"אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת/ אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי/ הַמֻּפְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל/ אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל/ וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי".

את המילים מלאות היופי האלו כתב המשורר, חתן פרס ישראל, נתן זך. מי שהיטיב להסתכל על העולם בעיניים פקוחות וחדות, עצם בסוף השבוע את עיניו בבית החולים שיבא תל השומר, והוא בן 89.

בשנים האחרונות התמודד זך עם בעיות בריאותיות מורכבות. הוא חלה באלצהיימר וראייתו נפגעה, ובעקבות החמרת מצבו הוא אושפז במחלקה הסיעודית של בית האבות "משען" ברמת אפעל, שבו אושפז גם הסופר יהושע קנז שהלך לעולמו לפני כשלושה שבועות. ארונו של זך יוצב מחר בין השעות 11:00־13:00 בתיאטרון "צוותא", והציבור יוכל לחלוק לו כבוד אחרון, תוך שמירה על כללי הקורונה. הלווייתו תיערך מחר ב־14:00, בבית העלמין בקיבוץ עינת.

צילום: יובל חן

אין עוד כותבים כמותו בשירה העברית. משורר שהשאיר חותם מובהק ועצום על השירה והתרבות והביקורת הספרותית. יוצר שהיה קודם כל מנהיג ספרותי. שיריו כמו "ציפור רבת יופי", "לבדו", "איך זה שכוכב", "כי האדם עץ השדה", ואפילו שירים לילדים כמו "כלבלב הו בידי בם בם" — הפכו לנכסי צאן ברזל כבר בתחילת דרכו הספרותית. ועל יצירתו זו הוענק לו פרס ביאליק ב־1982, ופרס ישראל ב־1995. זך זכה אף בפרס הבינלאומי לשירה של איטליה ב־2009, ובתואר אביר הרפובליקה האיטלקית.

"'ועוד לא אמרת הכל' והלכת, נתן זך היקר", ספד לו נשיא המדינה רובי רבלין. "ומי ידייק לנו את תמצית הכאב? ומי ילוש את השפה העברית ביד מקורית ומדויקת כל כך? ומי יתאר לנו את החיים שעוד יכולים לצמוח בינינו? נוח על משכבך בשלום נתן, משורר היום־יום, משורר העכשיו, אמן הצורה החריף, הבלתי נלאה".

בין המילים לשכחה

טיפוס מיוחד היה זך, משורר מבריק. אינטלקטואל בכל רמ"ח איבריו, מלא הומור וסרקזם ואירוניה, וגם עצב ושמחה. נפגשנו לראיון בפעם הראשונה לפני שמונה שנים. זך הזמין אותי לדירתו, המשקיפה אל כיכר רבין בתל־אביב. סלון ביתו היה חם ונעים, עטוף ספרים מקיר אל קיר ויצירות אמנות של גדולי הציירים. זך פתח את הדלת ואמר מופתע, "באת בדיוק בזמן. נו טוב, שיהיה".

נכנסתי וזך נשכב בכורסת המטופלים הנעימה שלו, הדליק סיגריה ושקע בזיכרונות. "אני עוד קיוויתי שאולי אמנע מזה, מהראיון" אמר, "כי כבר קשה לי לדבר במצבי. אני לאט־לאט נהפך להיות היחיד שמספר על כל אלה שכבר אינם. כולם עזבו ורק אני משום מה עדיין כאן. יוצא שכל סרט או משהו שעושים על מישהו שמת באים אליי לשאול — איך הוא באמת היה? מה היה שם בדיוק בתקופה הזאת".

ואכן, זיכרון ארוך היה לו לזך. סיפורים רבים על אנשים ודמויות מופת שאינם עוד בחיים. כמי שגדל וצמח בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, סיפורו היה כסיפור המדינה.

את הראיון הקדשנו לצאת מהדורה חדשה של ספרו המכונן והמטלטל, "מות אמי". מעטות הפרידות שנכתבו, כפי שכתב זך בספר הזה. אני זוכר שקראתי בו, ולא ידעתי נפשי. "מות אמי" הוא קרוב לוודאי ספרו האישי ביותר של זך ואחד הממוארים היפים והמרגשים ביותר בספרות. באותה תקופה מצבו הבריאותי של זך החל מידרדר, הגוף נחלש וסימנים ראשונים של מחלת האלצהיימר תקפו בו. ופתאום נדמה לשנינו כי לא היה מנוס מלדבר על המוות.

"מעולם לא רציתי לדבר על זה", הוא אמר באנחה כבדה, "כתבתי רק שני שירים על המוות: אחד שנקרא 'שבעה' — על שבעה אנשים שנקברו כולם באותה גבעה — והשיר השני, שהצליחו לא לראות בו שיר מוות, 'כי האדם עץ השדה'. אנשים אוהבים לראות מה שהם רוצים לראות".

צילום: אלעד גרשגורן

הוא נולד בברלין ב־1930‬ בשם הארי זייטלבך לאב יהודי גרמני ולאם איטלקייה קתולית. ב־1936 עלה לארץ וכעבור מספר שנים אביו התאבד. זך נשא עימו את הזרות שתלווה אותו כל חייו, כפי שהתוודה בראיון ל"ידיעות אחרונות": "אני לא הייתי פה כמו אדם שמרגיש בבית. מעולם לא הרגשתי פה בבית. כשהייתי בבית ספר, המורה שלי למתמטיקה, שלימד גם את דליה רביקוביץ, צעק עלינו: 'מי ביקש מכם לבוא? אנחנו לא צריכים אתכם, אנחנו צריכים אנשים שיכולים לייבש ביצות, אנשים עם שרירים, מה אנחנו צריכים דגנרטים אינטלקטואלים גרמנים‭'?‬ אנחנו לא ידענו כלום והיינו מושא ללעג ולבוז".

בהיותו בן 17, בזמן לימודיו התיכוניים, גויס זך להילחם במלחמת העצמאות. הוא שירת כקצין מודיעין בצה"ל ועם שחרורו נרשם ללימודי פילוסופיה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא פרש ולבסוף השלים תואר ראשון בספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת תל־אביב.

באותה תקופה חבר למשוררים צעירים אחרים, ובהם אריה סיון, משה דור ובנימין הרשב (הרושובסקי), ומעגל מצומצם זה הוליד את חבורת "לקראת". הקבוצה עירערה על התפיסה הקולקטיבית שרווחה אז בספרות העברית הישראלית וביקשה להדגיש את חיוניותו של היחיד כמקור השראה, פסיכולוגית ואמנותית. סגנונם הספרותי של חברי לקראת סימן פריצת דרך בשירה העברית. ואליהם הצטרפו גם יהודה עמיחי, דוד אבידן, גרשון שקד, גבריאל מוקד, יצחק לבני, דליה רביקוביץ ואחרים.

"נתן זך היה משורר ענק, ולא יקום עוד משורר כמותו בישראל", אומר פרופ' מנחם פרי. "לצד שירתו הגדולה, זך היה מנהיג ספרותי. יש לפעמים משוררים גדולים אבל הם לא מנהיגים ספרותיים, כמו טשרניחובסקי שהיה משורר גדול אבל לא מנהיג ספרותי כמו ביאליק. מהבחינה הזאת לזך יש מקום מיוחד בספרות העברית. הוא אחד המשפיעים החשובים ביותר על הטעם הספרותי בארץ בשנות ה־50 וה־60 של ישראל. הוא יצר מהפכה בספרות. וגם אם המהפכה לא צלחה במאה אחוזים — כמו הביקורת שלו על אלתרמן — זך פילס את הדרך לטעם חדש שכלל, בין היתר, התייחסות לברנר, לפוגל, לאבות ישורון. הוא העביר את השירה העברית מההשפעה הרוסית והסימבוליזם, להשפעה אנגלו־סקסית וגם גרמנית".

זך חולל מהפכה בשירה העברית — הן בפואטיקה והן בביקורת. ב־1953 פירסם את שיריו הראשונים בקובץ "בשלושה" עם משה דור ואריה סיון, ושנתיים לאחר מכן פירסם אוסף שירים שני: "שירים ראשונים". ספרו השלישי, "שירים שונים", ראה אור ב־1960 וכלל בתוכו יצירות נצחיות כמו "שיר ערב" ו"רגע אחד, שקט בבקשה". הספר התקבל באהבה גדולה ונחשב עד היום לאחת מפסגות השירה העברית המודרנית. אפילו זך החשיב אותו לספרו הראשון, לאחר שהתכחש לספר שיריו "שירים ראשונים" שיצא חמש שנים לפניו. הספר מייצג את התמורה השירית שחולל זך עם משוררים נוספים, בני דור הקמת המדינה, והוא בא לידי ביטוי גם במושגי ביקורת שהוצגו במאמר המכונן שכתב זך, "הרהורים על שירת אלתרמן". המאמר הביקורתי והקשה, שהתפרסם בכתב העת "עכשיו" ב־1959, תקף את שירתו של נתן אלתרמן — מי שנחשב לאחד היוצרים החשובים בארץ באותה תקופה — ועורר סערה ששינתה את פני הספרות העברית.

בערוב ימיו, זך הביע חרטה על הטון. בראיון ל"ידיעות אחרונות" סיפר: "מי שקורא את השיר 'האסופי' של אלתרמן יודע מה הוא עבר. בספר שלי אני מתנצל בפני אלתרמן על שקטלתי אותו. הוא הכניס אותי פעם לביתו. בסלון ישבו אשתו והבת שלו, תרצה. הוא פתח את דלת החדר שלו עם מנעול, הכניס אותי וזהו".

בין השנים 1967־1978 זך עבר להתגורר באנגליה, ושקד על עבודת הדוקטורט שלו באוניברסיטת אסקס. לאחר חזרתו לישראל לימד באוניברסיטת תל־אביב, מונה לפרופסור לספרות באוניברסיטת חיפה, והיה לאחת הדמויות המרכזיות בספרות העברית בביקורת ובשירה. ב־1982, כאשר זכה בפרס ביאליק לספרות, כתב ב"ידיעות אחרונות" חוקר הספרות, פרופ' דן מירון: "את הברכות והאיחולים יש לכוון הפעם, בניגוד למקובל, לא אל הזוכה בפרס אלא לפרס עצמו; שכן פרס ביאליק זקוק מאוד לנתן זך, אם מבקש הוא לשמור על מעמדו כפרס הספרותי היוקרתי והמשמעותי ביותר שלנו, ואילו נתן זך אינו זקוק לפרס ביאליק או לכל עיטור כבוד אחר. למעשה, צריך היה להינתן לו לפני יותר מעשרים שנה, עם הופעת הספר 'שירים שונים' בשנת 1960. עין חדה יכלה להבחין כבר אז, שספר זה, קובץ שיריו השני של המשורר, הוא ספר היסוד של הספרות הישראלית החדשה, לב הקאנון שלה והמפתח לעולמה".

"הוא היה אמן הרשימות, אולי המבקר החשוב בשירה העברית", אומר פרופ' פרי. "בשנות ה־50 הוא פירסם רשימות, שחלק מהן הוא כינס אחר כך בספר. כל פרסום רשימה היה אירוע מכונן. אני הייתי נער כשהן ראו אור, ואני זוכר איך שתיתי אותן בצמא. לספרות היה מילייה ספרותי, היו מוספים ספרותיים במובן של פעם, חיים ספרותיים במובן של פעם, דיאלוג ספרותי במובן של פעם. ובתוך המילייה הזה זך היה אחד החשובים אם לא החשוב ביותר".

אופוזיציונר בנשמה

זך נודע בביקורתו הנחרצת נגד מדיניות ישראל ביהודה ושומרון, ונמנה בין מבקריה הבולטים והרהוטים של ממשלות הימין. "ארץ‬ זבת חלב ודבש אמרו שתהיה לנו", אמר בראיון ל"ידיעות אחרונות", "גם כן אמרו, ותראו מה יצא. אני הייתי הראשון שלא הסכמתי שיפרסמו את שיריי מעבר לקו הירוק. אז עוד קראו לזה הקו הירוק, אחר כך גנבו להם את הירוק. נשאר רק הקו. עוד מעט גם זה לא יישאר. גם כן ארץ זבת חלב ודבש".

במהלך השנים זך כבר קשר באופן ישיר בין הכיבוש לאלימות היומיומית המחלחלת לתוך החברה. הוא קרא לחרם על ההתנחלויות, ואף הצהיר שאין הוא רוצה לסיים את חייו במדינת אפרטהייד. "השנים הטובות ביותר בחיי היו 13 השנים באנגליה", אמר, "עזבתי את אנגליה בגלל מחלת אמי, וחזרתי לארץ הנשענת על חרב. אם הייתי יודע, כנראה שלא הייתי חוזר. זה נמצא בכל דבר; התרבות שלנו קטסטרופה. שוב ושוב מטפטפים לנו מלחמה. כישלון. שרק לא נירדם שוב. הרי כולם פה דרוכים למלחמה כל יום, כל היום".

זך כתב שירים לא מעטים שהוקדשו לסכסוך הישראלי־ערבי. המשמעותיים שבהם הם אלה שכתב בתקופת מלחמת לבנון הראשונה ופירסם ב־1984 בספרו "אנטי מחיקון". שירים כגון, "על הרצון לדייק", "שיר לגוּני" ו"שיר NO טיפוסי" — עם שורות המחאה הנצחיות האלו: "על הזכות הגדולה להיות פה/ על הזכות הגדולה לאמר לא" — נחקקו בזיכרון המלחמה. הוא לא פחד לקומם עליו את דעת הקהל הישראלי, ובימים של פיגועים נסע יחד עם הסופר יורם קניוק לפגישה עם יאסר ערפאת ברמאללה.

כך גם היה ב־2010, לאחר שהצהיר כי היה "מוכן להתנדב" להצטרף למשט לעזה. וכשדבריו חוללו סערה, אמר בראיון ל־ynet: "אני רוצה להזכיר לאנשים שדעותיי לא השתנו ב־20 השנים האחרונות. כשחזרתי מאנגליה ב־1978 הודעתי בתוכנית של מני פאר בטלוויזיה שלעולם רגליי לא יחצו את הקו הירוק. לא אבקר שם, ואינני רוצה שספריי יגיעו לשם. לא אדרוך בשטח כבוש".

לצד שיריו פירסם ספרי עיון וביקורת וכן תרגומים בולטים, ובהם "קדיש ושירים אחרים" מאת המשורר היהודי־אמריקאי אלן גינסברג — מהיוצרים הגדולים והמשפיעים של דור הביט ותרבות הנגד של המחצית השנייה של המאה ה־20. זך היה מיודד עימו ואף נפגש איתו מספר פעמים בניו־יורק. כמו כן זך תירגם את "מעגל הגיר הקווקזי" מאת ברטולט ברכט ו"עליך אחלום חרישית" ו"פסנתרי הכחול" למשוררת היהודייה־גרמניה אלזה לסקר־שילר.

רבים משיריו של זך הולחנו, ושיתוף הפעולה הבולט ביותר שלו בתחום המוזיקלי היה עם חברו הקרוב מתי כספי. בין שיריו המפורסמים ביותר שהולחנו נמנים "איך זה שכוכב", "כי האדם עץ השדה", "כלבלב הו בידי בם בם", "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "כשצילצלת רעד קולך", "לא טוב היות האדם לבדו", "שיר לאוהבים הנבונים", "ציפור שנייה", "יופייה אינו ידוע" ועוד. עוד ביצעו משיריו שלום חנוך, ריקי גל, נורית גלרון, שלמה ארצי ורבים נוספים.

"נפל בחלקי הכבוד הגדול להלחין משיריו הנפלאים של נתן זך", אומר מתי כספי. "שירים כמו 'איך זה שכוכב', 'לא טוב היות האדם לבדו', 'כשאלוהים אמר בפעם הראשונה', 'כמעט טוב' (אל תתנצל), 'שיר מלילה', 'הנה פתחתי חלון', 'כלבלב הו בידיבם בם', 'נערתי', ורבים אחרים. אהבתי לעיין בספריו, למצוא בהם שירים ולחבר להם מנגינות. השירים של נתן שהלחנתי יצרו אבני דרך חשובה בשנות יצירתי כמוזיקאי וכזמר. יהי זכרו הטוב ברוך".

אחדים מהם שמרו איתו על קשר, ובשנותיו האחרונות עוררו סערה לאחר שזעקו כי רעייתו, שרה אביטל, כולאת אותו במוסד סגור בטענה שיש לו אלצהיימר. זך אכן סבל מאלצהיימר, כפי שהתוודה לראשונה בראיון ל"24 שעות" לפני מספר שנים, ועוד אמר כי אם יגיע ליום שבו יסבול כמו אמו, שגם כן סבלה מאלצהיימר, ישים קץ לחייו.

"לכל אחד מאיתנו יש את הביוגרפיה שלו במאה ה־‭,20‬ לטוב ולרע", אמר לי זך בראיון הראשון שלי עימו. "לי יש רק מאה אחת שאני יכול להזדהות איתה, וזאת המאה ה־‭.20‬ עברתי את כל מה שיש לה להציע ואני לא יכול להגיד שנהניתי. לא אתכחש שזו המאה היחידה שאני מכיר. לא הייתה ולא תהיה לי מאה אחרת. ארורה? תגידו ארורה. עקובת דמים ומלחמות? נו, אז שיהיה. אני מכיר רק מאה אחת, גם בארץ. כל חיי הייתי פסימיסט. מי שעבר את מה שאני עברתי, את כל המאה ה־‭,20‬ לא יכול להיות אופטימיסט". •