גם דובים וגם יער

זוליכה פוקחת עיניים // גוזל יכינה - מרוסית: חמוטל בר־יוסף - כרמל - 489 עמודים

הרומן הרוסי המכריס הזה יצא בברית־המועצות ב־2015 וזכה שם בכמה פרסים מרכזיים. הוא עובד לסדרת טלוויזיה רוסית, תורגם ליותר מ־20 שפות, ועכשיו תורם של קוראי העברית להתוודע לסופרת גוּזֶל יָכינָה, ילידת 1977, שכמו גיבורת ספרה משתייכת לאוכלוסייה הטטארית־מוסלמית הגדולה של העיר קאזאן.

זאת יצירה אפית, שדרך סיפורה של הגיבורה, זוּלֵיכָה, חוזרת לאחד האירועים הטרגיים של תקופת השלטון הסובייטי. בשנות ה־30 של המאה ה־20 הגלו השלטונות הקומוניסטיים מיליוני איכרים אמידים יחסית ("קוּלאקים") שנתפסו כקפיטליסטים, אנטי־פרולטריים. יחידת פרשים בולשביקית מגיעה לאכוף את הקולקטיביזציה גם על הכפר שבו גרה זוליכה עם בעלה העריץ. הבעל מתנגד ונהרג; זוליכה מוגלית עם כפריים נוספים לקאזאן ומשם נשלחת ברכבת עמוסה במאות אנשים לסיביר. במסע הארוך מזרחה – שבמהלכו מתים רוב הנוסעים - מגלה זוליכה שהיא בהיריון. עלילת הרומן נפרסת עד אחרי מלחמת העולם השנייה ומתארת את היישוב שמקימים הגולים במרכז השממה הסיבירית, ליד נהר היניסיי, יישוב שבו חיים זוליכה ובנה.

ריאליזם הוא מושג מתעתע. האם 'זוליכה פוקחת עיניים' הוא רומן "ריאליסטי"? לא פחות משהוא ריאליסטי זה רומן מלודרמטי. כלומר, כזה שהריאליזם שלו עובר מניפולציות כדי לייצר אפקט רגשי. למשל, על ידי הקצנה של סיטואציות: החותנת של זוליכה מתעמרת בה קשות. או על ידי בזיקת ססגוניות לטקסט: זוליכה פוגשת רופא נשים גרמני טוב לב שסובל ממחלת נפש. או על ידי צירופי מקרים לא סבירים: בדיוק ברגע שבו מפקד מחנה הגולים מפתיע את זוליכה ומבקש לממש את אהבתם ביער, מתגלה בזירה דוב. ואם זה לא מספיק, הופעת הדוב גורמת לבנה הפעוט לעמוד לראשונה על רגליו. פלובר כתב פעם שהסופר צריך לֹשרוֹת ברומן כמו אלוהים בעולם - נוכח בכל אך בלתי נראה. במלודרמה כמו זו, מורגשת נוכחותו של הסופר, המזיז את חייליו ממקום למקום כדי ליצור אפקט חזק יותר על הקורא.

כך שלא מדובר כאן ביצירה גדולה; לא מדובר ב'אלה תולדות' של אלזה מורנטה, שיכול להעלות על הדעת (אֵם ובן בתוך תהפוכות ההיסטוריה הנוראות של המאה ה־20) ואולי השפיע על המחברת. ובכל זאת הוא מרשים ומושך לקריאה מבחינות אחרות. חלק מרכזי ברומן הוא תיאור מרחבי הפרא הסיביריים שבהם בונים להם הגולים יישוב מאפס, והוא הזכיר לי חוויות קריאה מכוננות מהנעורים, על מלחמתם של בני־אדם באיתני טבע ובמרחבי טבע שוממים. המלחמה בקור הנורא ("לפעמים הטייגה כולה הייתה מוכת סערה, שייללה במשך כמה ימים, שרה, צעקה בארובת האח, שלג התעופף על האדמה בזרם סמיך"), המלחמה להשגת מזון ("הוא למד ללכת בשקט, לחדד את אוזניו, לירות בדייקנות. הוא כבר הבחין בעקבות על פני השלג, כאילו קרא הודעות שהשאירו החיות"), המלחמה במחלות. היותו של המקום שכוח אל מודגש אף יותר על רקע מלחמת העולם השנייה, כשהשמועות על זוועותיה מגיעות אל הישימון הסיבירי כמו חדשות מכוכב אחר.

יכינה מכוננת עולם מוחשי, חושני ואמין כשהיא מתארת את העלילה הארוכה הזאת: את המסע האינסופי של הגולים, את הישימון הפראי שנזרקו לתוכו, את המאבק לשרוד, את היכולת האנושית "לגור ולהסתדר, ולרהט גם לוע של אריה, אם אין מקום אחר", כמאמר יהודה עמיחי. גם מעבר לקו העלילה הגדול, ישנם כאן מקטעים קטנים של פרוזה משובחת, קצבית, מדייקת בניואנסים, שנתונה בלבוש מרנין לפרקים בעבריותה השורשית של המתרגמת חמוטל בר־יוסף.

באמצעות דמותו של המפקד איגנטוב, שמאמין בקומוניזם אבל ער גם לסבלם של הגולים ולנבזותם של פקידי ממשל עמיתים, מבקשת יכינה למקד את המסר הפוליטי שלה: הקומוניזם נשען גם על אנשים עם כוונות טובות, אך תוצאותיו היו אכזריות. אלא שהמסר הזה אינו טרי או מעניין ב־2020. דווקא העובדה שיכינה עשתה שימוש בזיכרונותיה של סבתה כשכתבה את הרומן, כפי שנכתב בגב הכריכה, נראית לי בעלת משמעות מיוחדת בתקופה הנוכחית. אם עד לאחרונה סלדתי מהנטייה של סופרים לחזור ולגרור את מאורעות המחצית הראשונה של המאה ה־20 לטובת מלודרמות עבות־כרס של תחילת המאה ה־21 (כמה רחוקה חברת השפע שבה אנחנו חיים מסיפורי הרעב והמגפות, המלחמות והאידיאולוגיות הלוהטות של תחילת המאה הקודמת) - ב־2020 נראה פתאום עולמם של הסבים והסבתות לא כל כך רחוק. או לפחות משהו להשוות אליו כדי להתנחם: אם הם עברו את מה שעברו, גם אנחנו נשרוד את המצוקות שלנו, שבכל זאת קלות לאין שיעור. במובן הזה, 'זוליכה פוקחת עיניים' הוא גם טקסט רלוונטי. •