ידיעות אחרונות
הכי מטוקבקות
    קרין נהון
    חדשות • 08.11.2020
    מי קובע מה מותר לומר?
    קרין נהון

    "הם מנסים לגנוב את הבחירות. לא ניתן להם. אסור להצביע אחרי שהקלפיות נסגרו", צייץ הנשיא היוצא טראמפ לאחר יום הבחירות. בתגובה פייסבוק צירפה לפוסט הודעת אזהרה של תוכן שנחשד ככוזב, שבה היא מפנה למקור נתונים מהימן לגבי תוצאות הבחירות. טוויטר, לעומתה, הייתה יותר ישירה ותקיפה: היא הסתירה את הציוץ כליל עם אזהרת תוכן שנוי במחלוקת וכנראה מטעה. על מנת לראות את הציוץ, משתמשים היו צריכים ללחוץ על כפתור שיחשוף להם אותו. בנוסף, טוויטר חסמה את האפשרות לשיתוף התוכן, שזהו המנוע העיקרי לוויראליות של מידע. מאז, ענקיות האינטרנט המשיכו להזהיר, להסתיר ולחסום שיתוף על תכנים נוספים של טראמפ - מהלכים שהעצימו את הוויכוח הציבורי על תפקידן ככאלה שמסדירות את חופש הביטוי. האם כל ביטוי מותר? היכן הגבולות? ומי קובע אותם?

     

    ענקיות האינטרנט הגיעו לבחירות 2020 כשהן נמצאות בין הפטיש לסדן. הכתובת הייתה כבר כמה שנים על הקיר המקוון. מאז ומעולם הן לא היו נייטרליות, למרות שניסו לספק אשליה כזו: הן שחקניות פוליטיות, לא־מפלגתיות, במובן זה שהן מקדמות אינטרסים וערכים שמתבטאים בכללי הקהילה שלהן, בשיתופי הפעולה שלהן, בהעברת מידע עלינו ובמחיר המניה שלהן. במשך כעשור למקבלי ההחלטות בעולם היה נוח להתעלם מכוחן המתעצם של גוגל, פייסבוק וחברותיהן.

     

    קו פרשת המים היה בחירות 2016: העדויות על התערבות רוסית, התפוצצות פרשת קיימברידג' אנליטיקה, ומחקרים אמפיריים שהראו כיצד האלגוריתם של יוטיוב ושל פייסבוק מתעדף ומפיץ תכנים קיצוניים ושקריים לקהלים רחבים יותר. כל אלה הביאו ממשלות, מחוקקים וגורמים בולטים בחברה האזרחית לבקר באופן חסר תקדים את הפלטפורמות: יש שדרשו מאותן חברות יותר אחריות, יש שביקשו לראות יותר פעולות פיקוח וניהול בתחומים הקשורים לאנטישמיות, טרור וביטויי שנאה, יש שדרשו יותר שקיפות, ויש כאלה שדרשו לצמצם את כוחן המונופוליסטי על ידי פירוקן. ענקיות האינטרנט הועמדו עם הגב אל הקיר, אך הפנימו במהרה את השינוי בדעת הקהל.

     

    בשנתיים האחרונות ראינו את הפלטפורמות נוקטות באמצעים מתערבים יותר. לדוגמא, פייסבוק העסיקה כ־15 אלף מודרטורים שמוחקים תכנים אשר עוברים על כללי הקהילה (עירום, אלימות והסתה, טרור, זיוף והתחזות, ועוד) והקימה את מועצת התוכן, שאמורה להוות ערכאת ערעור על מחיקות. גם יוטיוב ניסתה למחוק תכנים כוזבים ומסיתים, וגוגל החלה להגביל מפרסמים מטירגוט לפי שיוך פוליטי ומנעה השלמת חיפוש אוטומטי של תכנים עם היבטים שליליים על פוליטיקאים, גזענות וביטויים אנטישמיים. במהלך כל אותו זמן הפלטפורמות השתדלו שלא לגעת בתפוח האדמה הלוהט: תוכן כוזב. לשקר יש 50 אלף גוונים של אפור, והפלטפורמות יודעות זאת. לכן, פייסבוק התמקדה בחשבונות מזויפים אך לא בתוכן כוזב, וטוויטר כלל לא נכנסה לזה. עד שהגיעו מגפת הקורונה והבחירות. הסכנה שהתפשטות תוכן כוזב בסגנון "שתו אקונומיקה ותבריאו מהקורונה" יפגע בבני אדם גרם לענקיות האינטרנט לזוז מאזור הנוחות שלהן ולהתחיל להזהיר, למחוק ולחסום תכנים כוזבים. לקראת הבחירות

     

    אותם מחוקקים שאך קודם דרשו למחוק פייק ניוז שקשור לקורונה, ביקשו לא למחוק פייק ניוז שקשור לבחירות. כן צנזור חומרים אנטישמיים והסתה, אבל לא כשמדובר בפוליטיקאים. מבולבלים? גם הם, וגם אנחנו. מי קובע מה זה יותר מדי? האם אנחנו באמת רוצים לתת לגופים פרטיים את הכוח שבאופן מסורתי מדינות היו קובעות לעצמן בכל הקשור לחופש ביטוי?

     

    אין ספק שטוויטר שגתה כאשר מנעה את ההפצה של התוכן הכוזב שהנשיא העלה - זה היה מהלך אחד יותר מדי, ואילו אזהרת המשתמשים והפנייתם למידע אמין הייתה יכולה להיות כשלעצמה מהלך מספק בתקופת בחירות. כי בסופו של דבר, אל לנו להניח לפייסבוק, לגוגל ולטוויטר להחליט עבורנו מהי אמת ומהו שקר. ¿

     

    פרופ' קרין נהון מהמרכז הבינתחומי הרצליה היא נשיאת איגוד האינטרנט הישראלי

     


    פרסום ראשון: 08.11.20 , 22:58