתפילין. לידו אמיר אורן מראשל"צ, מסרב בנפנוף ידיים. הוא אומר שאף פעם לא האמין, "וכשנהרגים לידך חברים זה רק מתחזק. פעם, שנת 69' או 70', נתקלנו ושניים נהרגו מול העיניים שלי. בן אדם לידך חוטף צרור, נתפר. ואתה מקבל זעזוע".

ממש במקרה ב"ידיעות אחרונות" נכתב היום על פיילוט חדש במסגרתו טוראי הצנחנים קיבלו שעונים חכמים, שמנטרים להם את המדדים. חנוך כספי נזכר בשעון הדוקסה שקיבל בבר־מצווה, עם כיסוי מעור, שליווה אותו בטירונות.

ציוני הדרך מזדקרים מולנו. כדי להמשיך צפונה, אזור חוף אפולוניה, צריך לדלג או להזדחל בין סלעים גדולים. אפשר ליפול בקלות. הים מלחך מלמטה, חודר לנעליים. "יש קטע יותר קשה מזה", פיורסקי מרגיע. אף אחד לא מדבר על להרים ידיים. אם כבר עדי שרון וטרן נותנים ידיים, לצלוח את הסלעים.

תוך כדי טיפוס עולים סיפורים על הגנרלים של אז. הם נזכרים בהוא בלי היד והעין שניסה לגייס אותם לסיירת שקד, ואיך אמנון ליפקין שחק ז"ל, לימים הרמטכ"ל אבל קודם מפקד שלהם, המתין בחוץ כדי לאסוף לצנחנים את מי שנבהל מההוא.

קודם אבי הראל סיפר איך בנובמבר 1966 הפך חצי עולם, תפס טרמפים, מה לא, כדי להגיע לפעולה שלימים תיקרא מבצע סמוע. "התייצבתי בלי חגור, בלי נשק, בלי כובע פלדה", הוא משחזר, "המ"פ מתן וילנאי רואה אותי, אומר: 'אתה תישאר פה, תשמור על הציוד'. לא רציתי להפסיד קרב אז הלכתי למג"ד. אמרתי, 'וילנאי שלח אותי'. נתנו לי נשק, שמו אותי על זחל"ם, יצאנו לכפר א־סמוע. תוך כדי קרבות עם הירדנים וילנאי נפצע, כדור בריאות. ואני עוזר לפנות אותו למסוק. אני לא אשכח. הוא על אלונקה, מעורפל כולו, פתאום פותח עיניים: 'הראל, מה אתה עושה פה?'"

זה היה אז. עכשיו, כשהם נאחזים בסלעים, הראל וכספי נזכרים בתקרית מסמרת שיער אחרת, מחוץ לגבולות הצבא. בגבולות אולם הכדורסל אוסישקין. זה היה כשאבי הראל, אביו של מנכ"ל הפועל ירושלים גיא הראל, שימש בעצמו כיו"ר הקבוצה; וכספי, אוהד הפועל תל־אביב, הגיע לראות משחק בין שתי הקבוצות.

"חצי גמר הפלייאוף, משחק מכריע, שנת 93'", הראל משחזר, "פיני לוי מתרומם, תומר שטיינהאור נותן לו מכה ביד, והשופט ראובן וירובניק לא שורק. החלטה של משחק. התנפלתי עליו. מה לא אמרתי לו. מרוב עצבים, התעלפתי".

כשהראל צנח, כספי קיבל דז'ה וו. "הסתערתי", הוא אומר, "מהיציע ירדתי באמוק. 'אבי, אבי, אבי'. צנחנים זה חברים. אבל הוא לא ראה אותי. הוא היה מעולף".

הראל: "בסוף בא צביקה שרף ושפך עליי מים".

מבלפים בניווטים

תוואי החוף מתפתל תחת רגלינו ומשנה צורתו. הסלעים מתרככים והופכים לחלוקי ים, ואחר כך לחול רך למגע. אנחנו אחרי הדרמה של חילוץ המטוס, שלקח לפחות 40 דקות מהלו"ז. לידי צועד אלכס גולדפרב, שנינו יחפים. אז, כשהתגייס, הוא היה עולה חדש מרומניה. היום הוא סב ל־12 נכדים וסטודנט לתולדות ארץ ישראל ותיירות במכללת אשקלון, לדעתו התלמיד הכי מבוגר שם.

בין לבין, אמצע שנות ה־90 הוא נקלע לשערורייה פוליטית כשנבחר כח"כ מטעם צומת, התפצל, וסייע בהצבעתו ליצחק רבין ז"ל להעביר את הסכם אוסלו ב'. מבקריו טענו אז שהתפתה לרכב שרד מסוג מיצובישי. "אגדה אורבנית", הוא אומר היום, "רכבים לא היה חסר לי. הייתי מנהל חברה עם צי של מכוניות. כשאחד מחברי הכנסת אמר: 'אתם קונים חברי כנסת במיצובישי', האחרים שתקו ואני, צדקן לא קטן, עליתי על כל במה. זה נתפס בגלל שהתגוננתי. חוץ מזה, תבדקו, הצבעתי נגד הסכם אוסלו. אחד השלבים של הסכם אוסלו, זה שיוצאים מהערים – זה הצבעתי בעד".

כך או כך, בשביל הצנחנים שכאן גולדפרב נשאר ההוא שסוחב משאות במסעות. "סוס", אומר טרן, "כמו שאתה רואה אותו ככה, שים עליו מאה קילו, הוא הולך". ותכף גולדפרב יסביר איך כשהתגייס נבהל מחבורת הצברים שפגש, "איך אתמודד איתם?" שאל את עצמו. ואיך ראה הכרח להוכיח את יכולותיו. ואיך פעם ניסה לנחות בעמידה, בלי גלגול על הקרקע, כי היה חייב לעשות כמו המדריכים, רק שהמצנח שלו היה אחר, והוא סובב קרסול.

עוד קודם, באחת מתחנות העצירה, אנחנו נזרקים שישה עשורים לאחור. סיפורים עצובים ומצחיקים עולים. חיים צין, נהג אגד לשעבר מהרצליה, נזכר שהייתה לו בזוקה, מטול רקטות, שבתוכה היה מחביא מזון. "יום אחד", הוא משחזר, "מישהו החביא לי בפנים בקבוק יין. לא ידעתי. ואני בא עם בזוקה מצוחצחת למסדר. המפקד הופך אותה לראות מה קורה בפנים, יוצא הבקבוק. כלום לא עשו לי. ממילא, הייתי קבוע בעונש".

גולדפרב, טרן וכספי, שהיו באותו אוהל, נזכרים איך היו מבלפים בניווטים, מדלגים על נקודות ציון. ואז, כשהמ"מ היה קורא להם, טרן היה זה שמדבר. ודווקא הפוליטיקאי לעתיד היה שותק. "התביישתי לבלף", מסביר גולדפרב.

"היה צריך לתאר את הנ"צ", טרן משחזר, "המפקד שואל: 'היה שם מים?' אני עונה: 'מה זה מים? זה לא באר. אתה יודע, היה רטוב קצת'. היה גל אבנים? אני עונה: 'מה זה גל אבנים? אתה יודע, היו אבנים'", הוא מצייר תמונה לא ברורה עם הידיים, סביבו רעמי צחוק, "הייתי רואה את הפרצוף ותנועות הגוף שלו, לפי זה הייתי מבין אם אני בכיוון".

גולדפרב: "חוץ מאשר להרוג אותנו הכל היה מותר. משמעת מים, טרטורים, חפירת בורות בתור עונש. יום אחד..."

"הטרטורים שאנחנו עברנו. אין דברים כאלה בצבא היום", טרן מתפרץ, "אתה צריך להבין את הרציונל. היה אז כור היתוך. לוקחים את החיילים, אוספים אותם, שוברים אותם".

"הוא לא ייתן לדבר", גולדפרב מתלונן, "אז יום אחד עשינו מסע. עברנו בטירה. חייל אחד זרק את הנשק ואמר, 'לא רוצה להיות בצנחנים'. הגענו לשטח אימונים. המפקד נתן הוראה לחפור לו בור עם גדר תיל. בבוקר העמיד את הפלוגה, לקח את המקלען הכי טוב. אמר: 'תירה לפניו, בצדדיו, מאחוריו'. כדורים חיים. והוא בבור, צורח. אחר כך היה לאותו חייל משפט. כלא, העיפו אותו מהצנחנים".

המ"פ קיבל גימלים

קטע הדרך האחרון.

אנחנו אחרי חוף פולג, נותרו קילומטרים ספורים. שמש חורפית נותנת מופע חימום אחרון. והרגליים כבדות ושוקעות בחול. קודם גולדפרב גילה שבחודש האחרון עשה אימונים כדי שיוכל לצלוח בכבוד את האתגר, "אבל עכשיו אני מרגיש שאני יכול לעשות מסע כפול. כשאני איתם, אני כאילו עף".

ותכף, כשנגיע לקו הסיום, נפגוש את המ"פ גיל דוד. הוא יכנס את הלוחמים שלו ואף שהם כבר סבים, יספר כמה הוא גאה בהם. ויזכיר איך קיבל אותם פרחחים. ויחייך את אותו חיוך, שנראה קצת ציני, כמו בתמונת המחזור בשחור־לבן שיש להם על החולצה. והם לא יעזו להפריע, כאילו לא חלפו 55 שנה. ואז בצד, המ"פ יספר לי שהוא בעצם מאוכזב שהשאיר את החיילים שלו היום לבד. "זה היה מסע שהובלתי אז ומאוד רציתי להוביל אותו עוד פעם", יגיד, ויסביר מה השתבש: "במבצע סמוע הירדנים פיצחו לי את הראש. איכשהו הצילו אותי. הכדור נשאר בפנים. אחר כך היו לי עוד שלוש פציעות. אני בריא לגמרי והתכוונתי להצטרף, אבל בשבת קרה משהו שלא קרה לי 55 שנה. קמתי וכל הראש שלי נפוח. חיידקים הצליחו לחדור דרך הצלקת. הרופאים לא הרשו לי ללכת. זה משהו נבזי, מה שהחיידקים עשו לי".

אבל עכשיו, קצת אחרי 11:00, קו הסיום ממש מעבר לפינה. ונהיה מרגש פה. כי אל בני ה־70, שביושר הרוויחו כומתה נוספת, מצטרפים חיילים מגדוד 202, עם דגלים באדום־לבן, כדי לקחת את הלפיד כנציגי הדור הבא. "הלוואי שנישאר כמוהם חברים", אומר אחד מהם, "אני יכול לדמיין אותי ככה עוד 55 שנה".

וזה קצת מטעה. כי לא רק ותיקי פלוגה ה' פה. השיירה עוד ארוכה. איתם צועדים חיילים בלתי נראים. אמנון ליפקין שחק, ואברהם (ממושי) אלרן לזרוביץ, וזכרי דגן, ויוסי בגון, ומיכאל רוקח ואחרים. שלחמו לצידם, ישנו באותו אוהל, אולי זייפו ניווטים. והיו מעידים בעצמם אם היו יכולים. הם פשוט לא בחיים.

"שמעת הרבה סיפורים היום", מסכם בני טרן, "רוב האנשים זוכרים את מה שלא היה, ולא זוכרים את מה שהיה. מה זה היסטוריה באנגלית? היז סטורי. כל אחד והסיפור שלו. כל אחד היה בחווה הסינית. כל אחד היה בעמק הבכא. וואלק, הם לא יודעים איך כותבים את זה בכלל. אבל החבר'ה פה, הם אמיתיים. כל מה שאמרו, זה קצה קצהו של מה שהיה".