לכל הפחות

"היינו צריכים לזכור להביא סנדוויצ'ים", אני אומרת לרן ומכווצת את העיניים שלי נגד השמש. השעה שתיים בצהריים על החוף הקבוע שלנו באילת, ואני מורעבת ברמה כזו שאני עוד שנייה מכרסמת חול. הגענו לפה בעשר בבוקר, כמובן ששכחנו לאכול משהו בחדר, מה שאומר שכרגע אנחנו סוגרים ארבע שעות של צום. אין מקום אחד פתוח על רצועת החוף הארוכה הזו. לא בית קפה, לא מסעדה, אפילו הקיוסק הקטן של הצוללנים שפעם קניתי בו דוריטוס לילדות. אז עכשיו אני מפנטזת על דוריטוס עם מפל של גבינה צהובה חמה מלמעלה. חגיגת מונוסודיום גלוטמט שפעם לא הייתי נתפסת מתה אוכלת, ועכשיו נראית לי כמו ארוחת טעימות של מאיר אדוני.

"אני יודעת", אני אומרת, "אולי נקפוץ לחוף של מוש, נאכל שם ארוחת בוקר ונחזור". "סגור", רן אומר לאט, "הכל סגור. החוף של מוש, חוף הדקל, המסעדה של ההוא שפעם מכר לנו בורי מטוגן ב־140 שקל". ובאמת, אילת כולה סגורה, כלומר החופים פתוחים, מותר לבוא ולשים מגבת, אבל המסעדות ובתי הקפה נעולים והכיסאות שלהם הפוכים.

"היינו צריכים להכין סנדוויצ'ים". הנה משפט שלא שמעתי מאז הסבנטיז. אני מתהפכת על הבטן וחושבת על ההורים שלי. אותם בחיים לא הייתם תופסים לא מוכנים. לא הייתה פעם אחת שבה הם לקחו אותנו לים ולא הביאו איתם קופסת פלסטיק עם כריכי סלט ביצים עטופים בנייר שעווה. בכלל, התיק של אמא שלי היה כמו התיק של מרי פופינס. בכל רגע נתון היא הייתה שולפת ממנו תפוח, מנדרינה, פותחן בקבוקים וכנראה גם אוהל סיירים מתקפל לכל צרה שלא תבוא. ההורים שלי לא ציפו למסעדות שף מפונפנות שעומדות מטר מהים, גם לא שהמלצר יביא להם עד החול את ספל הקפה המושלם. שזה מה שהבת המפונקת שלהם קיבלה בפעם האחרונה שבה היא נפשה באילת. הלכתי לשחות, ולפני שנכנסתי לים ביקשתי מהמלצרית שתכין לי קפה ככה שהוא יחכה לי בול בשנייה שאני יוצאת מהמים. וגם הייתה לי מספיק עזות מצח לבקש שתביא ליד "קנקן חלב, אבל שיהיה חם ומוקצף". עכשיו אני מסתכלת על החוף, אסור לפתוח את כיסאות הנוח אז אנשים הביאו מחצלות מהבית. גם הצידנית והאוהל והשמשייה ביצעו קאמבק מהסבנטיז. רק אנחנו שוכבים על החול על שתי מגבות מעפנות שלקחנו בלי רשות מהחדר.

אני פותחת את הסמארטפון שלי. מעיינת בפייסבוק ונתקלת בפוסט חדש של הבחורה המעצבנת. היא תל־אביבית בת 34 עם אורח חיים של רווקה מגניבה - יוצאת למסיבות מחתרת סודיות על הגג של האקס המתופף שלה, מתקעקעת פעם בחודשיים אצל אמנית מפלורנטין, מקוננת על הגעגועים להופעה של מרקורי רב שראתה לפני שנה בברלין. האמת שלא הייתה לי בעיה עם חיי הרווקות שלה, עד שפירסמה את הפוסט ההוא.

באותו יום היא חלתה בגרסה קלה של קורונה. כמעט לא היו לה תסמינים, ובכל זאת היא נשארה בבית ולא הלכה לעבודה בסטארט־אפ אי שם בפאתי רעננה. החברים לעבודה ידעו שאין מה לדאוג לה, ועדיין הם אספו כסף וקנו לה מתנה שווה ושלחו לה הביתה עם שליח — עציץ ענק בכלי חרס לבן. לידו הם צירפו פתק: "מתגעגעים, החברים מהצוות".

הייתם מצפים שהמחווה האנושית היפה הזו תשמח אותה. במקום זה, היא כתבה פוסט מתמרמר: "אני לא מאמינה שהבומרים האלו קנו לי צמח עם עלים ענקיים שצוברים אבק. אני סובלת מאלרגיה לעונות מעבר וידוע שאבק יכול מאוד לגרות את הריריות שלי". היא הייתה רצינית לחלוטין. "כמה אגוצנטרית בחורה יכולה להיות?" אמרתי לרן. בשלב ההוא, הנפש שלי כבר הייתה מלאה מבכיות נוסח "למה הם לא מתחשבים בי ובצרכים המאוד מרתקים שלי?" שאנשים פירסמו ברשתות. כמו הבחור שהתעצבן על ההורים שלו כי העזו לעשות ברביקיו בחצר ביום העצמאות "ולא התחשבו" בעובדה שהוא טבעוני. או הבחור שהתרגז בפייס על העובדה שסבתא שלו, בת 89, מסרבת לתלות במרפסת את השלט "לך" נגד ביבי.

אבל הפוסט החדש של המעצבנת דווקא שונה. "אולי יש למישהו מכם גינה גדולה או חצר פרטית עם צמחים?" היא כותבת, "כי אני יותר מאשמח אם תיתנו לי לבוא ולקחת ייחורים בחינם, ואני אביא בתמורה עוגת שמרים שעשיתי לבד". מבחורה שהתרעמה על הקולגות שלה רק כי הם בחרו בעציץ פוגעני שעושה לדרכי הנשימה שלה טריגרים, היא הפכה לאדם חביב שאומר תודה ובבקשה ומוכן לנסוע מחוץ לתל־אביב עם רוגלך תוצרת בית רק כדי לקבל כמה ענפים שאפשר להנביט. ואפילו לא משנה לה איזה צמח היא תגדל, וכמה הוא עלול להעיק על האלרגיה שלה, העיקר שהיא תוכל לראות קצת ירוק בעיניים למרות שנגמר לה הכסף לקנות עציצים. ואנשים ישר מציעים להקפיץ לה ייחורים בדרך חזרה מהעבודה, תוהים איזה צבע פרחים היא אוהבת באדניות שלה. לאנשים שפעם היו מתחמקים מהשכנים בחדר המדרגות רק כדי לא להגיד חג שמח בחגים פתאום אין בעיה לפתוח את הבית לזרה מהפייס, לחלק קצת מהשפע שנצבר בתקופה שלפני המגפה.

וזה שינוי מבורך, שאני רואה בכל מקום. אחרי הצהריים, השדרה מול הבית שלי מלאה בילדים שמשחקים משחקים של פעם. אבא אחד לקח על עצמו קבוצה של חמישה ילדי גן ומשחק איתם "אחת, שתיים שלוש דג מלוח". אמא אחרת פרסה שמיכה על הדשא ומשחקת עם בתה בכדור. הם שומרים על מרחק זה מזה, האבא והאמא, שני מטרים תקניים, אבל דווקא שמירת המרחק מאפשרת להם להתקרב אחד לשני. כשהכדור נוחת בטעות לידו, הוא שם את המסכה על הפנים, מתקרב בזהירות, ואומר, "סליחה שאני לא מתקרב, אני דואג לאמא המבוגרת שלי". "גם אני", היא אומרת בהקלה של איזה כיף שאתה מבין. מניחה את הכדור רחוק ממנו והולכת, מקפידה לא לסכן את האמא שלו וגם לא את שלה.

פעם, כשכולם היו צפופים ודבוקים אחד לשני, יכולת להרוג במכות אבא מניאק שהעז לתפוס בשביל הילד שלו את הקרוסלה. היום, כשרובנו מכבדים את המרחב, אנשים פתאום מחפשים את הקשר האנושי. למשל הבחור שישב על הספסל בלילה. פעם הייתי רק מנידה לו שלום מנומס וממהרת לחזור לסדרה שלי בנטפליקס. אבל 'אמילי בפריז' היא שפל אמנותי שאני מתביישת שהגעתי אליו, וככה יצא שניהלתי איתו שיחה, וגיליתי שהוא לא סתם יושב על הספסל, הוא ישן עליו בלילה כי נגמר לו הכסף לשכר דירה. הלכתי לכספומט, נתתי לו 300 שקל וחזרתי הביתה מלאה במתיקות כזו של אינטימיות שמזמן לא חוויתי.

התקופה הזאת מקרבת אותנו לאיזו צניעות נשכחת בתוכנו. אף אחד הוא לא סטאר, לא ביג דיל, טוב, אולי חוץ ממיקי זוהר. אני כבר לא מרגישה זקנה לא רלוונטית ליד הכוכבים מהאינסטגרם כי כולנו יושבים בבית ומעיינים במתכונים לקדירה חורפית מירקות שורש. זה מין רגע נדיר של העולם, קו משווה. אפשר להרים את הראש ולראות מסביב לא יריבים עסקיים ולא מילניאלס מתנשאים ולא בהמות שבאות לקחת ממך את החניה, אלא פשוט אנשים.

הרגלים ישנים נעלמים. עד לפני שנה היו לי דרישות לגבי איפה נבלה את החופש. הייתי מעיינת שעות בבוקינג או באייר־בי־אנד־בי ומתלבטת במה לבחור, במלון הבוטיק האינטימי בהשראה מרוקאית, אולי בקרוואן המעוצב, רק אלף שקל ללילה, כדי לחיות כמו קאובוי צנוע מול ההרים. הפעם רן התקשר לחברה האילתית המהממת שלו שמכירה את כולם, היא דיברה עם חבר שלה ותוך חצי שעה חזרה עם חדר בשבילנו. הבחור הסכים לתת לנו את הבית שלו תמורת סכום קטן. אנשים שאני מכירה עושים את מה שעשו בסבנטיז - מסתדרים. חברה טובה שלי החליפה בית עם מישהי בצפון, אחרת נסעה להעביר חצי סגר ביחידת הדיור של המשפחה הרחוקה בנהריה. ממש כמו בחופש הגדול ההוא, שההורים שלי שלחו אותנו לדודה נאוה בהרצליה, ואחרי זה דודה נאוה הביאה את הילדים שלה אלינו לחיפה.

הדירה הייתה ממש יפהפייה. הבעלים הוא מוזיקאי מוכשר. "בואו", הוא אמר, "אני אשמיע לכם קצת מהמוזיקה שלי". בהתחלה הייתה לי התנגדות, אני כל כך רגילה לעולם אייר־בי־אנד־בי סטרילי שבו משאירים מפתחות בתיבת מתכת ליד הבית. אבל אחרי השיר הראשון הייתי לגמרי בפנוכו. המילים העצובות, הקול המרגש, ישבתי על הספה ופתאום התחשק לי לנשק את רן. כי זה מה שמביא רומנטיקה, לא אמבטיה עם 800 מלחים ריחניים ולא תמונה של פרידה קאלו מעל מיטת אפריון. בערב המוזיקאי הביא לנו פיתה עם קציצות שאמא שלו הכינה וטחינה שהוא עירבב לבד. עכשיו הכל חשוף, עירום מטריקים שיווקיים ומאטרקציות, ובפשטות העירומה הזאת רואים בול את מה שיש. אנשים מקסימים שיודעים לארח, קציצות ומקלחת ביתית שמורידה את החול.

"אני אלך להביא מהאוטו את הטקילה", רן אומר. הוא חוזר עם הבקבוק, לוקח שלוק ומציע לי. אני לא רוצה לשתות, אבל בזווית העין רואה את הסבתא הרוסייה המגניבה, שקודם קפצה על החול עם הנכדה התינוקת שלה. "רוצה?" אני אומרת והיא חושבת קצת, ומסמנת לי עם הראש כן. אני מוזגת לה שוט, ומוזגת גם לאבא הגרוש שבא עם שני הילדים הגדולים שלו לצלול. וגם לזוג הצעיר שהתחבק קודם על הסדין הפרחוני שזכר להביא מהבית. המוזיקה מתחלפת לרגאי ופתאום, במכה, מסיבה נדלקת. הסבתא נעמדת ומתחילה לנענע בכישרון של רקדנית היפ־הופ, והאבא נכנס לים ודופק תנועות של סלסה. האמא של התינוקת שולחת לנו שניצלים מהצידנית, הזוג מביא צלחת עם ענבים, מישהו פותח שקית בייגלה ומחלק. חשבתי שאין כלום בחוף הזה, אבל מתברר שלכל אחד יש משהו לתת. "ככה זה היה פעם", אני חושבת, "כל אחד הביא משהו, ולאף אחד לא היה חסר". עוד מעט תהיה מדורה, אומר בעל החוף, נזרוק בפנים כמה בטטות. "אני כבר מפוצצת", אני אומרת לרן, ואני באמת מלאה, גם מאוכל, וגם ממשהו אחר.