yed300250
הכי מטוקבקות
    צילום: טל שחר
    7 ימים • 12.11.2020
    סכנת נפשות
    פסיכוזות כתוצאה מהסגר, חרדות בגלל יציאה לחל"ת ואשליות שמתודלקות בתיאוריות קונספירציה נגד חיסונים ו–5G. יומיים במיון של שלוותה חושפים את המחיר הנסתר של הקורונה: הישראלים שחלקם היו עד המגפה בריאים נפשית לחלוטין - ונשברו. מאפס למאה. לצד עלייה מטרידה במקרי האובדנות, נתונים חדשים של בתי החולים שלוותה וגהה חושפים גם עלייה של יותר מ–70 אחוז בפניות לחדרי המיון הפסיכיאטריים, ושל 45 אחוז במקרים שבהם אנשים ללא כל עבר נפשי לקו בפסיכוזה או מאניה. בין משמרת עמוסה אחת לשנייה, מדליק צוות בית החולים נורת אזהרה: זה יכול לקרות לכל אחד
    גבי בר חיים | צילום: טל שחר

     

    תחילת מאי, קצת אחרי שהסתיים הסגר הראשון על ישראל וראש הממשלה שיחרר את האזרחים מכלאם באיחולי "תעשו חיים", הגיעה למיון הפסיכיאטרי של בית החולים שלוותה אישה מהסוג שלא רואים שם כל יום: היא הייתה אקדמאית, קרייריסטית, אמא בשנות ה־40 לחייה. אישה מרשימה, הכי נורמטיבית שיש וללא כל עבר של מחלות נפש. בעלה הביא אותה למיון אחרי שבוע שלם שבו היא לא ישנה. היא ישבה בלילות על המחשב, גלשה בין מחקרים על קורונה לתיאוריות קונספירציה לסרטים ביוטיוב על אנשים שנופלים ומתים ברחובות ווהאן. היא הגיעה למיון פסיכוטית לחלוטין, עם הזיות על צ'יפים שמושתלים באנשים. סיפרה שהקורונה היא סיפור כיסוי לחטיפות של אנשים. טענה שהוריה הם לא הוריה האמיתיים, אלא כפילים שחטפו את הילד שלה. רמזה גם שהיא מסוגלת לפגוע בהם פיזית.

     

    "וזאת מישהי כמוך!" ד"ר אביב שגב, מנהל המיון בבית החולים, עדיין לא נרגע מהאירוע. "זה לא משהו שקורה ברגיל, שמישהו נופל באמצע החיים. אבל בחצי השנה האחרונה זה קורה הרבה יותר. וזה קורה לקבוצות קצת אחרות מבדרך כלל. היו אוכלוסיות שידענו שייפגעו מהסגר: מטופלים שלנו, קשישים. אבל פתאום הייתה תחושה שאנחנו רואים אנשים שלא חשבנו שנראה פה אי פעם. כמו האישה הזאת, שאיך ולמה זה מגיע אליה? היא אישה חזקה, בריאה, מצליחה, מתפקדת כאמא. מה קרה? מה היא עושה פה?"

     

    ומה זה אומר?

     

    יש אפילו חתול מחלקתי. חצר בית החולים שלוותה | צילום: טל שחר
    יש אפילו חתול מחלקתי. חצר בית החולים שלוותה | צילום: טל שחר

     

    "אתה מבין שלכל אחד מאיתנו יש איזה פוטנציאל שבירות. אצל חלק מספיק ללחוץ רק קצת בתקופה הזאת, וטאק - משהו שם נשבר. משהו מאוד בסיסי נסדק. זה מייאש. וזה בעיקר מאוד מפחיד. כי אם זה קורה לאנשים כאלה, זה גם יכול לקרות לך".

     

    × × ×

     

     

    בחודשים האחרונים הספקנו להטמיע שכולנו חולי קורונה בפוטנציה, אבל מתברר שלמגפה יש גם תופעת לוואי הרסנית לא פחות מהמחלה הביולוגית. מסגר לסגר, נהיה ברור שכולנו מועמדים לקריסה נפשית. כולנו חיים בתוך פעמון הזכוכית: מי שלא נפל בגל הראשון קרס בהפוגה, ומי שלא נשבר בהפוגה נכנס למצוקה בסגר השני.

     

     

    דווקא בין הסגרים יש עלייה בהתקפי הפסיכוזה. חדר אשפוז בשלוותה | צילום: טל שחר
    דווקא בין הסגרים יש עלייה בהתקפי הפסיכוזה. חדר אשפוז בשלוותה | צילום: טל שחר

     

    הנתונים שמתפרסמים בתקופה הזו מראים את המגמה הזו שוב ושוב: גדילה מעריכית בדיכאון ובחרדה. זינוק בפניות למוקדים לעזרה נפשית. ריבוי מקרי אובדנות. קריסתו של מערך בריאות הנפש בקהילה. קריסתה של הקהילה עצמה. ישראל, חברה שהייתה מורגלת להתאחד תחת הדגל בשעת מלחמה, מצאה את עצמה הפעם בהתמודדות עם אויב פלואידי ובלתי נראה שמפורר את החברה מבפנים. כשמוסיפים לכך את החרדה הכלכלית, את משבר האמון בהנהגה שרק מחריף ואת חוסר הוודאות לגבי הזמן שבו יסתיים המשבר, ברור למה ישראל הפכה מרקמה אנושית אחת חיה למחלקה סגורה.

     

    נתונים שמתפרסמים כאן לראשונה ממחישים שהמצב אפילו גרוע יותר ממה שפורסם עד כה. לפי נתונים פנימיים של שלוותה, ישנה עלייה של 70־80 אחוז בפניות למיון הפסיכיאטרי ביולי 2020 לעומת יולי 2019. העלייה הזו מקיפה את כל סוגי התחלואה הפסיכיאטרית, מחרדה ודיכאון ועד למקרי הקצה של הפסיכיאטריה כמו פסיכוזה ומאניה.

     

    אבל ד"ר שגב חושף נתון נוסף, מטריד במיוחד. לפי נתונים שנאספו בחודשי משבר הקורונה בשלוותה ובביה"ח גהה, ישנה עלייה של 45 אחוז במספר האנשים שמגיעים למיון עם פסיכוזה או מאניה – כאמור, מצבי הקצה של הפסיכיאטריה - מבלי שיש להם כל עבר פסיכיאטרי קודם. מאפס למאה. "עלייה כזאת, של 45 אחוז רק בפסיכוזה לעומת התקופה בשנה שעברה, מינואר ועד סוף יולי, אצל אנשים שלא טופלו בעבר - אלה מספרים מטורפים", מבהיר שגב.

     

    אחרי תשעה חודשי קורונה, הוא כבר יכול לזהות ולהסביר את התבניות. העלייה במקרי הפסיכוזה, למשל, אינה מקבילה לעלייה בתחלואה – אלא לרמות חוסר הוודאות. כך קרה שהשיא היה באפריל ודווקא ביולי, כשמספרי החולים הגיעו לשיא וכך גם מקרי הדיכאון והחרדה, מספר מקרי הפסיכוזה התייצב והתנרמל. באותו אופן, שגב כבר יודע להגיד שהתקופות הכי רגישות הן דווקא תקופות היציאה מהסגר או מהבידוד. כלומר, בדיוק התקופה שבה אנחנו נמצאים כעת.

     

    מנהל שלוותה, פרופ' שלמה מנדלוביץ | צילום: טל שחר
    מנהל שלוותה, פרופ' שלמה מנדלוביץ | צילום: טל שחר

     

    "בכל התקופה הזאת האנשים שהגיעו אלינו מבידוד הם פחות מאצבעות כף ידי", מאשר שגב. "כשיש משבר אנשים מתארגנים. יש לחבר שלי סיפור, שאבא שלו ניהל בית חולים פסיכיאטרי בבית חולים ברוסיה בשנות ה־40, של חולים קטטוניים. כשהגיעו הנאצים כל הקטטוניים קמו מהמיטות וברחו! כשיש משהו באמת מאיים שקורה, הנפש מתארגנת באיזושהי צורה ומחזיקה. הבעיה היא הכרוניות, ומה קורה להם בהמשך, כשיש רגיעה".

     

    עכשיו אנחנו בדיוק בתקופה הזו של היציאה מהסגר. אתה רואה את העלייה הזו שוב?

     

    "כן. יש בשבועיים האחרונים תחושה של התעוררות של פסיכוזות. אנשים יודעים למשוך כשהם יודעים איפה זה נגמר. ואז הסגר נגמר והם מתפרקים. היה לי מטופל שאמר שהכל כבר מרגיש כמו חלום. הכל לא אמיתי".

     

    ולמה דווקא ביולי פתאום נצפתה ירידה במקרי הפסיכוזה?

     

    מנהל המיון, ד"ר אביב שגב | צילום: טל שחר
    מנהל המיון, ד"ר אביב שגב | צילום: טל שחר

     

    "פסיכוזה היא מצב קיצוני של חוסר התמודדות עם המציאות. ביולי אנשים כבר הטמיעו את המצב, אז רואים יותר דיכאון וחרדה. אנשים חיים במצב של 'מתי זה ייגמר'. באפריל־יוני ממש ראינו מקרים של מה שאפשר לכנות פסיכוזת קורונה: אנשים שמגיעים כשהתוכן של הפסיכוזה שלהם קשור לקורונה. פחד מצ'יפים, מ־5G, מחיסונים. ההשערה שלנו היא שזה היה בגלל שני גורמים: החרדה המאוד גדולה והסגר. יש אנשים שהם גם ככה קצת פרנואידים שכשאומרים להם שהשב"כ יכול לעקוב אחריהם זה עושה להם מאוד רע. עכשיו היה אצלי חולה שהפסיכוזה שלו הייתה סביב הקורונה, שטען שהאילומינטי מזהירים אותנו מהמחלה דרך כל מיני שירים. התיאורטיקנים אמרו שבכל אדם קיים גרעין פסיכוטי. זה חלק מההוויה של כולנו. כולנו יכולים לקרוס לשם בתנאים הרגשיים או הפיזיים המתאימים. אלו שמוציאים את הפסיכוזה החוצה פשוט מסמנים משהו שקורה אצל כולנו".

     

    הקריסה הנפשית של אנשים ללא עבר פסיכיאטרי היא התופעה המערערת ביותר במשבר הגדול שעובר תחום בריאות הנפש בימים האלה, שגם כך שרוי בתוך משבר לאומי נטול תאריך תפוגה. אוכלוסייה חדשה אחת הייתה הורים לילדים שלמדו במסגרות של חינוך מיוחד ומצאו עצמם בבית עם הילדים בסגר הראשון. "הם היו תקועים בבית עם ילדים שזקוקים לתשומת לב מקצועית", מסביר שגב, "לא ישנים, מפרקים את הבית. אלה הורים שהגיעו אלינו במצב מאוד נפיץ. שאמרו שהם יהרגו את הילדים שלהם ויתאבדו.

     

    "מקרה נוסף הוא של מישהי בקבוצת סיכון, שבסגר הראשון היא ובעלה לא יצאו יותר מחודשיים מהבית בכלל", מוסיף שגב. "להוסיף חטא על פשע, יש להם ילד עם צרכים מיוחדים ומאז שהילד חזר אחרי בידוד היא מפחדת לפגוש אותו. אז היא לא יוצאת כבר חודשים מהחדר. לא מתערבבת. זו חרדה בעוצמה פסיכוטית כי היא כל כך עצומה שהיא מכתיבה את ההתנהגות".

     

    אוכלוסייה נוספת היא "גברים מבתים מבוססים בגילי ה־30", כפי שמגדירה זאת הפסיכולוגית של המיון, ד"ר דנה צור ביתן. "השילוב הוא כזה: איבדתי את העבודה. אני מוצא את עצמי בבית. מרגיש חסר ערך. לא מסוגל להתמודד עם העומסים של הבית. ובעיות זוגיות מפה ועד מחר. אנשים שהיו סופר־חיוניים, שקמים בבוקר והולכים לאנשהו כי צריכים אותם, עכשיו לא צריכים אותם. וזה משבר מאוד גדול. כל הגברים האלה הגיעו עם מחשבות אובדניות ואצל כולם הייתה התפרקות של התא המשפחתי. היו כאלה שאמרו, 'אני לא רואה את עצמי חי בלי בת הזוג'. פתאום יצא מהם משהו תלותי. יש מטופלים שממש ביקשו סיוע במטלות יום־יומיות פשוטות מתוך הקושי לשאת את המציאות: אילו בגדים ללבוש, אילו קניות לעשות בסופר, מה להגיד לילדים. מה לענות לאישה. זה דרגות של פירוק וחוסר אונים שקשה לתאר".

     

    איך אפשר לשכנע אדם בהתקף לשים מסכה? חדר המיון בבית החולים (למטופל אין קשר לכתבה)  | צילום: טל שחר
    איך אפשר לשכנע אדם בהתקף לשים מסכה? חדר המיון בבית החולים (למטופל אין קשר לכתבה) | צילום: טל שחר

     

    מנהל בית החולים, פרופ' שלמה מנדלוביץ, מנסה להסביר מה מביא כל כך הרבה מטופלים, חדשים וותיקים כאחד, לנקודת שבירה. "אנחנו חיים כל הזמן בסוג של שיווי משקל פנימי, של לחץ שמופעל והמנופים שיש לנו להתמודד עם הלחץ. מה שקורה בקורונה זה שמופעל לחץ מאוד גדול וגם חלק גדול מהמנגנונים הפנימיים עבר תהליך של עיקור".

     

    עיקור?

     

    "כן, כלומר שאי־אפשר להפעיל אותם. סירוס. למשל אם אני נמצא במצוקה מאוד גדולה, סביר שהדבר הראשון שאעשה, אני אקבע קודם כל בירה עם חבר. זה בלתי אפשרי בתקופה הזו. או אם אני אישה בת 85 בחרדה, אז הבת שלי תשב איתי. זה גם לא קורה. כלומר זו תקופה שמופעל בה לחץ מאוד גדול אבל המנופים שלך להתמודד עם הלחץ לא אפקטיביים. השילוב הזה הוא קטלני, וזה מה שפוגע כל כך חזק. זה נכון גם ברמה הלאומית, כי אם במדינת ישראל רגילה, שאם יש לחץ היא הופכת ליותר מגובשת, פתאום הכל מתפרק. המנוף המרכזי שלנו כחברה הוא היכולת שלנו להתגבש ולזוז קדימה ולהתקיים. גם המנופים החברתיים וגם הפנימיים לא מתפקדים".

     

     

    × × ×

     

     

    שום דבר במראה של אחד מבתי החולים המוכרים בישראל לבריאות הנפש (מקבוצת הכללית) לא מרמז על תוכנו. זר שיגיע למקום יחשוב כי נפל לתוך חלום קיבוצי, כולל שיחים גזומים בקפידה ופרחי ציפור גן עדן מפונקים. ציוץ הציפורים נשמע בדיוק כמו פסקול הירגעות שנגזר מיוטיוב. אבל השבילים הריקים וכמות השערים המאובטחים שאדם צריך לעבור רומזים על משהו אחר. לאורחת לוקח זמן להבין שעוברי האורח האדיבים שמכוונים אותה למיון הפסיכיאטרי מתעקשים לשאול אם מצפים לה שם ומתעקשים ללוות אישית, אינם מונעים מתודעת שירות גבוהה אלא מתוך מחשבה שכנראה מדובר במטופלת שבמקרה הטוב מחפשת את דרכה החוצה.

     

    מאחורי הדלת הכבדה של המיון הפסיכיאטרי לא מחכה הריח הצפוי של תרופות וחרדה, אלא של רצפה שנשטפה בקפדנות. אפילו חתול מחלקתי יש, או כמו שהוא מכונה "החתול של חדר נזעי החשמל". על הקירות תלויים ציורים של אשר, אמן שהתמקצע בגרפיקה של מבנים שמתפתלים לתוך עצמם וגורמים לצופה לפקפק במה שהוא רואה. בחירה אמנותית מעניינת למקום שעוסק בתעתועי הנפש האנושית.

     

    גם ישיבת הבוקר בחדרו הספרטני של שגב – אפס אביזרים מלבד יצירה שהכין לו מטופל עם תמונה של פרויד, כרטיס הביקור שלו והרבה מרכיבים פרמצבטיים - מלמדת שבמקום הזה הדברים אינם תמיד מה שהם נראים: למשל הדיון הסוער על מכשיר התמי 4, שנשמע מהצד כמו אזוטריה קומית. לוקח זמן להבין שלא מדובר כאן בוויכוח על איכות המים, אלא בדיני נפשות – כיוון שאחד התחביבים של חולים בפסיכוזה הוא להשתמש במכל המים כנשק מול הצוות המטפל.

     

    שגב והסגנית שלו, ד"ר אפרת הירש קליין, מנהלים את הישיבה בענייניות. אין דרמה. שום דבר פה לא מזכיר סרטים על בתי חולים פסיכיאטריים כמו ב'קן הקוקייה'. להפך. לרגעים בכלל נדמה שאתה נוכח בישיבת סטארט־אפ משונה. הצוות מעדכן במאורעות משמרת הלילה. כך מאובחנת עוד קבוצה במצוקה גוברת: בני נוער, חלקם ללא עבר פסיכיאטרי. הלילה האחרון למשל אופיין בתשע פניות, מתוכן שלוש של בני נוער, התפלגות שלשומע מהצד נשמעת מינורית מבחינה מספרית אבל במונחי בריאות הנפש נחשבת למדאיגה מאוד. הסיפור הראשון על סדר היום הוא של נערה בת 19, שכבר הגיעה למיון בעבר עם הפרעת חרדה. השבוע היא חזרה אחרי ששוטר תפס אותה ברחוב כשהיא בלי מסכה. מאותו רגע המצב הידרדר: "איך שהשוטר התקרב היא שמה מסכה. השוטר דחף אותה. הכה אותה, הפיל אותה לרצפה, והיא נבהלה וברחה", מספרת אחת המתמחות.

     

    המקרה הבא הוא נער שהגיע בעבר במצב פסיכוטי והאם לא הייתה מעוניינת באשפוז, אלא ביקשה שיקבל תרופות ויישלח הביתה להשגחה. "הוא חזר בלילה עם שוטרים אזוק בידיים וברגליים בצו פקידת סעד אחרי שתקף את האם באלימות עד למצב שהיא חששה לחייה וברחה מהבית", תיארה אחת המתמחות. "השאירה אותו לבד שבוע. הוא תקף את השוטרים שבאו לקחת אותו באלימות וכשהגיע למיון הוא הודיע שהוא הסבא של אמו".

     

    בשלוותה, מקום שמתגאה במינימום קשירות למטופלים, מנסים עכשיו לחשוב איך לנטרל את הפצצה המלוכלכת הזו. השתוללות של מטופלים היא לא דבר שזר במיון, בטח שלא בחודשים האחרונים. משלב הרישום הפרוצדורה היא טריאז', כלומר אבחנה ומיון. אחרי בדיקה ראשונית של אח ממשיכים לבדיקת פסיכיאטר ופסיכולוגית שמעריכים את המצב ומחליטים מי לאשפוז ומי לשחרור אחרי טיפול נקודתי. כ־70 אחוז מהמטופלים שמגיעים משוחררים לביתם. השליש הנותרים מתאשפזים - רובם הגדול בהסכמה. 

     

    בחדר ההמתנה, ממש מתחת לציורים של אשר, יושבות בינתיים אם ובתה וממתינות לפגישה אצל ד"ר שגב. הנערה ט' הגיעה למיון אחרי התקפי חרדה קשים שנרגעו רק באמצעות כדור אנטי־פסיכוטי. עכשיו היא יושבת מולי, בפנים מלאכיות ומכנסיים קצרים. הכי רחוקה ממה שאפשר לתפוס כנערה בהפרעה. "זה התחיל באוגוסט. היו לי התקפי חרדה חוזרים והתרופות לא עשו לי טוב ולא עזרו לי", היא מספרת בשקט. "תקופה של המון התקפי חרדה אחד אחרי השני. יום אחרי יום. והמון קלונקס. גם ככה קשה, אז גם להיות קבורה בבית זה קשה נורא. היה לי התקף חרדה פעם ראשונה. זה מאוד לא כיף. וכשאין גם לאן ללכת או לראות חברים זה רק נהיה קשה יותר. זה תוקע. אי־אפשר לצאת מזה. אי־אפשר לזוז. אני כאן בשביל טיפול תרופתי. לא אושפזתי".

     

    ואיך את עכשיו?

     

    (מחייכת בביישנות) "אני לא סגורה על זה".

     

    האם ובתה נכנסות לפגישה אצל שגב, שם הם מחליטים יחד על העלאת המינון התרופתי. בינתיים מחוץ לחדר, ישנה התרחשות קדחתנית. ליד המעלית עומדת אישה בסביבות גיל ה־50 בחוסר אונים מוחלט. היא הגיעה עם הבן שלה, בסוף שנות ה־20, שנכנס למצב פסיכוטי אחרי תקופה של בינג' סמים. עכשיו הוא משוכנע שחברו הטוב רוצה להזיק לו. "זה מישהו שהוא עו"ד בחברה מפורסמת", מסביר שגב. "חגג במסיבת יום הולדת של חברה עם יותר מדי סמים, פתאום התחיל לחשוד שההורים של החברה סימנו אותו, כי הם חושבים שהוא פגע בה. היה בטוח שמנסים להפליל אותו בהפצת חומרים פורנוגרפיים של ילדים. עוקבים אחריו, פורצים לו לטלפון".

     

    "אני לא יכולה לנשום. אני מוצפת", ממלמלת אמו. נאחזת בכיסא כדי לא ליפול. ואז היא עושה מחווה קטנה ומכווצת לב: בתוך כל הכאוס היא מכניסה לי את הטיקט של השמלה פנימה. ג'סטה קטנה של ניסיון לייצר סדר. לשלוט במציאות שיצאה משליטה. "אנשים שותים. יותר סמים. אנשים מחפשים לברוח. הבן שלי זה מקרה בפני עצמו, בגלל הדחקות של דברים של שנים שלא היינו שותפים להם. אני אולי סוג של בת יענה, כי אמרתי שהכל יהיה בסדר והכל יעבור, אבל זה לא ככה, ואז דבר כזה קורה".

     

    למה הכוונה?

     

    "הכל היה בסדר עד לסוף השבוע הזה שפתאום הבנו שהוא באיזושהי מצוקה. לא הכרנו אותו ככה. הוא ילד עדין נורא. פתאום הוא אחר. זמן מאוד ארוך בלי זוגיות. הוא בודד. ויש הרבה קשר גם לקורונה: כל הבידודים. זה שאין שגרה. זה נורא בכל שלב, בטח אם אתה לא עובד".

     

    אז מה קרה?

     

    "ממה שהבנתי מישהו ניצל אותו והוא נכנס ללחץ מטורף. יחד עם זה, החברים האלה לוקחים סמים, תקופה לא קלה. אתה לא מתעמת עם זה באופן ישיר עד שזה טופח לך על הפנים שהוא לא מתנהג כמו עצמו. שהוא צריך עזרה. הבנו שהוא במצוקה לא רגילה. אז אנחנו לוקחים אותו אלינו הביתה", היא בוכה.

     

    את אמא טובה. יש לו מזל.

     

    (לוחשת) "מזל? אני לא יודעת".

     

     

    × × ×

     

     

    מהרגע הראשון היה ברור שלנגיף, סוציאליסט ידוע, אין העדפה לקבוצה מסוימת באוכלוסייה. הוא הכה בעשירונים ובסקטורים שונים, בלי העדפה מתקנת. אבל מה שהתחיל כמשבר בריאותי התפתח במהירות למגפה בכל תחומי החיים. לא פחות ממה שהיא מסוכנת לבריאות, הקורונה התבררה כמגפה כלכלית, נפשית וחברתית. הנגיף גרם להרמת מסך ולחשיפה של כל האנומליות שהחברה הישראלית הצליחה להדחיק שנים: מערכת הבריאות נחשפה במערומיה עוד בגל הראשון, עם מספר מיטות מביך יחסית לעולם המערבי ושערוריית הבדיקות והמנשמים. החברה הישראלית התבררה כמפוצלת ומפוררת, שבה כולם שונאים את כולם ותרבות ההלשנות על שכנים פורחת.

     

    במקביל, המחדל במערך בריאות הנפש נחשף במלוא הדרו כשבחסות העומס הנורא נפרמה בחצי השנה האחרונה המעטפת הראשונית, שכוללת רופאי משפחה, פסיכולוגים ופסיכיאטרים של קופות החולים. הרפורמה במערך בריאות הנפש שבמסגרתה עברה האחריות על אספקת שירותי בריאות הנפש מהמדינה אל קופות החולים התגלתה סופית כפגומה לכל הפחות.

     

    רופאי המשפחה והפסיכיאטרים בקופות מודים כיום שהתורים התארכו, העומס עליהם בלתי אפשרי והיכולת שלהם לתת מענה ירדה. בסקר שפירסם משרד הבריאות לאחרונה בקרב מנהלי מרפאות בריאות הנפש וטיפולי יום, ניכרה עלייה ממוצעת בשיעור הפניות לקבלת שירות של שבעה אחוזים בגל הראשון ושל 20 אחוז בגל השני. ב־80 אחוז מהמרפאות דווח על החמרה במצבם של המטופלים הממושכים. אצל 22 אחוז המצב הוחמר מאוד. ביותר מ־55 אחוז מהמרפאות חלה עלייה בפניות בעלות תכנים אובדניים.

     

    "בראיית בית חולים אנחנו רואים שהמודל של לעבור את המסלול מרופא משפחה לפסיכיאטר לתחנת בריאות הנפש התרסק", מסביר מנדלוביץ. "בגלל שכל המערכות בדרך נמצאות באי־ספיקה, אנחנו רואים פניות למיון של אנשים רגילים לגמרי שבאים ואומרים, 'כבר שלושה חודשים אני לא עובד. אני לא מצליח לישון בלילה כי אני חושב על לשלם משכנתה'. כשאנשים נמצאים בחוסר שינה ובחרדה, לאט־לאט הם מתחילים לבשל דיכאון. זו נקודת הסיום של הדבר הזה. זה קטע, כי העזרה האמיתית שהאנשים האלה צריכים לקבל היא בעולם: למצוא עבודה, לקבל את חייהם בחזרה, אבל אין להם עולם לחזור אליו כרגע".

     

    איפה נמצא את עצמנו כשהנגיף ייעלם?

     

    "המאני־טיים של הפסיכיאטריה הוא לא באירוע, אלא אחרי. אני רוצה שמישהו יידע שאם הוא לא משקיע משאבים בדבר הזה כרגע הוא ימצא את עצמו עם אנשים לא מתפקדים. והפחד מקורונה, אצל 95 אחוז מהאנשים הנורמטיביים הוא פחות מהפחד להשתגע. אני מנסה להגיד לך שעם ניהול לא נכון של המשבר הזה, כולנו נשתגע".

     

    חודשי המשבר מאופיינים גם בעלייה תלולה במספר מקרי ניסיונות ההתאבדות באוכלוסייה. אם ממאי עד יולי הגיעו למוקד ער"ן 70 דיווחים על אובדנות לעומת עשרה בלבד בכל השנה שעברה, בחודש האחרון המצב מסלים גם בגזרה הזו. השבוע פורסם שבימים האחרונים היו 13 מקרי התאבדות ו־239 מקרי ניסיונות התאבדות. בשלוותה פחות מטפלים במקרים האלו בזמן אמת, כיוון שניסיונות אובדניים מצריכים טיפול רפואי ומגיעים לרוב לחדרי המיון הרגילים. חלק מהם מגיעים לשלוותה בהמשך. אבל ברור שקיים קשר ישיר בין הגידול העצום במטופלים במיון הפסיכיאטרי לבין ההסלמה בתופעת האובדנות. שניהם נובעים ישירות מקשיי התקופה.

     

    "המספרים האלה הם הקצה של הקצה של הקרחון", מחדד שגב. "אלה רק האנשים שפנו לעזרה. קשישים ואנשים אחרים לא יודעים שאפשר לדווח, או למי. אחרים מתביישים. אם סבתא שלי בלעה ארבעה כדורי קלונקס כי נמאס לה מהחיים היא לא תיכנס לסטטיסטיקה ואף אחד לא ייקח אותה לבית חולים ואולי רופא משפחה יתעסק בזה. מעבר לכל המספרים יש המון אנשים שפונים עם חשיבה אובדנית וכוונה אובדנית שלא מומשה ולא נכנסים לסטטיסטיקה, ויש הרבה אנשים שבכלל לא פונים אלא יושבים עם המחשבות האלה בבית. אובדנות לא מוגדרת רק במעשה, אלא בעצם הכוונה - מהרצון להפסיק את החיים. וכמות האנשים שמנסים ולא מדווחים היא עצומה".

     

    לגורמים במערך בריאות הנפש אין ספק שגם מספר המתאבדים בפועל הרבה יותר גבוה מהמדווח - בין היתר בגלל אג'נדה מכוונת. "בישראל, בגלל ענייניים דתיים יש שיתוף פעולה של גורמים שעסוקים בנושא התמותה כדי להסתיר מקרי אובדנות", אומר גורם רפואי הבקי בפרטים. "כשיש רופא שמגיע לקבוע מוות, אם יש אפשרות לסווג את זה לא כאובדנות, מעדיפים להגיד שהוא לא התאבד בגלל המשמעויות הדתיות של העניין. זה לא משהו שהתחיל אצל ליצמן כשר הבריאות. התאבדות והיחס אליה תמיד היו בעיה יהודית".

     

    על העלייה במספר הפונים למיון הפסיכיאטרי ובחומרת המצבים הנפשיים של הפונים, נערמים גם קשיים טיפוליים אינהרנטיים שמביאה עימה המגפה. אזורים מופרדים בבית החולים, איסור על מגע או ביקורי משפחות, דלתות נעולות ומחסומים חדשים – כל הדברים שמקשים על כולנו ביום־יום בימי הקורונה הם קריטיים, קשים ועוכרי שלווה הרבה יותר כשמדובר באנשים בשיאו של משבר נפשי אקוטי. "מגיע מישהו לאשפוז פסיכיאטרי ואי־אפשר להיות איתו עד שלא תחזור בדיקת הקורונה", מדגימה ד”ר הירש קליין. "היינו כל הזמן בחליפות האסטרונאוטים המשונות האלה. את מוצאת את עצמך מנסה לדבר עם חליפת חלל ואדים במסכה עם אדם במשבר".

     

    זה קצת מצחיק.

     

    "זה מאוד מצחיק אבל אז זה נהיה טרגי".

     

    "תחשבי על חולה מאני שרואה אותך עם מסכה", מחדד שגב. "ולכי תשכנעי אותו להיות עם מסכה. בימים הראשונים בכלל לא היה ציוד. לא היו מסכות. בהמשך החודש קיבלנו ציוד וכתבנו נוהל מי מתלבש איך, אבל הייתה פה כזו חרדה שאנשים הסתובבו במיגון שלם. את יכולה לדמיין את התגובה של חולה שרואה אותך עם חליפה כזאת? ואני שם בצד את המחקר שלנו והפסיכוזות - חולים אחרי מחלות זיהומיות בטיפול נמרץ נכנסים למצב של דליריום, בלבול קיצוני שכולל הזיות. מה קורה עכשיו? לוקחים חולים כאלה, שמים אותם במחלקות כשהם לא רואים כוח אדם, וכולם מסתובבים בחליפות ארנב, והם לא רואים משפחה. זה מתכון לעורר דליריום, במיוחד אצל קשישים. אין להם שום דבר מוכר שיעזור להם להיאחז במציאות".

     

    ויש עוד משתנה מפתיע ששגב רואה בו אסון. "פונים אלינו מטופלים במיון שהפסיקו מעקב כי בחלק מהקופות וחלק מהפסיכיאטרים מוכנים להיפגש רק בזום, והמטופלים לא מוכנים להיות מטופלים ככה. רוצים מגע אישי. אחד הדברים הכי חשובים לפסיכיאטר זה היכולת ליצור קשר עם המטופל, קשר של אמון, של חיבה ושל מטרה משותפת. הזום מעמעם את זה, ובמיוחד לחולים היותר קשים, זה יכול להיות משמעותי – עד כדי עזיבת הטיפול. גם ככה יש לנו פלח של מטופלים שאנחנו נלחמים להשאיר אותם במעקב ובטיפול".

     

     

    × × ×

     

     

    ביום השני במיון שגב נראה כמי שזקוק לשנת חורף הגונה. "איזה יום היום?" הוא מקבל אותי בברכה מקורית. "אני לא מצליח לחשוב. קשה לי. חרא לי. אני צריך חופש. הצוות שלי מותש. אנחנו עצבניים כולנו. אנחנו קצרים. ואני כל כך כועס. זאת באמת תקופה מחורבנת. האוויר באמת ספוג בדיכאון ובייאוש. אגב, זה גם קשור למסכה. אתה פתאום נושם אחרת. ואנחנו לא מרגישים את הדבר עד שהוא מתקלקל. אנחנו לא מרגישים את האהבה של ההורים שלנו עד שאנחנו לא רואים אותם חודש. זה נשמע מצחיק, אבל כבר חצי שנה אנחנו לא נושמים כרגיל".

     

    תסביר.

     

    "בהתחלה הפחידו אותנו עם מגפה וכולם פחדו. ומה עושים אנשים בפחד? נצמדים לרוטינות. אבל אנשים לא יכלו לצאת לעבודה או עם חברים. לא להיפגש עם המשפחה. הפחידו אותנו ולקחו לנו את הכלים להתמודד עם הפחד. זה מייאש".

     

    ד"ר שגב יודע היטב עד כמה צוותים רפואיים מועדים לפורענות מבחינת בריאות הנפש בתקופות משבר ובכלל, אבל מבהיר שדווקא הם לא ממהרים להגיע לשלוותה. "חד־משמעית הם הולכים פרטי", הוא אומר. "יש איזו בושה אצל רופאים לקבל עזרה. זה לא האתוס שלהם. אצל פסיכיאטרים לא, כי חלק מההכשרה שלנו זה טיפול. אתה לא תהיה פסיכותרפיסט אם לא תטופל. אבל רופאים מאוד חוששים לקבל עזרה".

     

    מעבר לזה יש גם את הפחד מהדבקה במחלקה, במיוחד במחלקה פסיכיאטרית.

     

    "נכון. קצת אחרי הסגר הראשון היו פה ביקורים למטופלים והיה ויכוח גדול עם ההנהלה בנושא. מצד אחד רצינו לדאוג למטופלים, מצד שני המטופלים חיים חמישה בחדר, אוכלים יחד. אם יחלה פה חולה אחד, כל המחלקה תידבק. אבל בשלב מסוים הורים לילדים במחלקת נוער דרשו מבית החולים לתת להם לראות את הילדים שלהם. אשפוזים אצלנו הם לא שלושה ימים. זה לפחות חודש. בסוף זה נגמר בישיבת הנהלה שבה הוחלט שאי־אפשר להמשיך ככה ומאשרים ביקורי הורים וחופשות. ולשמחתי זה הכריח אותנו לפתוח גם את המבוגרים כדי שלא תהיה איפה ואיפה. אתה לא יכול לקחת אדם מהמשפחה שלו ולצפות לתהליך החלמה כי אתה מרחיק אותו ממערכות התמך הטבעיות שלו. אנשים היו נוטשים אשפוזים באמצע ואחרי שישה שבועות חוזרים במצב גרוע יותר".

     

    מנדלוביץ מודה שהאיסור על הביקורים היה הדבר הקשה ביותר שהיה צריך להחליט בתקופה הזו. "זו החלטה ניהולית שכמעט בלתי אפשרי לקחת אותה", הוא אומר. "חצי שנה שמטופלים לא יוצאים לחופשה. זו החלטה מאוד קשה, שאנחנו גם מאוד מותקפים עליה ובצדק. אבל אחרי שעברתי שבועיים של מחלקת נוער כשכולם בבידוד קורונה - שלושה שבועות של מחלקה א' כולה בבידוד קורונה - אני נחוש שזה לא יקרה עוד פעם".

     

    למעשה, את פחד הפחדים, התפרצות של קורונה באחת המחלקות, שגב כבר עבר פעמיים. "העברנו את מחלקת נוער למתווה אנטי־פרינסס דיאמונד", הוא אומר. "כל חדר הוא קפסולה ומחוץ לחדר כולם עם מסכות".

     

    אתה חי בקונפליקט: מצד אחד אתה מנהל מחלקה ואחראי קורונה. מצד שני כמטפל, אתה מאמין בהפך המוחלט ממה שאתה אמור ליישם.

     

    "יש בזה משהו. חלק מהדיבור סביב המגפה הוא הדיבור סביב חירויות הפרט. אני לא צריך לבוא לאישה בת 83 ולהגיד לה לא לראות את הנכדים. עכשיו, כל הבסיס של הרפואה המודרנית הוא שאני מייעץ לך: אני לא אומר לך לא לעשן, אני יכול רק להציע. כמטפל אני נמצא בקונפליקט מול מה שהמדינה אומרת לבין המטופל שאני אמור לדאוג לצרכים שלו. לכן באופן אישי קל לי להתחבר למודלים כמו ‘הגיון בריא’ שמציעים גישה דיפרנציאלית יותר, אבל מצד שני אני מתוקף תפקידי מחוייב להנחיות ולזהירות שמשרד הבריאות מחייב אותי ליישם. בואי נגיד שזה מתסכל".

     

    אתה מתחרט לפעמים על הבחירה המקצועית שלך?

     

    "אני נשבעתי להיות רופא. נשבעתי לעזור לאנשים. אנשים הולכים להיות רופאים זה כי זה ג'וק בדם שלהם. אני לא מסוגל לעשות שום דבר אחר בחיים. וניסיתי - עבדתי כמה שנים במחשבים. אבל נועדתי ביולוגית להיות רופא. זה הדבר היחיד שמעורר אותי".

     

    זה מה שמחזיק אתכם ברגעים הקשים?

     

    "לא", הוא צוחק צחוק גדול. "הדבר היחיד שמחזיק אותנו יחד זה לשנוא את כל יתר המחלקות". ×

     

    gabibarhaim79@gmail.com

     

     


    פרסום ראשון: 12.11.20 , 03:47
    yed660100