שחמט החיים

הולך? / כבר שבוע חלף מאז היום שהמלך בשחמט החיים נפל. ועדיין אני שואל את עצמי, 'ראבק, מה היה לנו איתו? והאם אחרי ארבע שנות טראמפיות וגראמפיות, קל יהיה להצטרף לכ־75 מיליוני הילדים האמריקאים שמחכים שגבר מבוגר וחייכן בן 78 בשם ג'ו יביא לעתיד יותר טוב? כן, רבים באמריקה גילו לפתע השבוע ת'געגוע למנהיג שרואה אותך בבדידותך האזרחית מול העולם הקשוח.

אבל האיש עם הבלורית, זה שתת־המודע שלו צף כל הזמן למעלה ולכן אמר הכל, כלומר שיתף, חיפף, ניפנף, וסילף וגם יש להודות גילה כלפינו יחס חם ומיוחד. האיש הזה, מתברר, נפגע בקלות. לא עבד לו זה שהעיד על עצמו פעם שהוא גאון חד־פעמי. לא זה שהציע לבלוע אקונומיקה נגד קורוניקה. מתברר שאלה שהכי צועקים על כולם הם הכי פגועים בסוף. אז הוא הולך? מי יודע. אכלו לי שתו לי, הכריז. אבל תודו שהיה אקשן מטורף: יום רדף פייק יום. חיינו איתו על ספידים, ועכשיו הגיע אולי הזמן להירגע.

ואמריקה? טוב, היא בכלל סיפור. פעם בשדה התעופה ג'יי־אף־קיי שלחו אותי שלוש פעמים לסוף התור כי לא מילאתי במדויק את טופס הכניסה האכזרי שלהם. כמובן, כבן של מהגרים רומנים, עם רגשי נחיתות, נעלבתי ורציתי ישר לברוח הביתה. ורק כשבאתי לפני שלוש שנים להופיע במדיסון סקוור גארדן, עזרו לי בטופס. מה שנקרא, הנחת סלב בניו־יורק.

"דיס איז נוט אמריקה", שר פעם דיוויד בואי. אז אני לא מכיר כבר את אמריקה, אם בכלל הכרתי אי פעם. אבל אני עדיין מתעניין בה. האם דיס איז עדיין דה וורלד? גם את העולם אני מכיר פחות ופחות במהלך הזמן. וגם את ארצי. את כל זה הציפו הבחירות שם.

המשורר / אלעדיק ואני לגמנו מהקפה כמו שני קצרי רוח וחיכינו למשאית - נשאית החיסון הקרה עם הפייזרים. "אמרתי לך לא להמר על מודרנה", אמר. "יאללה, תירגע, אל תבאס כמו כל המבאסים המקצועיים, תשתה קפה טורקי ותתעורר, אתה המשורר", שרתי לו קצת יענקל'ה רוטבליט. "דבר איתי על נתן זך", אמר אלעדיק. כי פעם זה היה תפקיד להיות פה משורר. כמו נניח מצפן, ונווט דרכי החיים.

"שמע, במסגרת 'המנוח ואני', לא הכרתי את נתן זך. אבל כן אהבתי ולא שנאתי, טעמתי מזה ומזה. וכשכתב 'ראיתי ציפור רבת יופי הציפור ראתה אותי', חשבתי שאני מכיר את הציפור הזו מעמוד החשמל ברמת־גן. וחוץ מזה, הוא נראה כמי שחי בסכסוך כבד עם המקום הזה", אמרתי.

"זוכר שלמדנו אותו בבית ספר ושרנו אותו במצעדי הפזמונים? מי יאמין שהוא כתב גם את 'כלבלב הו בי די בם בם' החמוד, וגם את 'איך זה שכוכב אחד מעז' ועוד למען השם? (מתי כספי) ואני רוצה להתוודות”, הוספתי, “שכששמעתי בשיר 'כשצילצלת רעד קולך' (חנן יובל הנהדר) את השורה 'ואני ידעתי שאני אבל בגללך' - ססעמק. מזה בכיתי כמו מטומטם רומנטי יומיים".

"והלחנת אותו?" ראיין אותי חברי הטוב.

"שלושה שירים שלו הלחנתי ושרתי, כש'יופיה אינו ידוע' היה הבולט שבהם. אגב: הוא מעולם לא אמר לי מה דעתו (ויש סיכוי סביר שלא אהב). אבל דווקא עם שיר שכוח אל שהלחנתי למילים שלו הכי הזדהיתי: 'אני יושב על שפת הרחוב ומסתכל באנשים. הם אינם יודעים שאני בהם מסתכל. האם כך מסתכל בנו האל, מבלי שנרגיש דבר, מבלי שנבין, מבלי שנשאל?'"

"זה יפה", אמר אלעדיק, והביט למעלה.

מט סנדלרים / כל חיי אני נמשך לשח. אתחיל בזה ששיחקתי שח כילד בעיקר בימים של שפעת מדומה, זו שהיינו מייצרים על ידי אכילת גירים שהיו מעלים לנו את החום. כי שח היה כאילו "משחק חשוב" לעומת נניח כדורגל או שש־בש.

אז נמשכתי לשח עד כדי כך, שכשרציתי לדעת איך עושים את התרגיל שכולם בשכונה הכירו בעל פה ושנקרא מט סנדלרים, הלכתי לסנדלר השכונתי לשאול אותו. "על מה אתה מדבר?" ענה הסנדלר בשאלה ותקע בעצבים מסמר בנעל.

אבל הסיבה האמיתית שאני מדבר על שח, שמכונה משחק המלכים, היא לא רק בגלל משחק המלכים שהיינו עדים לו בארצות־הברית. אלא במיוחד כי בנטפליקס'לה, עומדת הסדרה 'גמביט המלכה' העוסקת בשח במקום הראשון בצפיות.

אם לא צפיתם בה עדיין רוצו. כי קווינ'ס גמביט הוא סיפורה של יתומה שלומדת שחמט מהמנקה של בית היתומות והופכת לגדולה מכולם, כלומר מנצחת את כל גברי העולם. והשחקנית אניה טיילור ג’וי בעלת הפוקר פייס נהדרת לפחות כמו נועה קירל בתפקיד מרילין מונרו בפרסומת. בשח אגב, יש המון אפשרויות למהלכים יוצאי דופן עד נפילת המלך. ומתברר שבסוף המלך נופל, ושם מונח סוד היופי של המשחק.

חתונת הזמיר / "’תה יודע", אמרתי לאלעדיק, "שנתן זך התהפך פעם על נתן השני אלתרמן ב־1959 וקרע לו את הצורה? הוא מרד כאילו בו, וכך יצר אפשרויות אלטרנטיביות למשוררים שלא חסו תחת נתן הגדול".

"והתחרט?" שאל אלעדיק.

"אני חושב שהוא ביקש ממנו סליחה, אבל לך תדע אם אלתרמן סלח לו. מה שכן הכי נגנבתי על הסיפור על הזמיר והזמירה שחיו בביתו של זך בכלובים נפרדים. מכיר?"

"לא", ענה אלעדיק.

"אז שמע. היו לו זמיר וזמירה שהנעימו לו כל בוקר במטבח, עד שיום אחד לא התאפק ושידך ביניהם והכניס אותם לכלוב אחד. ואז קרה דבר נורא, לדבריו. הזמיר הפסיק לשיר כי התאהב בזמירה".

"זה מה שעושה חתונה ואהבה כנראה", העיר אלעדיק. "נו, תמשיך". "אז זך המאוכזב פיטר את שניהם (יו אר פיירד) והביא במקומם זמיר מכני".

'הזמיר כבר לא גר פה יותר', קרא לאחד מספריו הנפלאים, כנראה בגלל זה. וזהו. הוא מת. ו"קברו אותו בחלקה של עפר ומר לו מר לו בפה - כמו עץ השדה", מילמלנו ושרנו את השיר היפה שהלחין שלום חנוך.

חובת היופי / במאמר על חובת היופי כתב נתן זך ב־1982, "תמיד קיימים חובות ותפקידים שאתה נקרא וחש למלא ודווקא את החובה כלפי היופי, דווקא אותה אתה נכון תמיד לדחות. אבל זו כמובן הטעות". ובמילים פחות גבוהות: אל תדחו את היופי שיש סביבנו, במיוחד בכיעור הנוכחי של חיינו.

אלעדיק ואני נהיינו קצת אופטימיים השבוע בגלל פייזר ואמריקה. במיוחד שג'ו ביידן נראה כמו האיש שיוכל לממש את המשפט שהכי חסר לנו בימים אלה: להפסיק לראות את היריבים שלנו כאויבים. משפט המשפטים.

הכיכר ע"ש / "תגיד", שאלתי את אלעדיק, "האם זה נכון שיש כיכר בפתח־תקווה ע"ש טראמפ? שנוכל לפחות לבוא מדי פעם ולהיזכר בו?"

"לא יודע, אני מחיפה", השיב אלעדיק.

אז חדרתי בחסות החשיכה לגוגליש ומצאתי שברחוב חיים עוזר בפתח־תקווה, הפכו פעם פרנסי העיר את "הכיכר עם המזרקה" כפי שכינו אותה, ל"כיכר דונלד טראמפ" ע"ש הנשיא ה־45 של ארה"ב, הראשון שהכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל והראשון שמסרב לעזוב את ביתו הלבן. וכשבמקביל גיליתי שבדימונה החלו לשקם מלון בשם 'צלילי המדבר' עם חדרים בשמות של זמרים ויוצרי מוזיקה, ושבמרינה בהרצליה מתכננים מוזיאון שעווה לתרבותניקים, חשבתי אולי זה כי התרבות שלנו הולכת ונעלמת, ותכף ייוותרו ממנה רק אנדרטאות?

ג' 6 (מהלך בשח) / "רוצה לשחק שח בזום?" ניסיתי להדליק את אלעדיק. "האמת שבחיים לא ידעתי לשחק", התוודה. אבל העיקר שהמלך נפל ומשאיות החיסון בדרך.