לב הארי

שמיל בן ארי לא נכנס לחרדת קורונה קיומית. למעשה, גם לפני המשבר שהביאה הקורונה על עולם התרבות, חייו התנהלו בצניעות שלא אופיינית לעולם המשחק. בן ארי גר בדירת שני חדרים שכורה וצנועה ברחוב הרצל ברמת־גן, ונוסע בניסאן קשקאי מודל 2010. "העיקר שהיא מסיעה אותי, מי צריך יותר", הוא אומר בחיוך. אבל שנינו יודעים שלו היה חי בארה"ב, בוודאי הייתה לו וילה באל־איי או לפחות בית גדול ומרווח, פלוס חשבון בנק מרופד.

"היו לי פה ושם אפשרויות לקנות דירה, אבל משהו בראש שלי דפוק", הוא אומר. "משכנתאות מפחידות אותי".

ותקופת הקורונה לא מלחיצה?

"לומדים להצטמצם, ולא רע לי עם הצמצום. עם כל הקרקס ההזוי הזה שקורה היום בממשלה, אתה יכול לצאת מדעתך, להתעצבן ולכעוס, או לקחת הכל בקלות. אז אני מנסה ליהנות מהכאן ועכשיו. הייתי מאוד חרד ודאגן הרבה זמן, אבל החלטתי לעצור את הבלגן בראש. להירגע".

איך התבטאו החרדות?

"אני דוקטור לחרדות. פרופסור. כל שלוש־ארבע שנים הייתי נתקף בחרדות אימים, משום מקום. הכל התקבץ לכמה ימים קשים ואחרי זה זה עבר. להרבה אנשים אני נראה די אדיש, שווה נפש, אבל בתקופות החרדות אני הופך להיות בן אדם אחר לגמרי. אני חסר סבלנות, פוחד שאולי אשתגע, כל דבר קטן מעצבן אותי, ואני יכול להתפרץ, להעליב ולפגוע. אני גם בטוח לגמרי שאני צודק, ולא יכול לשמוע את האחר. גם כשאני שומע, תמיד יש לי ביקורת".

וזה עבר?

"אחת הדרכים היא לשחק את החרדה. ברגע שאני מרגיש שהיא מתחילה, אני מנסה להעצים אותה בכוח — וזה עובר. אתה משתגע עם החרדה עד המקסימום, ואז נרגע. כאילו החרדה האמיתית אומרת, 'עזוב, אני לא רוצה להתעסק איתך'. כבר הרבה זמן שאין לי חרדות, וגם אם זה יבוא, אני לא חרד לזה. נתמודד".

אבל הקורונה היא כר פורה לחרדות.

"נכון, אבל האם זה שתדע מה יהיה מחר, יעזור לך להתמודד איתו? לא. המחר יבוא עם ההפתעות שלו. הייתה תקופה שהלכתי לפסיכולוג, והוא אמר לי, 'אם לא השתגעת עד עכשיו, כבר לא תשתגע יותר'".

"אין ממה להתפרנס"

רגע לפני שהקורונה שיבשה הכל, בן ארי סיים לצלם סדרה חדשה, "חזרות", שעולה הערב ב"כאן 11". את החודשים האחרונים הוא ניצל בין השאר כדי לשבת ולכתוב, כדי להכין צידה לדרך, ואפילו התחיל בחזרות להצגה בתיאטרון הנגב. "קצת התגעגעתי למשחק, בגלל זה לקחתי את זה", הוא אומר. "מדובר גם בתפקיד טוב".

"סצנות על גבול האבסורד". בן ארי ב"חזרות" | צילום: איציק פורטל

חדשות אתה רואה?

"מה פתאום. רק נשיונל ג'יאוגרפיק, ערוץ ההיסטוריה ודוקו. למה לראות חדשות? מה זה יוסיף לי? חרדות. כן ביבי, לא ביבי. קרקס. שיקום וילך. הוא רק מפלג את העם. כמה אתה יכול להחזיק בקרנות המזבח. 200 שנה אתה כבר ראש ממשלה. למה להיות כל כך הרבה זמן בשלטון? הוא רוצה להיות בשלטון כי הוא רוצה להיות בשלטון, לא בגלל אידיאולוגיה".

ובכל זאת, עדיין רוצים אותו.

"ביבי הוא השחקן הכי טוב בעולם, אבל די, מספיק. הוא מושחת וכל העדר סביבו נורא. שום דבר לא מטופל במדינה הזאת. לא הבריאות ולא הכלכלה. כלום. לאנשים אין ממה להתפרנס ומה לאכול. לי יש מזל, הילדים שלי כבר גדולים ומסתדרים, וכמה שאני יכול לתת להם ולילד הקטן שלי — אני נותן".

בן ארי, בן 68, כבר לא צעיר. מאחוריו קריירה שמשתרכת עוד מהימים ששיחק ב"החיים על פי אגפא" של אסי דיין. הוא נולד בירושלים, בשם שמעון בן־הרוש, להורים יוצאי מרוקו ותוניס. לאחר שירותו הצבאי למד משחק ב"בית צבי" ואת הופעת הבכורה שלו עשה בדרמת הטלוויזיה "לחם".

"הייתי די פושטק", הוא מספר. "גדלתי בשיכון עולים, שזה 'החבר'ה הטובים'. זה התבטא בגניבות, שטויות, מכות. עברייני צעצוע. גם אני הייתי עבריין צעצוע. אמא שלי בכתה לי, 'מה אתה רוצה להיות? פושע?!' אם לא הייתי הולך ללמוד בתיכון בויאר ולאחר מכן הולך לבית צבי, יכול להיות שהייתי בכלא. חוויתי שם סיטואציות נוראיות. אנשים היו משתכרים, הולכים מכות. מחריד".

אחרי הלימודים בבית צבי, קריירת המשחק של בן ארי פרחה. "החיים על פי אגפא" סלל את דרכו לשיתוף פעולה נוסף עם אסי דיין — הפעם בתפקיד הסרסור לוי בסרט "שמיכה חשמלית ושמה משה" — ועל תפקידו זכה בפרס אופיר. ב־2008 קטף שוב את הפרס על משחקו ב"איים אבודים" של רשף לוי. בין לבין השתתף בסרט "חולה אהבה בשיכון ג'", ובסדרות הטלוויזיה "טירונות", "זינזאנה", "מרחב ירקון" ו"מעורב ירושלמי" — שעליה קיבל את פרס האקדמיה. בשנתיים האחרונות ראיתם אותו בסדרות "הנערים" ו"מנאייכ".

"כשמציעים לי תפקיד טוב, אני לוקח אותו בשתי ידיים, אבל אין לי את הרעב הגדול ואת התשוקה של פעם", הוא מודה. "אז זאת הייתה תשוקה מעורבת בלחץ, מתי כבר יגיע התפקיד הבא. היום אין. כשזה יגיע — זה יגיע".

הוא אב לשלושה — מריטה ואיתמר (שהפכו אותו לסבא לשישה נכדים) ורם בן ה־13, מסיפור אהבה שהסתיים. בתו חזרה בתשובה ומתגוררת בברוקלין. "היא הולכת עם מטפחת ראש ושמלות ארוכות ובעלה עם קפוטה ושטריימל", הוא מספר. "לראות את הילד הקטנצ'יק שלהם עם הפאות זה מקסים. כבר עשר שנים היא לא הייתה כאן. למה? לא יודע. היא פשוט לא רוצה. טוב לה שם".

איך קיבלת את החזרה שלה בתשובה?

"אמרתי, אם היא תהיה מאושרת, אז גם אני אהיה מאושר. היא שולחת לי סרטונים של הנכדים ואני מדבר איתם בסקייפ".

הם יודעים שסבא שלהם שחקן מפורסם?

"הם יודעים, אבל אני לא בטוח שיש להם יחס מיוחד לזה".

עם השנים החולפות והגיל המתקדם, בן ארי למד להשלים. "אני ממש לא חושב על זה שאני בן 68", הוא אומר. "אם אני ארגיש שאני הופך לנטל ולא יכול לתפקד, אני אקח לי איזה כדור ציאניד ואגמור עם זה. בתקופה הזאת אני רואה כל כך הרבה אנשים חולים, כל כך הרבה נכים, מגפות, מלחמות, שחיתות ובלגנים. מה יש לך להיאחז בחיים האלה כל כך חזק? אם חס וחלילה יגיע המוות, אני אקבל אותו בשמחה רבה. זה מה שאני אומר עכשיו, אבל לך תדע".

זה נשמע קצת אובדני.

"ממש לא. אין לי בכלל מחשבות אובדניות, אני אוהב את החיים, אבל אם אתה מגיע למצב שבו אתה אומר: 'די, אני לא צריך את מה שהולך להיות', אז ביי ביי, שלום, נעמתם לי מאוד. להתראות בפרק הבא. אני מקווה מאוד שאני לא אהיה אחד שנאחז בחיים בכל מצב. חנוך לוין כתב על אנשים שהולכים עם זונדות ועדיין רוצים לחיות. מה, חיית בגן עדן?! החיים הם דבר לא קל בלשון המעטה, ובתוך הלא קל הזה מה שנותר הוא לנבור ולמצוא את הנקודות שבהן אתה מרגיש אושר, כיף. למזלי, השם שלי כבר חקוק בתולדות הקולנוע. אני תמיד אשמח לקבל תפקידים ולשחק, אבל אני לא ארדוף אחרי זה. אני אישן בלילה אם מישהו אחר קיבל את התפקיד ואני לא".

למי אתה מתגעגע במיוחד?

"לעמוס לביא, חברי הטוב. בתיאטרון הבימה ביקשו ממני לגלם את התפקיד הראשי בהצגה 'כי בנו בחרת',‬ שהיה מיועד לעמוס. שאלתי את אילן רונן (אז המנהל האמנותי) אם עמוס יודע מזה, והוא אמר לי בחצי פה שעמוס בבית חולים. אני אפילו לא זוכר את המשך השיחה בינינו, כי מיד טסתי לבית החולים. בדרך דיברתי עם אוולין (הגואל, אשתו לשעבר של לביא — י.ב) והיא אמרה לי שעמוס בטיפול נמרץ. נכנסתי לחדר, הוא היה מונשם, החזקתי לו את היד ודיברתי אליו. אני לא יודע עד כמה הוא היה בהכרה כדי להבין, אבל הייתה לי תחושה שהוא כן שומע אותי. נשארתי שם עוד שעה־שעה וחצי ונפרדתי ממנו. עשר דקות אחרי שהגעתי הביתה, הודיעו לי שהוא כבר איננו‭."‬

"לוקחים כוכבי ריאליטי"

"חזרות", שיצרו ארז דריגס, נועה קולר ואסף אמיר, עוסקת בעולם התיאטרון, ויוצאת באופן אירוני דווקא בימים שעולם התיאטרון מושבת כבר חודשים ארוכים. לצד בן ארי מככבים גם קולר, דריגס, אגם רודברג, איתי תורג'מן ויבגניה דודינה. במרכז העלילה עומד סיפורם של זוג יוצרי תיאטרון לא־ממומשים, שנמצאים ברגע מכריע בחייהם האישיים. בזמן שהיא מרגישה שהגיע הזמן להביא ילד לעולם — הוא מרגיש שזה הזמן להיפרד. ואכן, רגע אחרי שהם מחליטים להיפרד, מתקבלת ההודעה המשמחת מהתיאטרון: "המחזה שלכם התקבל".

בני הזוג נפרדים, אבל למרות הפרידה יש להצגה, המבוססת על סיפור חייהם, עדיין הורים, והם צריכים לטפל בה. בן ארי הוא אחד מכוכבי ההצגה. "התמזל מזלי ונכנסתי להפקה נהדרת", הוא אומר. "אהבתי את הסצנות שם כי הן על גבול האבסורד, הזויות. היה כיף להצטלם, חוץ מזה שהיה צריך לעשן בחוץ, ובחוץ היה כמעט תמיד גשום. אני מעשן כבר הרבה־הרבה שנים, ולא רוצה להפסיק. אמי ז"ל עישנה עד יומה האחרון והיא חיה הרבה מאוד שנים".

הפקה חדשה, שחקנים צעירים. יש געגועים לימים של פעם?

"כל הטייקונים הגדולים הלכו", הוא אומר בצער. "אסי דיין, יוסי בנאי, שייקה אופיר. אין היום שחקנים בסדר הגודל שלהם. למה? אולי כי לוקחים הרבה כוכבי תוכניות ריאליטי וסטנדאפיסטים לשחק בסדרות. זה מה שמדבר להמונים".

את מי אתה כן אוהב?

"אף אחד לא מצחיק אותי חוץ מהגששים. שום קומדיה שאני רואה בטלוויזיה הישראלית ושום סטנדאפיסט לא מעלים לי חיוך. אתה רואה את הגשש, רואה את איכויות המשחק והטיימינג שלהם — וזה כבר לא קיים היום. את מי אני כן אוהב? את אורי גבריאל, שהוא שחקן מעולה, משה איבגי, מוני מושונוב ובראבא. נשארו כמה שחקנים שמביאים איכויות של פעם. אצל הצעירים העניין של להתפרסם הפך למקצוע. לפעמים פוגשים אותי צעירים ואומרים, 'תן לי כמה טיפים כדי שיראו אותי בטלוויזיה', ואני אומר להם, 'ככה לא תהיה שחקן, תהיה מפורסם'. לא מזמן ראיינו את שלום חנוך, והוא אמר: 'מי חשב אז על דברים כאלה? רצינו לכתוב כי אהבנו לכתוב ולנגן ולא חשבנו על פרסום וכסף'".

את הדור הצעיר של הזמרים אתה אוהב?

"אני לא יכול לראות את סטטיק ובן־אל, יסלח לי אלוהים. זה סוג הדרדור שאנחנו עוברים. הכל חרטא־ברטא. אני גם לא יכול לשמוע את עומר אדם. אתה מרגיש שהוא צריך את הכסף ואת מחיאות הכפיים. אמנות אני לא רואה שם. איפה הוא ואיפה אריק איינשטיין ושלום חנוך? כשהייתי ילד בירושלים קראנו ואהבנו לשמוע את השירים של ביאליק וטשרניחובסקי, והיום הכל זה מוזיקת הכפיים, אני מרגיש שגנבו לי את הארץ".