"בדיקת עובדות היא פשוט דרך להציג דעה פוליטית במסווה של אובייקטיביות נעלה", כתב הפרשן השמרן ג'יימס טרנטו מה"וול סטריט ג'ורנל" בספטמבר 2016. הימים ימי קמפיין הבחירות טראמפ־נגד־הילארי, והעיתונאים החרוצים במחלקות "בדיקת העובדות" פירסמו כמעט מדי יום: טראמפ משקר פי כמה וכמה מקלינטון, ולמעשה מכל מועמד אחר שהפוליטיקה האמריקאית זוכרת. הנה טענותיו, הציגו בפני הקוראים, והנה ההפרכות. איך זה נגמר - כולם זוכרים.

עכשיו, כשטוויטר ופייסבוק החלו לסמן את ציוציו של טראמפ, קמה זעקה. "מיניסטריון האמת", נוזפים פרשנים מימין, שרמיסת כל נורמה פוליטית במשך שנים על ידי האיש החזק בעולם פחות הטרידה אותם. "חופש הביטוי נחטף בידי חבורת זבי חוטם מפאלו אלטו ומחדרי עריכה בניו־יורק שיחליטו מה מותר לומר".

אלה ימים היסטוריים, אין ספק. עוד לפני תבוסת טראמפ (כן, תבוסה) ראו ענקיות ההיי־טק לאן נושבת הרוח. אפשר להסכים שלא אהבת הדמוקרטיה הובילה אותן לסמן או להוריד בשבועות האחרונים את ציוציו, אלא חישוב מסחרי קר. ובכל זאת, לפני שזועקים על קץ הדמוקרטיה - זעקה שתמיד באה מכיוון הצד המפסיד בפוליטיקה - אפשר גם לתהות מהו המחיר ששילמנו על תרבות השקרים־ללא־חשבון משני צידי האוקיינוס.

כי יש צד שני לכוח האגרסיבי בו נוקטות עכשיו הפלטפורמות, והוא הכוח המופרז שניתן מאז עליית האינטרנט לפוליטיקאים מיומנים. רשת טוויטר רוממה את טראמפ כשפימפם את הקונספירציה שאובמה לא נולד באמריקה, פייסבוק משמשת היטב את נתניהו להפצת בדיות במועדים אסטרטגיים ("הערבים נוהרים לקלפיות"), ואת כולם אפשר למסגר ולפטור כחוסים תחת חופש הביטוי. שומרי הסף הובסו, העיתונות הקלאסית חסרת אונים, ואם היא עוד מעזה לנסות להפריד בין אמת ושקר היא מוצגת כ"שמאלנית" או פשוט כ"פייק". מה שמעלה שאלה נוספת: מי מפחד מהאמת, בעצם?

הרשתות הן כיכר העיר, אוהבים לומר כבר רבע מאה, שוק דעות. האחריות היא על הגולש לברור בין האמת לשקר. אבל מה קורה כשהשווקים מוצפים בזבל? האם זו לא זכותן של הפלטפורמות - בעלי השוק - לפחות להגיד לקונים שמדובר בסחורה רקובה? אני לכשעצמי לא מתלהב מכל הצעדים הדרסטיים שאנו רואים מצד "שומרי הסף" החדשים: סימון ציוץ - בלי מחיקה - ככזה ש"נשען על טענות לא מבוססות" נראה לי הגיוני ונכון, אך קטיעת נאומו של נשיא רק בגלל שטרם הציג הוכחות לטענותיו כפי שעשו ב"פוקס" כבר מריח מצנזורה. אבל צעדים כלשהם למלחמה בתרבות הפייק מתבקשים. זכותן וחובתן של הפלטפורמות לקחת חלק מהכוח העצום שהעניקו לפוליטיקאים בחזרה אליהן.

גם גדולי המזדעקים יסכימו למשל שאין מקום במרחבי הרשת הפראיים לדעות אנטישמיות. למה לא בעצם? גם אלו אמורות לחסות תחת חופש הביטוי. התשובה הידועה היא שההיסטוריה העקובה מדם במאה ה־20 לימדה אותנו את המחיר הכבד שהאנושות משלמת בעקבותיהן, וזכותנו להתמגן מהן. טראמפ אינו היטלר, זה בטוח, וגם מלחמת עולם שלישית טרם פרצה. אבל גם זוועות המאה ה־21 בדמוקרטיות המערביות - ובהן עליית הפופוליזם והתפרקות חברות לתתי־קבוצות השונאות זו את זו - צריכות לגרום לנו למתוח קו. למשל, כשמתמודד שהובס בבחירות אולי מנסה לדרדר את ארצו למלחמת אזרחים בהישענות על תעמולה שקרית, מותר למי שנתן לו את הבמה להגיד לו לחפש תיאטרון אחר. ¿