מעבדה אנושית תחת אש

הכרעה: מי ניצח במלחמת יום הכיפורים? // עמירם אזוב - דביר - 416 עמ'

קראו פרק מהספר באתר"עברית" 

במובן מסוים, הסדרה המדוברת 'שעת נעילה' משעתקת את ההיגיון האסוני שהוביל למלחמת יום הכיפורים מלכתחילה. התמקדות הסדרה בנקודת המבט הצרה של החייל הפשוט בשדה הקרב, על תלאותיו, צרותיו ושיגעונותיו, מעלה על הדעת, ובחריפוּת, את "הקונספציה" שקדמה למלחמה: זו שהייתה עיוורת להתפתחויות דקות ורחוקות; שפיספסה את הלך הרוח העמוק של הנהגות מדינות ערב; שנותרה תקועה, מחילה על הצרפתית, בתחת של עצמה.

בשני המקרים נזנחת אפוא נקודת המבט הרחבה על המבנה ועל תהליכים, אבל לפחות בהקשר של סדרה טלוויזיונית, זה כמעט בלתי נמנע. קשה לייצר דרמה ללא גיבורים - עם תחושות, רגשות, מאוויים. סדרות טובות באמת יודעות לנוע בין נקודת המבט הפרטית למערכתית. כך או כך, את נוכחותן בחרושת התרבות של הדרמות הממוקדות כל־כולן באישי וברגשי, עשויים לאזן ספרי היסטוריה צבאית כמו 'הכרעה', העוסקים בהתרחשות ממעוף הציפור. הצרה היא שהם מגיעים לקהל קטן בהרבה, וכך נשמרת האחיזה של רעיונות פשטניים, על חשבון הבנה של המערכת בכללה. אבל הדיון בכך כבר מתרחק מהמנדט של מדור זה.

ספרו של עמירם אזוב הוא המשך כמעט ישיר ל'צליחה' מ־2011, שסיכם מחקר מונומנטלי שערך בעת שירותו במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, על אודות המבצע בחזית הדרומית ששינה את כיוון המלחמה (הספר ראה אור בהוצאה מסחרית לאחר שהצבא התנער מהמחקר, כנראה משיקולי תדמית). כאז גם עתה, אזוב מתמקד במקטע אחד של המלחמה בחזית הדרומית: שלושה קרבות או תמרונים שהתרחשו בארבעת ימי הלחימה האחרונים, שהייתה להם, להבנתו, השפעה חשובה על שאלת ההכרעה במלחמה; שאלה שהתשובה לה רחוקה מלהיות מובנת מאליה, כפי שהוא מיטיב להסביר בפרק הנועל. בפתח הדבר אזוב אף מהרהר: "ואולי נכון יותר היה להציב סימן שאלה בכותרת". האומנם צה"ל ניצח במלחמה?

החלק הראשון של הספר מתמקד בקרב על המיסורי, מתחם עצום בסיני שגורודיש פקד על אוגדת שרון לכבוש, כשהוא הודף בזלזול את התנגדויות מפקדהּ, כנראה בגלל חוסר אמון ודם רע שזרם ביניהם. שרון גרס שבשל מבנהו השטוח והמחסור במודיעין, מיסורי ייהפך לשטח השמדה – מה שלמרבה האסון אמנם קרה. החלק השני עוסק בהתקדמות הסבוכה של אותה אוגדה אל פתח העיר איסמעיליה. והשלישי, בניסיון כיבוש העיר סואץ על ידי אוגדת ברן, לאחר שהפסקת האש הראשונה כבר נכנסה לתוקפה.

זה הפרק החזק ביותר בספר. הוא מיטיב לתאר את הברדק ואת כשלי התקשורת שמאפיינים כל צבא נלחם, אבל את צה"ל של יום כיפור במיוחד. יותר מזה, הוא מדגים איך בעקבות רצף הצלחותיו בחזית הדרומית, הצבא שב לזחיחות שאפיינה אותו ערב המלחמה, והעריך על בסיס תחושות בטן והיקשים חסרי ביסוס שהעיר ריקה. זאת הייתה טעות מרה. המצרים טמנו לכוחות צה"ל מארב ופגעו בהם באש מדויקת.

בלשון של היום, סואץ היא אחת האחראיות לתחושת החמיצות שבה הסתיימה המלחמה. ברן, עולה מהספר, היה האחראי העיקרי לפיאסקו, שאליו נכנס משיקולי אגו ויוקרה, על פי מיטב המסורת. כפי שמצוטט בספר סגנו דב תמרי: "מנקודת מבט צבאית, הקרב על סואץ היה מיותר – הארמיה השלישית הייתה מכותרת. ידענו זאת גם אז. זה היה חלק מהתרבות של צה"ל. לקחת עוד".

לשלוש האפיזודות הללו מצרף אזוב כמעין מבוא גם את הקורות במתחם "החצר", שטח הכינוס שהוקם על גדת התעלה שהיה, במילותיו, "'מעבדה' אנושית להתמודדות תחת אש". על אף שחלקים ממנו מעניינים, כמו הדיון בהלומי קרב (תופעה שבה צה"ל לא הכיר עד תחילת המלחמה; פסיכיאטרים, למשל, גויסו כרופאים רגילים), הוא חורג, אם לשאול את שפתו הצבאית של החיבור, מהגדרת מטרותיו וכוונותיו, ונדמה כשארית ממחקר הצליחה.

תיאור הקרבות של אזוב נע על פני ציר הזמן האופקי, אבל גם על פני ציר שרשרת הפיקוד האנכי – מרמת החייל הבודד ועד שיקוליו הבין־מעצמתיים של מזכיר ההגנה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. הוא מסנכרן יפה, ובלשון קולחת, בין הגורמים כולם, אבל אינו יוצא מגדרו, בלשון המעטה, כדי להנהיר ז'רגון צבאי, ראשי תיבות או תקדימים שעליהם הוא מתבסס. כך למשל "רמלה" הופכת במרוצת הטקסט לשם קוד של כיבוש עיר בדרך הקלה, מבלי שמפורט במילה איך נלקחה ב־48'. יחד עם עיסוק נרחב באי אלו סוגיות טכניות מתישות, זו עוד סיבה לכך ש'הכרעה' – למרות שהוא נשען על מחקר עשיר ומעניין - ייוותר כנראה נחלתם הבלעדית של חובבי הז'אנר, וחבל שכך.

לכל אורך הספר מרחפת כצל שאלת היחסים בין הקרבות המתוארים לבין ההכרעה במערכה כולה. סגן הרמטכ"ל ישראל (טליק) טל מצוטט אומר לגורודיש: "הכי חשוב שאף אדם לא ייהרג, ואפילו תצפצף על פקודות בנושא. לא שווה קילומטר מצרי תמורת חייל הרוג". אם יש משהו שעולה בחריפות מהספר זה הסיווג המטושטש בין קרבות שנועדו לשם "הגנה על הבית" ובין מחטפים שנועדו לשפר עמדות - וביתר שאת בחציו השני של אוקטובר 73', אז צה"ל כבר עבר למתקפה. ברמה הטקטית, אי־הנכונות לספוג אבדות מוצגת בדיעבד על ידי ברן כסיבה מהותית לכך שלא נכון היה להיכנס לקרב על סואץ מלכתחילה. אבל ברמה עמוקה יותר – האם נולד החייל שחייו כן שווים את הקילומטר ההוא או את הדונם שם? איפה עובר הקו? בשאלה הזאת הספר, מן הסתם, לא מטפל. •