סיפור התאהבותם של נליי ברקטב (24) ומישה סורוקין (24) יכול להוות בסיס לסרט רומנטי מרגש. יחסיהם מהווים דוגמה לכך שאהבת אמת יכולה לנצח בקלות כל הבדל תרבותי או דעה קדומה. רק אויב אחד מאיים להכניעם: הבירוקרטיה הישראלית.
עוני קשה, מלחמות ושלטון דיקטטורי גרמו לרבים מאזרחי אריתריאה לעזוב את ארצם. אלפים מהם הגיעו לישראל. אחת מהם הייתה ברקטב, אז נערה בת 16, שהלכה ברגל מעל לחודש ימים דרך סיני, עד שפגשה מבריחים בדואים אשר לקחו אותה במשאית לארץ הקודש. היא עברה בדרך הרבה רגעי חרדה, חלק מהצועדים התמוטטו ומתו, אבל ברקטב לא נשברה. כשהגיעה לתל־אביב שינתה את שמה הפרטי מסגן לנליי, בתקווה שהשינוי יוביל להתחלה חדשה ומוצלחת בכל התחומים. כמו מבקשי מקלט רבים, חייה בארץ היו לא קלים. היא עבדה בעבודות מזדמנות וניסתה למצוא דרך להתקיים.
מיכאל (מישה) סורוקין (24) נולד וגדל במרכז קליטה בירושלים. הוא היה ילד היפראקטיבי שקופץ, עושה שפגטים ומשתולל. העונש שקיבל היה ללכת לכיתת ספורט, שם זיהה המורה את הפוטנציאל והכיר לו את ענף התעמלות המכשירים. תוך זמן קצר הוא התחיל להשיג תוצאות מרשימות. ב־2017 היה אלוף ישראל בקרב־רב וזכה במכביה. ב־2019 דורג שלישי בקרב־רב, היה אלוף ישראל במקבילים והשתתף באליפויות העולם ואירופה.
במהלך שירותו בצבא עבר מישה פציעה ברגל, לקח חופשה מההתעמלות ויצא לבלות בתל־אביב. כשפסע ברחוב ראה בחורה מרהיבה, ניגש אליה, הם החליפו טלפונים – ותוך חודש כבר עברו לגור ביחד. "ראיתי את נליי ופשוט פעם לי הלב", הוא מספר בהתרגשות, "ידעתי שהיא האחת".
"ראיתי את מישה והרגשתי וואו", משחזרת נליי בהתרגשות אותו מפגש, "ידעתי שהוא יהיה איתי לכל החיים. עד שהכרתי אותו לא כל כך הסתדרתי. עבדתי בניקיון, בבתי קפה ולמדתי להיות שורדת במדינה שאני לא מכירה, להיות עצמאית ולבד. ופתאום הוא הגיע. אין סוף לאהבה שלנו".
במציאות הישראלית הם זוג יוצא דופן. "גדלתי בפנימייה ומבחינתי זה לא היה מעולם אישיו", אומר מישה, "גדלתי עם רוסים ואתיופים. אמא שלי מורה בבית ספר דו־לשוני ליהודים וערבים. לקבל את האחר זה משהו שגדלנו עליו. אפילו לא ידעתי בהתחלה מה המוצא שלה. זה לא היה רלוונטי בשבילי".
ואחרי שידעת?
"הרגשתי שזכיתי. בטח אחרי ששמעתי את הסיפור שלה והבנתי כמה כוח יש לה".
בשנים האחרונות הם מנסים למסד את הקשר. מאחר שבישראל של 2020 עדיין אין נישואים אזרחיים ניסו השניים לפתוח תיק חיים משותפים במשרד הפנים. הם התבקשו לספק מסמכים רבים מאריתריאה – דרכון, תעודת לידה, אישור רווקות, ועוד – והתהליך נכשל. לאחר מכן תיכננו השניים להינשא בחו"ל, אלא שאז צץ מכשול נוסף: בשל מעמדה כמבקשת מקלט, אם נליי הייתה יוצאת מהארץ היא לא הייתה יכולה לשוב אליה. לבסוף מישה טס עם ייפוי כוח לפרגוואי, המדינה היחידה שמאפשרת נישואים במעמד צד אחד, והשניים הפכו לבעל ואישה. נליי זכתה לאישור שהייה ועבודה בישראל לחצי שנה, שיפוג בינואר. מה יקרה אחר כך? אין לדעת.
יש לכם מסר להעביר לשר הפנים אריה דרעי?
"אני רוצה שיאשר לי לחיות פה", עונה נליי, "שידע שכאן זה הבית שלי".
מישה, שמתמודד גם ב”נינג’ה ישראל”, מוסיף: "שידע שקשה לי עם היחס הזה. אני מכיר הרבה זוגות שמנסים לקבל את האשרות והיחס מאוד רע. כשהבאתי אותה לפגישות הראשונות במשרד הפנים הרגשתי שנורא לעגו לה - אומרים את השם שלה ואז מאייתים אותו כאילו בכוונה לא נכון, אפילו צוחקים. זה לא יחס לבני אדם".
מה החלום הכי גדול שלכם?
"לטוס ולטייל ביחד בעולם. אבל עוד קודם נרצה להקים משפחה ולקנות דירה. זה העוגן שנותן לך ביטחון כאן בארץ".
